אין ספק שההנהגה הציונית לא רצתה מעולם בהר הבית, לא חלמה עליו ואף ראתה בו מטרד. די לצטט כמה התבטאויות בעניין מימי אנו־באנו כדי להבין את כיוון הרוח. קחו לדוגמה את חיים ויצמן ב־1937. על רקע תוכנית החלוקה של ועדת פיל, שהציעה שהעיר העתיקה לא תיכלל בתחום המדינה היהודית, הצהיר הנשיא לעתיד: ״לא הייתי מקבל את העיר העתיקה אפילו נתנו לי אותה במתנה. יותר מדי סיבוכים יש בזה״.
גם דוד בן־גוריון התבטא בשנה ההיא בעד חלוקת ירושלים. במכתב מלונדון הוא תקף את החותרים לכלול את הר הבית בתחומי המדינה היהודית: ״עד היום אני רואה אסון גדול באי חלוקת ירושלים לשתי עיריות נפרדות, ערבית לחוד ויהודית לחוד. לאסוננו גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת, על היצירה הממלכתית המפרה. ירושלים היא כעת ׳מאוחדת׳ תחת שלטונם של הנאששיביים והח׳אלדים מפני שלאיזה ירושלמי דרוש היה השלטון על הר הבית".
ואם מישהו חושב שבן־גוריון שינה את דעתו בהמשך בנוגע להר, בא מכתב שלו מ־1967, כח״כ מהמניין, לשר החוץ אבא אבן, ומלמד אחרת. בן־גוריון מגנה שם בחריפות את תפילת הרב גורן ברחבת מסגד אל אקצה בתשעה באב תשכ"ז. תחת הכותרת: ״דאגה חמורה למצבנו בירושלים״, הוא יוצא בכל הכוח נגד ״המעשה המשונה של הרב גורן הסבור כנראה שהקב"ה מתחבא במסגד עומר, והלך לעשות תפילה במקום קדוש למוסלמים ולתת פה לשונאינו שאנחנו מחללים קודשי זרים. למי דרושה השתוללות זו? האין איש בממשלה הרואה את הנזק החמור הצפוי מהשתוללות זו?״
לאותה גישה הצטרף כמובן גם משה דיין. ב־1979 אמר: "לא אראה בזה חורבן אם למסגדים בעיר העתיקה יהיה סטטוס דומה לזה של קונסוליה או של כנסיית הקבר הקדוש. אינני רואה סיבה שבמסגרת מדינת ישראל ריבונית לא יינתן סטטוס כזה למקום הקדוש ביותר של המוסלמים".
גם במפד"ל הצטרפו בהתלהבות למאיסה הציונית בהר. שבוע אחרי מלחמת ששת הימים התבטא שר הדתות זרח ורהפטיג: "אני מאושר מכך שההלכה אומרת שהבית השלישי צריך להיבנות על ידי הקב"ה. אני מאושר מזה, שכך איננו נכנסים לסכסוך עם הדת המוסלמית״.
כל זה נכון לגבי הנהגת המדינה או המדינה־שבדרך, אבל לא לגבי מנחם בגין. הוא הרי העלה את ההר על ראש שמחתו כבר בתש"ח. במהלך הקרב המר על העיר העתיקה אמר: "מירושלים אין נסוגים. בירושלים נלחמים, בירושלים נופלים. אך את ירושלים אין עוזבים. אין נוטשים את הר ה'. עוד עלה נעלה על הר ציון ברינה; עוד בוא נבוא להר ה' בשמחה".
גם אחרי נפילת הרובע בידי הליגיון הירדני המשיך בגין באותו קו ובאותו סגנון: "שוב ישובו משחררי יהודה וגואלי ישראל להר הבית, ועוד הנף יניפו את דגלנו על מגדל דוד". בנאום בכנסת אחרי השלמת כיבוש סיני במבצע קדש ובטרם הנסיגה מחצי האי, שוב העלה בגין דווקא את הר הבית על סדר היום: "בעזרת ההשגחה העליונה, נזכה לעלות כולנו במהרה בימינו — הממשלה, הכנסת, רבבות בני עמנו — על הר הבית, כדי לתת שבח והודיה לא־לוהי ישראל, על אשר הוציאנו בדור הזה מעבדות לחירות אמת".
דווקא כשהחלום הגדול התגשם, משהו בבגין השתנה. למחרת שחרור העיר העתיקה הגיע לכותל, הסתפק בתפילה לידו ולא עלה להר (אלא בהזדמנות אחרת), ושחרר לתקשורת הצהרה בסגנון ההתבטאויות של הדרג הפוליטי בימינו, המאדיר את הכותל ומתעלם מההר: "היום הזה ניצבים אנו בפני הכותל המערבי, שריד בית תפארתנו, בירושלים הגאולה, בעיר שחוברה לה יחדיו. ונישא תפילה מליבנו, כי ייבנה בית המקדש במהרה בימינו".
בישיבת ועדת השרים לענייני ירושלים שהתכנסה יומיים אחרי תום המלחמה הצר בגין – כמו שאר השרים – על הנפת דגל ישראל על כיפת הסלע בידי הצנחנים: "אם זה נכון שהדגל שהונף על המסגד בטעות וצולם, והצילום הזה שפורסם מרגיז את המוסלמים, הרי לא נוכל להחזיר את המצב למה שהיה. אני מניח שהדגל הונף ללא פקודה, ואם מישהו צילם אותו חבל".
ערב בחירות 1977, בחירות המהפך, התעקש איש תנועת החירות גרשון סלומון להכליל היתר לתפילת יהודים בהר במצע הליכוד בבחירות. הוא נקרא בבהילות לשיחה עם בגין, שהתחייב לו במהלכה ש"אם אהיה ראש ממשלה, הר הבית יחזור להיות מרכז החיים הלאומיים והדתיים, אתיר תפילת יהודים במקום והחרפה הזו תוסר מעם ישראל".
סלומון: "איך אני יכול להיות בטוח שהדברים האלה ימומשו?" בגין השיב: "אני מנחם בגין. ההתחייבות שלי אינה מספקת?"
חודשים מעטים אחר כך, בסוף 1977, העביר בממשלה הצעה שלמעשה מעבירה את ניהול הר הבית לידי המדינות המוסלמיות. ההצעה, שכידוע לא יצאה אל הפועל הודות לסרבנות הערבית, גרסה ש"כל אחת משלוש הדתות תנהל את ענייני המקומות המקודשים לה". "אשר למוסלמים", התבטא שם בגין, "אנו נהיה מוכנים להזמין אותם להקים ועדה לניהול המקומות הקדושים שלהם, אשר תהיה מורכבת מנציגי המועצה המינהלית ומנציגי המדינות השכנות. כל מדינה תשלח נציג אחד, וכן נוסיף עליהם את מרוקו ואת ערב הסעודית".
מצד שני, ייאמר לשבחו, בגין התנגד בחריפות גם להנפת דגל זר, סעודי למשל, על ההר. בוועידת קמפ דיוויד הסביר לאמריקנים את התנגדותו: "מכל תפארת עברנו לא נשאר לנו אלא הכותל המערבי, אך קודש הקודשים היה למעלה, במרכז ההר. המוסלמים תפסו את שטח בית המקדש, ובנו עליו שני מסגדים. אין חולק על כך שאלה הם מקומות קדושים לאסלאם, אך הר הבית עצמו שייך לנו, היהודים, בזכות שאין למחול עליה. לפי אמונתנו, כשיבוא המשיח ייבנה בית המקדש מחדש במקומו. אם יונף דגל ערבי על ההר, פירוש הדבר שאנו מודים שהר הבית אינו שלנו אלא שייך לאסלאם. זה אינו נכון, ולזה לא נסכים, לא נסכים לעולם!"
במכתב ששיגר לפרופ' פנחס הכהן ערב בחירות 1981, הסביר בגין את השינוי שעבר בעניין הר הבית: "בממשלת הליכוד הלאומי הבאתי לכך כי סוכם לפתוח, אפילו מתוך התגברות על התנגדות הערבים, את שער המוגרבים, למען יוכלו לעבור בו יהודים ולהיכנס אל הר הבית בלי תשלום כלשהו. לכן אין זה נכון כלל שליהודים אין גישה להר הבית. השאלה של עריכת תפילות הציבור במקום הזה, שהוא הקדוש ביותר לעמנו, היא שאלה אחרת ובה גם דנו בתי המשפט בארצנו.
"ואין להתעלם כלל מחילוקי הדעות בקרב גדולי התורה. בעוד אשר הרב גורן יודע מקום על הר הבית שבו מותר גם לטמאי מתים כמונו לעלות אליו, רבנים וגדולים אומרים שהאיסור הוא איסור מוחלט כל עוד לא היטהרנו על ידי קרבן פרה אדומה. אל לנו להכניס ראשינו בין הרים אלה. בעיני זהו שיקול חשוב מאוד בקשר לקבלת ההכרעה שנתקבלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. מצד שני איני פוסק לחשוב על פתרון חיובי בשביל אלה היהודים החושבים שמותר להם לעלות, עד גבול מסוים, על חלק של הר הבית".
אז דגל זר לא, וגם דגל ישראל לא. ניהול אסלאמי כן אבל ריבונות לא, מייחל ליום שבו נעלה ברבבותינו על הר הבית אבל בפועל מסתפק בהגעה פומבית לכותל. התמורה הזו בבגין בישרה תמורות דומות שמוכרות לנו היטב בקרב גורמי ימין בפוליטיקה העכשווית. לפסיכולוגים, לסוציולוגים ולפרשנים הפוליטיים והמדיניים פתרונים: מה מביא את מי שאך לפני רגע דיבר גבוהה־גבוהה בעניין המקום הזה, לעשות בפועל כה מעט?
הציטוטים בכתבה נלקחו ממאמרו של אריה נאור, "הר הבית במחשבת הימין הציוני החילוני", בתוך הקובץ "הר הבית: בין חלום לממשות" בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה; ממחקרו של ד"ר אמנון רמון "הר הבית/אל אקצא – לקראת אובדן שליטה?", במסגרת מכון ירושלים למחקרי מדיניות; מתיק משרד הדתות בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, ארכיון המדינה; ומהספר "הר המריבה" מאת נדב שרגאי
