מפגש הראשון של ד"ר רפאל אופק עם תוכנית הגרעין האיראנית היה ב־1988. המידע המודיעיני הנוגע לאיראן היה מכונס אז בתיק קטן של מחלקת המחקר באמ"ן. אופק, מומחה לפיזיקה גרעינית וקצין מודיעין שעקב אחרי נשק בלתי קונבנציונלי ברחבי העולם, עלה על ניסיון איראני להשיג ספרות מקצועית בתחום העשרת אורניום ובניית צנטריפוגות. "ניגשתי עם זה למפקד שלי", הוא משחזר השבוע. "העלינו את המידע הלאה, אבל זה לא עניין אף אחד. חששו אז מהגרעין של פקיסטן ושל עיראק, איראן לא הייתה במוקד".
אופק יורה שמות של מדעני גרעין איראנים כאילו מדובר בחברים משכבר הימים. "הכרתי המון מהעוסקים במלאכה", הוא אומר, מעניק פירוש ייחודי למונח היכרות. "באותה שנה, 88', הוקם בפרבר בצפון טהרן מכון בראשות סעיד עבאס שאהמוראדי, שעסק במחקר ופיתוח של תחומים רבים הקשורים לנשק אטומי, החל מהעשרת אורניום וכלה בהתקן נפץ גרעיני. עשור אחר כך הוא פוטר ובמקומו מונה מוחסן פאח'ריזאדה, שהיה קצין בכיר במשמרות המהפכה ופרופסור לפיזיקה באוניברסיטה".
"8200 לקחו את כל חיילי היחידה שדוברים צרפתית כדי לתרגם את החומר שהגיע. עליתי על מספרי הטלפון של אנשי החברה בצרפת, והייתי יושב שעות ומאזין לשיחות שלהם. פעם הם חיפשו איזו רתכת שהלכה להם לאיבוד במפעל, ואני ידעתי איפה היא נמצאת אבל כמובן לא יכולתי לספר להם"
מאוחר יותר הגדירו סוכנויות מודיעין במערב את פאח'ריזאדה כאבי הפצצה האיראנית. "הוא היה אדם רציני מאוד", אומר אופק. "גם אחרי הסכם הגרעין, כשהאיראנים נתנו לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לשוחח עם רבים מאנשי הגרעין שלהם, איתו הם לא אפשרו לדבר".
בנובמבר 2020 חוסל פח'ריזאדה בעת שנסע באיראן, מוקף במאבטחיו הרבים. זה היה מבצע קולנועי כמעט, שעל פי הדיווחים כלל שימוש במכונת ירייה רובוטית ובתוכנה לזיהוי פנים. כתבה בניו־יורק טיימס ייחסה את החיסול למוסד הישראלי, וכך טענו גם האיראנים. הסיכול הזה היה רק אחד משורה ארוכה של צעדים שביצעו גורמים עלומים במהלך השנים כדי להאט את הרכבת האיראנית הדוהרת אלי נשק גרעיני – מ"תולעת המחשבים" סטקסנט שהשביתה צנטריפוגות, דרך פיצוצים בלתי מוסברים במתקנים רגישים ועד מקרי מוות מסתוריים של מדענים בכירים. בכיר־עבר מדיני ששוחחתי איתו השתמש בדימוי של פחית הנבעטת שוב ושוב במורד הרחוב, ומתגלגלת הלאה. הנמשל הוא הניסיון להאט את תוכנית הגרעין של טהרן, בשאיפה שיום יגיע והמשטר הנוכחי, שמכריז בגלוי על רצונו להשמיד את ישראל, יפנה את הבמה למשטר אחר. לפי ד"ר אופק, ישראל לא הייתה צריכה להמתין אלא לצאת מזמן למתקפה על מתקני הגרעין באיראן, כפי שעשתה בעיראק ובסוריה.
את הפגיעה בתוכנית הגרעין העיראקית הוא ליווה מקרוב לכל שלביה, ולא מדובר רק בהפצצת הכור ב"מבצע אופרה". קדמו לכך פעולות איסוף מידע על רכיבי הכור שנבנו במפעל בצרפת, חבלה עלומה שהתרחשה באותו מפעל, וניסיון לשכנע בעקיפין את הרודן העיראקי להציב דרישות שרק יעכבו את המשך הפרויקט. אחר כך היו מקרי מוות מסתוריים של מדעני גרעין, ולבסוף הגיעה הפצצת הכור על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי, השבוע לפני 42 שנה. "בתור אדם שהגיע לגבורות", אומר אופק, "אני שמח שעשיתי כל מה שאני יכול לעשות בנושא, ואני ממשיך בזה".
תאונת דרכים לילית
אופק, 75, אב לארבעה, עשה את שירותו הסדיר בחיל הרגלים. אל עולמות המודיעין הוא הגיע רק בהמשך. "כשלמדתי לתואר שני בפיזיקה ובמתמטיקה, פנה אליי גורם מ'הזירה הטכנית' של חטיבת המחקר באמ"ן – מדור שהפך בהמשך לענף הגרעין – וביקש שאבוא לעבוד איתו. באותה תקופה דיברו על 'הפצצה האסלאמית', פרויקט משותף של שליט לוב מועמר קדאפי ונשיא פקיסטן זולפיקאר עלי בהוטו". בראש התוכנית הפקיסטנית, אגב, עמד החל מ־76' ד"ר עבד אל־קדיר ח’אן, ששנתיים קודם לכן שלח מכתב לאופק וביקש ממנו חומר מדעי. "הוא עבד אז בחברה הולנדית, ואני לא יודע איך הוא הגיע אליי. ידעתי מי הוא, ולא התייחסתי".
איום הגרעין השני בחשיבותו באותם ימים נשקף מעיראק. "ב־74', עוד כשהוא היה סגן הנשיא, סדאם חוסיין נסע לצרפת כדי לקדם את תוכנית הגרעין של ארצו. ב־76' נחתם חוזה מול הצרפתים לבניית כור גרעיני בעיראק, ואז התחילה פעילות מעשית יותר. אני התבקשתי להכין תוכנית איסוף עבור קהילת המודיעין, איך להתמודד עם הכור העיראקי".
"כדי למרוח עוד קצת זמן כתבתי מכתב שיועד לסדאם חוסיין, כביכול בתור מהנדס שעוסק בשיקום הכור. אמרתי לו שלא ישמע לכל אלה שאומרים לו לקבל ליבה מתוקנת, ושאלתי האם היה מסכים לקבל מכונית שעברה תאונה"
המידע על הנעשה בצרפת נאסף בתחילה מתוך פרסומים גלויים בעיתונות המדעית. אחר כך, באמצעות כתובת הטלקס של התאגיד הצרפתי, הצליח המודיעין הישראלי להניח את ידו על מברקים שנשלחו בין פריז לבגדד. "ב־8200 לקחו את כל חיילי היחידה שדוברים צרפתית, והושיבו אותם כדי לתרגם את החומר שהגיע", מספר אופק. בשלב מסוים נשלח גם הוא ללמוד צרפתית. "עליתי על מספרי הטלפון של אנשי החברה בצרפת, והייתי יושב שעות ומאזין לשיחות שלהם. פעם הם חיפשו איזו רתכת שהלכה להם לאיבוד במפעל, ואני ידעתי איפה היא נמצאת אבל כמובן לא יכולתי לספר להם. ההאזנה הממושכת הזו קצרה פירות".
מה זאת אומרת?
"הפירות הם אנשים שיכולנו להיעזר בהם. הכרתי את כל העובדים שם, כולם היו ברשימות שלי". לא מדובר רק במדענים, הוא מסביר, אלא גם בעובדים שמילאו תפקידים טכניים יותר. "תמיד אמרתי לאנשים שעבדו איתי – הפיזיקה חשובה, הטכנולוגיה חשובה, אבל האנשים הם הדבר החשוב ביותר. כשאתה יודע מי האדם שעובד שם ומה מציק לו, זה יכול לעזור". כהמחשה הוא מספר סיפור "תיאורטי לחלוטין" על מדען שנקלע למצוקה כלכלית, ולפתע מופיע מישהו ומציע לו עזרה תמורת נגישות לחומר שבידיו.
הוא מספר על מרים אברדם, "שנולדה בפולין וכילדה ברחה עם משפחתה לצרפת מאימת הנאצים. בבגרותה היא עבדה כאחראית על ארכיון המידע של חברת 'טקניקל־קום' הצרפתית, וכששמעה שהם עומדים לבנות כור עבור עיראק, היא הקימה שם קול זעקה ומחתה. זה לא עזר, והחוזה עם העיראקים נחתם בכל זאת. בהמשך הגיע אלינו חומר מקורי על הכור, מידע קריטי ושרטוטים. אחרי כמה שנים היא עלתה ארצה והועסקה בחברת החשמל".
המודיעין הישראלי הצליח להשיג את התוכניות המפורטות של מרכז המחקר הגרעיני באל־תאווית'ה בעיראק, שם שכנו הכור והמעבדות הנלוות. אופק עצמו יצא לחו"ל לא מעט באותה תקופה, "ונכנסתי למקומות שאסור להיכנס". כעכשיו כן אז, ישראל ניסתה לרתום את העולם לבלימת התוכנית. הצרפתים מצידם התעקשו שלא מדובר בפרויקט צבאי אלא בתוכנית מחקר, והמסלול הדיפלומטי לא הניב תוצאות. ההתגרענות העיראקית הייתה צריכה אם כן להיבלם בדרכים אחרות.
באחד הלילות האביביים של אפריל 79', בעוד מאבטחי המפעל בצרפת טרודים בתאונת דרכים קטנה שהתרחשה ליד השער, הוטמנו מטעני נפץ בתוך המפעל עצמו. כעבור זמן קצר התרחש פיצוץ שגרם נזק כבד לציוד. את האחריות למעשה לקחה על עצמה קבוצה של פעילי סביבה המתנגדים לגרעין. עם שוך המהומה התברר כי הנזק היה אומנם גדול, אבל לא מוחלט.
"מהשיחות שנקלטו בין צרפת לעיראק הבנו שליבת הכור נפגעה בצורה חלקית. היו אצלנו מי שהתאכזבו, אבל אני סברתי שנזק חלקי הוא הרבה יותר טוב, כי אז מתברברים הרבה זמן עד שמחליטים אם לבנות שוב, והפרויקט מתעכב יותר. היה ויכוח בין הצרפתים לעיראקים אם לשקם את הקיים או להתחיל הכול מחדש. כדי למרוח עוד קצת זמן כתבתי מכתב שיועד לסדאם חוסיין, כביכול בתור מהנדס שעוסק בשיקום הכור. אמרתי לו שלא ישמע לכל אלה שאומרים לו לקבל ליבה מתוקנת, ושאלתי האם היה מסכים לקבל מכונית שעברה תאונה. ידעתי שהמוסד שלח את המכתב הזה, אבל לא ידעתי אם הגיע ליעדו".
התשובה התגלתה לאופק רק לפני כשנה. "אחד הבכירים ב'טקניקל־קום' התראיין לכאן 11, ובין השאר סיפר שאחרי הפיצוץ הוא נסע לבגדד עם נציגים נוספים מהחברה ונפגש עם סדאם. בשיחה סדאם התחיל לצעוק עליהם שלא ינסו למכור לו מכונית שעברה תאונה".
למרות כל המכשולים, סדאם היה נחוש להמשיך. מנגד, אירועים מסתוריים החלו לפקוד את מדעני הגרעין הקשורים לפרויקט. כך למשל היה במקרה של יחיא אל־משהד, מדען מצרי שניסה תחילה לשכנע את מצרים להקים פרויקט גרעין משלה, ומשזה לא צלח, פנה לעבוד עבור עיראק. בשנת 80' נסע אל־משהד לפריז כדי לבדוק משלוח אורניום שיועד לעיראק, ומצא את מותו בחדר המלון שבו התגורר. שבועות ספורים אחר כך הגיע תורו של סלמן ראשיד, מדען עיראקי שיצא להכשרה בז'נבה. הוא נתקף מחלה מסתורית שהביאה למותו המהיר. "והיו עוד כל מיני שלא הגיעו הביתה בשלום", אומר אופק.
משגם האירועים הללו לא ריפו את ידיו של הרודן מבגדד, החליטה ישראל לתקוף את הכור מהאוויר, עוד לפני כניסתו לפעילות. ב־7 ליוני 81' יצאו מטוסי אף־16 ישראליים מזרחה, חדרו לשטח עיראק והטילו על הכור 16 פצצות, שרובן חדרו לתוכו. לאחר ההפצצה עלה הצורך לוודא שהפעם הושג היעד – הרס מוחלט של המתקן.
בביתו בשומרון נזכר אופק באירועים הדרמטיים של היממה ההיא: "כמה שעות לפני כניסת חג השבועות קראו לי לבוא ליחידה שלי. שלחתי את אשתי והילדים אל ההורים, ובמקום ללכת לבית הכנסת יצאתי אל הקריה. מטוסי חיל האוויר כבר היו אז בדרך חזרה. כשהם הגיעו, הביאו אליי את הסרטים שצולמו בטיסה. בחומרים המצולמים ראיתי את החידקל ואת הכור" – סביבה שהייתה מוכרת לו היטב מהתוכניות שהיו תלויות על קירות משרדו. "אני זוכר שהרגשתי התרוממות רוח. חמש שנים עבדתי על זה, הכרתי כל פרט, כולל עובי הבטון של כיפת הכור. בסרטים ראו שמהכיפה הזו עולה עשן – כל כך הרבה עשן שאי אפשר היה להבחין אם היא קרסה או לא. ישבנו שם עד שלוש לפנות בוקר וניסינו לפענח.
"לצרפתים הייתה אז קריית מגורים לא רחוק מהכור. לפנות בוקר, מהנדס צרפתי די בכיר הלך לראות מה קרה. הוא יצא עם פנס, התקרב לבריכה בעומק של כמה מטרים בתוך הכור, ראה גושי בטון מנופצים בתוך המים וכמעט נפל פנימה בחושך. מבוהל, הוא ברח חזרה למגורים והתקשר לפריז כדי לדווח. הוא לא ידע שכשהוא מתקשר לצרפת, גם אני שומע אותו. מהתיאור שלו הבנתי שהתקיפה הצליחה. כתבתי לקט מודיעין שקובע שהכור הושמד. הנייר שלי הועבר ישירות לראש הממשלה מנחם בגין, ובבוקר בגין הודיע לכולם".
על סף פיצוץ
בשנות האלפיים כבר היה הגרעין האיראני על ראש שמחתו של המודיעין הישראלי, ובמרכז העשרת האורניום בעיר נתנז, שורות של צנטריפוגות הסתובבו במהירות. כמי שהמשיך במעקב מדוקדק אחר ההתקדמות האיראנית גם אחרי צאתו לגמלאות, אופק אומר שהוא מודאג. את הנחישות שגילתה ישראל מול הכור בעיראק, הוא היה רוצה לראות גם כאן.
"היינו צריכים לפעול לפני שהסכם הגרעין של אובמה נכנס לתוקף. ואם לא, אז כשארה"ב פרשה מההסכם והאיראנים נסוגו ממנו. הים הוא אותו ים ואיראן היא אותה איראן. הם הצליחו כל הזמן להתקדם, והזמן הדרוש להם עכשיו כדי לבנות שתיים־שלוש פצצות הוא שבועות או לכל היותר חודשים. יש להם עוד עבודה לפני שיצליחו להרכיב את ראש הנפץ על טיל, לדעתי זה עניין של שנה־שנתיים עד שהנשק הזה יהיה אפקטיבי.
"אני לא חושש שהאיראנים ינסו להטיל עלינו פצצה, כי הם יודעים שהתגובה לא תהיה נעימה. מה שמטריד אותי במיוחד זו לא הפעילות שלהם מול ישראל, אלא המעמד של איראן במזרח התיכון – מול סעודיה והאמירויות, בנושא השתלטות על הנפט. הם יהפכו למעצמה אזורית במזרח התיכון, ותהיה לזה השפעה קשה על ישראל".
בשבוע שעבר הודיעה סבא"א כי היא מקבלת את ההסבר של האיראנים לגבי האתר במאריבאן, שלפיו החומר שנמצא שם הוא שאריות של פעילות כרייה סובייטית משנות השבעים ולא עדות לפיתוח נשק גרעיני. מה אתה חושב על כך?
"זה יכול להיות, אבל נשארו עוד שני מתקנים שלגביהם האיראנים לא נותנים הסבר. ישראל פשוט לא יכולה לאפשר להם להחזיק נשק כזה. אי אפשר לחיות תחת איום כזה, זה מסוכן מדי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
