בדצמבר 2016 הגיע הרמטכ"ל דאז, רב־אלוף בני גנץ, לצפות בתרגיל של גדס"ר צנחנים שנערך בבקעה. 15 דקות לאחר שעזב את השטח במסוקו האישי, נאמר לו שאחד החיילים נפצע באימון. בלי להתמהמה הוא הורה לטייס לחזור לאחור, ופינה את החייל במסוקו לבית החולים 'הדסה עין־כרם'. שנתיים וחצי קודם לכן, במהלך מבצע 'צוק איתן', כאשר היה גנץ בדרכו לפגוש את הכוחות רגע לפני כניסתם לרצועה, הוא הבחין בחקלאי המעבד את שדותיו. גנץ הורה לעצור, וירד להודות לחקלאי על כך שהוא ממשיך בעבודתו למרות המתיחות ואיומי הטילים.
שתי האנקדוטות הללו מבטאות משהו מאופיו של הרמטכ"ל ה־20. גנץ הוא דמות יוצאת דופן במידה רבה בנוף המפקדים של צה"ל, לטוב ולמוטב. אדם נינוח, נטול חיכוכים, ועם דאגה כנה לעתיד החברה הישראלית. אותה "מנהיגות אחרת" המיוחסת לגנץ היא שגורמת לרבים לתלות תקוות בכניסתו הצפויה למערכת הפוליטית. על פי הסקרים, הרמטכ"ל לשעבר "שווה" 12־16 מנדטים – אם במפלגה בראשותו, ואם כמצטרף בצורה זו או אחרת למחנה הציוני.
לצד השבחים והעדויות הרבות על אופיו הנוח ומזגו הנעים של גנץ, חלק מפקודיו ועמיתיו לשעבר מותחים ביקורת על אותה "נינוחות" מפורסמת המאפיינת אותו, ושבעקבותיה דבק בו בתקופת שירותו הצבאי הכינוי "בני־חותא". בעיניהם, זוהי דווקא נקודת התורפה שלו. "הוא אדם ערכי, איש טוב עם לב טוב, אבל גם מאוד אפרורי", מספר קצין ששירת תחתיו כמח"ט. "לא מהמפקדים הנחושים או מהזן שרץ קדימה ודוחף. הוא לא הותיר חותם בשום תפקיד שבו כיהן". מבקריו של גנץ מדברים בין היתר על קשיים בקבלת החלטות, על פשרנות ועל דחיית הכרעות. במערכת הצבאית, שבה נדרשות לעיתים רבות חדוּת ומהירות, גנץ זכור לדבריהם כמפקד בינוני. אחרים סבורים כי המתינות של גנץ דווקא תעבוד לטובתו במערכת הפוליטית.
גנץ, 59, נשוי, אב לארבעה ותושב ראש־העין, סיים את תפקידו כרמטכ"ל לפני שלוש שנים וחצי. בימים אלה מסתיימת בעבורו תקופת הצינון הקבועה בחוק לפושטי המדים, והוא כבר סומן כ"הבטחת הבחירות" הצפויות להיערך בשנה הקרובה. אין כמעט סקר שמתפרסם מבלי לבדוק את מעמדו בציבור הישראלי, ובגוש המרכז־שמאל מתחרים עליו יאיר לפיד ואבי גבאי. כל זאת כאשר הוא מעולם לא הביע באופן פומבי את עמדותיו בנושאים המפלגים את הציבור הישראלי – הסכסוך עם הפלסטינים, ענייני כלכלה וסוגיות דת ומדינה.
גורם בכיר במערכת הפוליטית מפקפק בפופולריות העכשווית של גנץ וביכולתה לשרוד לאורך זמן. "בוגי בהתחלה היה אותו דבר, אחרי שפרש ממשרד הביטחון הוא נסק בסקרים. השאלה האם זה יחזיק מעמד", הוא אומר לנו. "גנץ הוא איש מאוד מתון בטמפרמנט ובדעות שלו. יש לזה יתרונות גדולים ביחסים בין בני אדם, אבל בצבא אנשים בילו חלק גדול מזמנם כשניסו להבין מה הוא רוצה. תמיד היו תלונות על הקושי שלו בקבלת החלטות".
בן שיחי מספק המחשה להתנהלותו האופיינית של גנץ. לדבריו, ב'צוק איתן' הוא הוביל בתוך הצבא את העמדה שלפיה כניסה קרקעית היא מוצא אחרון, משהו שמוטב להימנע ממנו. אך למרות עמדתו המוצהרת, הביא בפני הקבינט דווקא את מפקד פיקוד הדרום סמי תורג'מן, שתמך בכניסה קרקעית, ואפשר לו להציג את עמדתו. "זה מין פלורליזם מחשבתי שלא אופייני לצבא, אבל אופייני לבני. בסוף התוצר היה פשרה בין העמדה הראשונית שלו ובין זו של סמי – כניסה מוגבלת", משחזר הגורם הפוליטי.
על הדרך שבה הנהיג את הצבא ב'צוק איתן' ספג גנץ ביקורת נוקבת בדו"ח המבקר. בין היתר נטען שם כי לא הכין את צה"ל לאיום המנהרות ולא עמד על היקפו בפני חברי הקבינט, וכן כי "הצבא תחת פיקודו לא הגיע מוכן למערכה". גורם פוליטי אחר מוסיף: "בצוק איתן הוא היה מאוד אנמי, הוא לא בא עם תוכנית סדורה כדי להניח על שולחן הקבינט. לא היה לזה תקדים. בדרך כלל צה"ל הניח תוכניות, והדרג המדיני הוא זה שבלם אותן".
גם מי ששירתו עם גנץ במטכ"ל מדברים על הפשרנות כתכונה הבולטת שלו. "הוא לא חותך, תמיד נע על מרחב הפשרה – אתה צודק וגם אתה צודק. לפעמים זה נוח, אבל בהרבה מקרים זה בעייתי. בצבא צריך לחתוך ולקחת סיכון בהחלטות, ובזה הוא לא הצטיין", מספר אלוף במיל' ששירת לצידו. "למשל במקרה של מדחת יוסף בקבר יוסף, כשהוא עומד על הגבעה ומחכה ובסוף הבחור מת. התכונה הזו של לשבת על הגדר ולחכות לראות לאן נושבת הרוח, זה מאוד נוח לו עכשיו במערכת הפוליטית, וזה קרה גם בעבר".
לצד הביקורת על גנץ, שתשמש בוודאי את יריביו לקראת יום הבוחר, לא קשה להבין מדוע הוא מחוזר כל־כך במערכת הפוליטית. הגנרל התמיר וכחול העיניים, עם השיער המאפיר והפנים הטובות, נפגש כמעט עם כל הגורמים ברצף הרלוונטי – מיעלון ועד גבאי – בלי לפסול איש. הוא יושב, מאזין, משוחח בנעימות על המצב החברתי בישראל ומנסה להסתדר עם כולם.
"בני הוא דמות של נסיך, ככה אנחנו קוראים לזה בצבא", ממשיך אותו גורם ששירת לצידו. "הוא נראה טוב, מדבר יפה, בחור נבון ושקול, והוא סומן כבר בילדותו. יש כאלה שעובדים קשה כדי להתקדם, אבל הוא רץ כל הדרך קדימה. בזמנו הוא סומן על ידי מופז, והוא הוביל אותו עד שהיה אלוף. המפגש הראשון איתו עושה הרבה מאוד, ואת הפוליטיקאים זה קונה מהר".
בהתייחס להתמהמהות של גנץ בבחירת הפלטפורמה הפוליטית שלו, אומר הגורם: "בנקודת הזמן הזו הוא עושה דבר נכון מבחינתו. ביום שהוא יחליט ויודיע, אני מאוד חושש לו. אני לא בטוח כמה הוא ימשיך ליהנות מהיחס הטוב שהוא זוכה לו בימים אלה, גם בתקשורת וגם במערכת הפוליטית. לאנשי צבא אין בדרך כלל כלים להתמודד עם זה. כשאנחנו רצנו בגבעות ולמדנו להילחם, מי שצמח בפוליטיקה למד להילחם בלי אמת, כבוד וערכים. לכן רוב האלופים שהגיעו למערכת הפוליטית לא שרדו לאורך זמן".
דובר צה"ל לשעבר תא"ל במיל' אבי בניהו, המשמש כיום יועץ אסטרטגי ותקשורתי, עומד אף הוא על התהום הפעורה בין השירות הצבאי לקלחת הפוליטית. "אני עוקב שנים, מכל תפקידיי – החל מכתב צבאי בשנות השמונים ועד היום – אחרי התנועה של רמטכ"לים ואנשי צבא לפוליטיקה", הוא אומר. "מצד אחד הם אנשים טובים, מוכשרים וראויים שיכולים להשביח מאוד את המערכת הפוליטית. מצד שני אין להם שום הבנה ושום ניסיון פוליטי, וחלקם מתרסקים בדרך. יש הרבה מאוד אנשי צבא ערכיים שכשלו בדרך ולא הגיעו למיצוי, כמו עמי איילון, עמרם מצנע, אמנון ליפקין־שחק ז"ל ועוזי דיין".
את הקפיצה המהירה ששוקל גנץ לתפקיד ראש מפלגה, בניהו כבר תוקף בביטויים חריפים יותר: "היומרנות הזאת להשתחרר מהצבא ולדרוש להיות ראש ממשלה היא קצת מוגזמת, ואני לא אומר את זה רק על בני גנץ. מוטה גור היה רמטכ"ל אחרי מלחמת יום כיפור, לכאורה מוצלח, אבל הוא הלך להיות שר הבריאות ואז סגן שר ביטחון. הוא לא היה ראש מפלגה ואפילו לא שר ביטחון. אהוד ברק שפרש מהצבא החל את דרכו הפוליטית כשר הפנים, ויצחק רבין הגדול החל כשר עבודה.
"אם תגידי היום לרמטכ"ל לשעבר שיבוא להיות שר עבודה, הוא יסתכל עלייך בצורה מוזרה", אומר בניהו. "אני אומר – לאט לאט. בני גנץ הוא איש ישר וערכי, אבל הוא צריך לבחון את המערכת הפוליטית והיא אותו. הוא צריך להיות מוכן לשבת בספסלים האחוריים של האופוזיציה, והשאלה היא האם הוא ואחרים בנויים לזה. אני לא מאמין בכוכבים הנוצצים שמביאים בסקרים 15 מנדטים, אין לזה שום סיכוי. הוא צריך להשתלב כמספר שתיים או שלוש באחת המפלגות. ללמוד ולהכיר סניפים, קואליציה, חקיקה. מי שבא למקצוע הפוליטי צריך לדעת שהוא על הגלגל, פעם למטה ופעם למעלה. אין חברת ביטוח. אתה נכנס למקצוע שאתה גם שורף כל בוקר וגם נשרף.
בעבר היו נסיכים בפוליטיקה, היום הם לא שורדים לצערי. צריך להגיע בזהירות, כמו קצין שנכנס לשדה מוקשים. המדים עושים טוב לאנשי הצבא, במיוחד לכאלה כמו בני גנץ שהוא גם יפה תואר ומוצלח, אבל כשמתחילים להכות בהם פוליטית הם לא יודעים מה לעשות, הם חסרי אונים. אני זוכר מה עשו לאמנון ז"ל".
נחמד, לא מנהיג
למרות העמימות שהוא עוטה כעת על עצמו, התבטאויות שונות של גנץ בעבר מלמדות על השקפת עולמו. בריאיון שהעניק ל'עובדה' עם פרישתו, קרא לראש הממשלה לחדש את המו"מ עם הפלסטינים. שנים רבות לפני כן, בריאיון ל'במחנה' ב־1997, הביע גנץ, אז מח"ט הצנחנים הפורש, תמיכה מרומזת באפשרות שקציני צה"ל יסרבו פקודה אם יצטוו לשוב ולשלוט על ערי יש"ע. הכתב שאל אותו לדעתו על התבטאות סרבנית של קצין אנונימי בכיר ("מי שרוצה להסתער על 1.4 מיליון אזרחים, שימצא לו צבא אחר"), וגנץ השיב: "זה משפט עם הרבה היגיון, הרבה מאוד".
בהמשך אותו ריאיון השתבח גנץ באיפוק הכרוני של צה"ל בתקופת מהומות הדמים בערב סוכות 1996: "התאפקנו, התאפקנו והתאפקנו. אם לא היינו מתאפקים חזק כל כך, אין לי ספק שהמציאות במזרח התיכון לא הייתה נשארת אותו דבר".
בשנת 2005 נאם גנץ כאלוף ביום עיון במכללת עמק יזרעאל, והתייחס לתוכנית ההתנתקות ולצורך ליישם את ההחלטה הממשלתית. "אני חושב שמה שקורה לנו בחודשים האחרונים, מבחינת היכולת של הצבא למלא אחר החלטות ממשלת ישראל – זה יותר מסוכן מכל רקטה שתעוף. חלק מאיתנו אינו מקפיד לקבל את סמכות ממשלת ישראל ביחס לפעולות הצבא", התריע. גם הדגל החברתי שגנץ טורח להדגיש בימים אלה, בא לידי ביטוי כבר באותו נאום. "אני מודה שאני מוטרד מרקטות הקרקע־קרקע שיש בידי החיזבאללה ומטילי קרקע־קרקע שיש ברשות הסורים, אבל הרבה יותר אני מוטרד מהחוסן הלאומי־חברתי פנימי שלנו", אמר.
גם המגעים שגנץ מקיים מלמדים על מיקומו הפוליטי, על ציר המרכז־שמאל. עם זאת, כאשר לפני כחודשיים נשאל בריאיון לגלי צה"ל האם ישקול לרוץ במסגרת מפלגת השלטון, השיב במילים הבאות: "הליכוד היא מפלגה ציונית, ומבחינתי כל דבר שהוא ציוני איננו פסול". פרשנים שונים מיהרו להשתמש באמירה הזו כדי לתאר את אותו כמי שמנהל שופינג פוליטי, ושנטול עמוד שדרה רעיוני משל עצמו. בניהו מנתח זאת אחרת. בעיניו השאלה הזו הייתה בבחינת סוג של טמינת פח לגנץ, שכן ברור כי הרמטכ"ל לשעבר איננו מנהל מגעים עם הליכוד ולא ירוץ במסגרתו. למרות זאת הוא השיב כפי שהשיב כתוצאה מאופיו, הגורם לו להימנע מלהתנגד ולפסול משהו באופן ברור וחזיתי.
מגעיו של גנץ עם המחנה הציוני מקבלים ביטוי בולט בתקשורת, ובמפלגה רואים בו גלגל הצלה מאיום ההידרדרות למספר מנדטים חד־ספרתי. שיחותיו עם לפיד ועם יעלון מסוקרות פחות, אם בכלל, אך גנץ בודק אפשרויות גם מולם. "הוא רוצה להסתדר עם כולם, וזה בעייתי בחיים הפוליטיים שהם לעומתיים", אומר גורם במערכת הפוליטית שנועד עמו. "הוא מאמין בשתי מדינות, כמו כל צמרת הצבא. זו עמדה מקצועית מבחינתם, לא אידאולוגיה. אבל הוא מאוד מוטרד מדברים אחרים בחברה הישראלית, מרמת החינוך ומהתפוררות המרקם של החברה שלנו. מבחינה אידאולוגית הוא נמצא בין יש עתיד למחנ"צ, כאשר לפיד מימינו. הוא ביטחוניסט שמאמין שהפתרון הנכון הוא להיפרד מהפלסטינים באופן מדורג".
גנרל עם מזל
"אני רוצה גנרלים שיש להם מזל", אמר נפוליאון באחת מהתבטאויותיו המיתולוגיות. לרמטכ"ל העשרים יש כזה בשפע. מעידים על כך מי שעקבו אחר הקריירה הצבאית שלו מתחילתה, והדבר משתקף גם בקצב הקידום המהיר שלו במעלה ההיררכיה הצבאית. ב־1998, לאחר שסיים את תפקידו כמפקד חטיבת הצנחנים, נקרא גנץ לפקד על עוצבת מילואים שמפקדה פרש כדי לטפל באשתו החולה. ב־1999, לאחר שתא"ל ארז גרשטיין ז"ל נהרג בלבנון, הוא החליף אותו כמפקד יק"ל (יחידת הקישור ללבנון). לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון בשנת 2000, הוא מונה למפקד אוגדה סדירה.
בספטמבר 2000 כבר מונה למפקד אוגדת יו"ש, לאחר התפטרות המפקד הקודם. לאחר שמונה חודשים בתפקיד ורצף של אירועים קשים במסגרת אינתיפאדת אל־אקצה, קידם אותו הרמטכ"ל מופז למפקד הגיס הצפוני. הבדיחה הפנימית שהסתובבה אז בצה"ל גרסה כי גנץ אמר לנהגו: "אל תדומם מנוע, אנחנו עוד מעט נוסעים". ואכן, פחות משנה אחרי, ב־2002, הוא כבר מפקד פיקוד צפון.
שלוש שנים לאחר מכן מונה גנץ למפקד זרוע היבשה. משם המשיך גנץ למה שמכונה "תפקיד פרישה", כנספח צבאי בוושינגטון, אבל לאחר שהרמטכ"ל אשכנזי ושר הביטחון ברק לא הצליחו להסכים על מועמד לתפקיד סגן הרמטכ"ל, גנץ נקרא למלא את התפקיד. ב־2011 החליטה הממשלה למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל ואת יאיר נווה לסגנו, וגנץ יצא לחופשה נוספת. כזכור, המינוי בוטל בעקבות פרשת האדמות שעליהן נבנה ביתו, וגנץ נקרא חזרה לתפקיד הרמטכ"ל.
ועדת טירקל למינוי בכירים בחנה אז שלושה אירועים בעברו של גנץ: מעורבותו כמפקד אוגדת יו"ש באירוע שבו נהרג החייל מדחת יוסף בקבר יוסף; חריגת בנייה בביתו בראש־העין שנעשתה ללא היתרים; והטבות שקיבל בתשלום שכר דירה כאשר עבר לגור בצפון עם משפחתו כאלוף הפיקוד. הוועדה ניקתה אותו מאשמה בכל המקרים. "בהתנהלותו של האלוף גנץ נפלו פגמים, איך אין בהם, לדעתנו ועל דעת היועץ המשפטי לממשלה, את מידת החומרה העלולה לפגוע בכשירותו של האלוף גנץ להתמנות כרמטכ"ל", כתבו חברי הוועדה.
אחד מבכירי צה"ל לשעבר מותח עליו ביקורת קשה, ששיאה הוא תפקודו במבצע צוק איתן. "גנץ לא הצליח בפיקוד בשום קרב או אירוע מבצעי, וזה בלשון המעטה. גם כרמטכ"ל, אף פעם לא ידעו מה הוא חושב". קצין אחר בדימוס טוען אף הוא שאמנם גנץ מביא איתו מזל, "אבל מה קורה ברגע שאחרי? הוא איש טוב וחביב, אבל לא איש של תהליכים וביצועים או עבודה קשה. הוא לא הוביל איזה משהו בצבא או תהליך יוצא דופן. הוא ייזכר בעיקר כרמטכ"ל ה־20 של צה"ל, מספר עגול".
כתב צבאי ותיק רואה יתרונות באותם קווי אופי שמקטרגיו של גנץ רואים בהם חסרונות. "הוא אדם עם מנהיגות וכריזמה, אנשים הלכו אחריו. הוא תמיד היה נסיך כזה שקיבל הכול בקלות. יש מי שיגידו שלפעמים הוא רך מדי ולא עומד על דעתו מספיק, אבל אחרים יאמרו שזה נובע משיקול דעת והבנה של עוד רצונות וצרכים. מה שאי־אפשר לקחת ממנו הוא שמדובר באדם ישר וערכי, לא מניפולטור. זה משהו שחסר בנוף הפוליטי".
