קיבוץ בית־רימון, יום שלישי, 17:00
חן ורדי, מזכיר הקיבוץ
על המפה: נכנסתי לתפקיד לפני שלושה חודשים. במקור אני מדגניה. במשך עשרים שנה הייתי חקלאי גידולי שדה ומטעים. עברתי להיות מנהל קהילה במעגן, באלרום, בשדה־נחום, במירב, בעין־חרוד מאוחד ועכשיו פה.
המצפן: הצבעתי למחנה הממלכתי. אני מרוצה ממה שבחרתי, אבל זה לא עוזר לי. אני לא מרוצה מהממשלה. מובילים אותנו לתהום ואומרים לנו לקפוץ.
זורעים בדמעה: בקיבוץ יש קצת חקלאות. יש גידולי שדה ומטעים משותפים לנו ולקיבוץ לביא ורפת גדולה שלנו ושל גשר ואשדות־יעקב איחוד. הם העבירו את העדרים לכאן. הרפת נותנת בערך 12 מיליון ליטר חלב בשנה, וזה במגמת עלייה. יש פה גם לול להפריית ביצים לצורך אפרוחים.
החקלאות יכולה להשתלם למי שיודע לעשות את הדברים במקצועיות, להיות גמיש ולתפוס הזדמנויות. בגדול צריך משק שמבוסס על כמה גידולים וגם על בעלי חיים.
הגנבות החקלאיות הולכות ומתרבות. אתמול נשרפו 300 דונם של דקלים בקיבוץ אלמוג, ורוב הסיכויים שזו הצתה. זו כמובן רק דוגמה. יש גנבות ציוד, גנבות של תוצרת, גנבות של חלקי טרקטורים. גם הניסיונות להנמיך את יוקר המחיה פוגעים: התוצרת מעזה או מירדן זולה יותר, אבל לא בטוח באיזה מים משקים שם. אצלנו יקר יותר, אבל התוצרת איכותית יותר.
יעקב ברי, אגרונום
על המפה: אני מצפון תל־אביב. הייתי חבר גרעין בקיבוץ עמיעד. אשתי מגזית, קיבוץ שמוצניקי חבל על הזמן. שלחו אותנו לשליחות בדרום אפריקה מטעם התנועה הקיבוצית, תפס אותנו רב חב"דניקי ולאט־לאט החזיר אותנו בתשובה. בהתחלה גרנו בקשת, וב־2000 עברנו לפה. היום אני כבר בפנסיה, עובד במפעל כלי עבודה בקיבוץ.
אני מגדל הקיווי הראשון בארץ. הביאו אותו לארץ מניו־זילנד והחליטו לעשות חלקת ניסיון כדי ללמוד איך לגדל אותו. זה לא הצליח. בעבודת הגמר שלי חקרתי את הסיבות, והמסקנה הייתה שקיווי צריך לגדול בהרים, עם אדמה חומצית.
הקמתי פה בשצ"פ (שטח ציבורי פתוח) ליד הבית ג'ונגל שלם עם ערבות, גת תימני, תותים, מנגו, שתיל של קיווי, פיטנגו. אתם חייבים לטעום זן של תות פקיסטני.
המצפן: הצבעתי לאילת שקד. בצלאל נראה לי קצת קיצוני מדי. נראה לי שהממשלה הזו חושבת על עצמה יותר מאשר על העם.
זורעים בדמעה: מצב החקלאות לא פשוט. אני אישית כבר לא עוסק בזה, אבל אני רואה חברים ברמת הגולן שהתפרנסו לפני עשרים שנה מעשרה דונם תפוחים והיום בקושי מצליחים להתפרנס ממאה. המחירים עולים וההוצאות גבוהות, אז הם מתעסקים גם באירוח ועוד דברים. הכול יקר יותר, והמדינה אומרת שהיא תייבא כדי להוריד את המחירים. אז בשביל מה לגדל? זה עצוב.
העניין היה ציונות ושמירה על גבולות, והיום זה לא כל כך מעניין את הממשלות. יש נזקי טבע, פשיעה חקלאית, פרוטקשן, הצתות. קשה להתמודד עם זה. אתה לא יכול כל הזמן להילחם. וזה רק יהיה גרוע יותר. זה רק טובא־זנגריה. כל הסיפור משם.
יונתן ויינברג, סטארטאפיסט
על המפה: גדלתי בקנדה וגרנו בחשמונאים. תמיד חלמנו על הצפון וכששמענו על ההרחבה הגענו לפה. הקמתי חברת הזנק שעוסקת בתמיכה קהילתית במשפחות במשבר רפואי. אנחנו כרגע בפיילוט בדימונה ועכו באגף הרווחה שם. לחברה קוראים ENOLA, ההפך מ־ALONE.
המצפן: עזוב. רק אגיד לך שמי שהצבעתי לה לא נכנסה.
זורעים בדמעה: את בית־רימון הקימו עולים מאנגליה שמעולם לא הצטיינו בחלקאות. נתנו להם את הקרקעות הכי גרועות בעמק בית־נטופה. שעה וחצי של טרקטור לכל כיוון וחלקות מפוצלות. יש כאן חלקות על ההר ובסך הכול 170 דונם, שזה כלום. אנחנו בעיקר יישוב קהילתי שיש לו מנועים כלכליים כמו תיירות, מפעל לכלי עבודה וגם חקלאות.
אני מקווה שבעוד עשרים שנה יהיו פה אנשים שיעשו שותפויות עם הקיבוץ על משקי בוטיק, והדור הצעיר יכיר את עבודת הקרקע. סע עכשיו לערבים בבקעת תורען ותראה שגם רופאים מגיעים עם הילדים ומעבדים את האדמה. זה משהו תרבותי שאנחנו רוצים לפתח. אתה לא חייב להיות חקלאי כדי לעסוק בחקלאות.
בני סמואל, רואה חשבון
על המפה: באנו לפני שלוש שנים והתקבלנו לחברות בקיבוץ, ועכשיו אנחנו בונים פה את הבית בהרחבה. אני במקור מכפר־הרא"ה ותמיד חלמתי לעבור למושב או לקיבוץ. גרנו בטירת־הכרמל, שנינו עובדים בחיפה וחיפשנו מקום באווירה כפרית.
המצפן: הצבעתי לסמוטריץ'. נקווה שהתקציב יעבור וידחפו את הגליל ויעזרו לנו להקים עוד יישוב. אמור לקום פה היישוב המעורב שיבולת, צמוד אלינו על הרכס, שישלב בעלי צרכים מיוחדים בקהילה.
זורעים בדמעה: כשהייתי ילד הייתה לנו רפת וקמנו לפנות בוקר לחליבות. היו גם פרדסים. לא נשארתי בחקלאות, זה קשה. אני אוהב את הטבע אבל נראה שכדי להתפרנס ולגדל משפחה בארץ צריך גב יותר חזק. מדגדג לי לפעמים לחזור. הלוואי שהיה אפשר להתפרנס מזה כמו שצריך.
שרון־רחל פלג, מנחת הורים
על המפה: אני ירושלמית במקור והגענו לכאן לפני חמש שנים. בעלי ממצפה־נטופה. הרגשתי שאני צריכה את החיבור הזה לאדמה שאין בעיר. שם הכול בניינים וכאן רואים את השמיים משיקים לקרקע. וכמובן, הקהילה היא הדבר הכי חשוב ונפלא.
המצפן: אני ימנית, אבל בחיי שאני לא זוכרת מה הצבעתי. צריך הרבה תפילות בשביל הממשלה הזו, אבל מה שאני באמת חושבת הוא שהתקשורת אשמה והמצב טוב הרבה יותר ממה שהם מציירים. בתקשורת צריך לטפל לפני הכול.
זורעים בדמעה: אין לנו ממש נגיעה לחקלאות, אבל יש לנו חיבור גדול לאדמה. קשה לדעת מה יהיה בחקלאות בעתיד, אבל אני יודעת שמגיעים לפה בני נוער מרגבים ומתיכון "אדם ואדמה" ומחברים אותם לעבודות האלה.
