השיח הציבורי בישראל ממעט לעסוק בכך, אך בימים אלה רוקמת ועדת החוקה של הכנסת בשיתוף ועדת המדע והטכנולוגיה חוק חדש שעשוי להשפיע רבות על חופש הביטוי במרשתת. החוק, אשר זכה לכינוי "חוק הפייסבוק" ואושר אתמול בוועדת החוקה בכנסת, קובע באילו מקרים אפשר יהיה להסיר פרסומים ופוסטים מרשתות חברתיות, ועל ידי מי. הדיונים בוועדה מתוחים, ובשבוע שעבר הוטלה פצצה וגרמה לרוחות לסעור.
את הפצצה הניח על השולחן היועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט, עו"ד ברק לייזר, שחשף כי בתי המשפט לא המתינו לחוק ופיתחו מנגנון עבודה שבאמצעותו פועלים להסרת התבטאויות נגד שופטים ברשתות החברתיות. "אין לנו צו בית משפט ולכן אנחנו פונים לפייסבוק ולטוויטר כמו כל משתמש, ובמקרים המובהקים, שיש בהם התבטאות חמורה, אנחנו מצליחים", תיאר עו"ד לייזר. "בדרך כלל אנחנו מקבלים פניות על פרסום כי אנחנו לא מבצעים ניטור, ואז מתקבלת החלטה אם לפעול. במקרה שכן, אנחנו מדווחים ומראים את סעיפי העבירה, ועל פי רוב הרשתות החברתיות פועלות להסרה. יש פרסומים לא נעימים שאינם חורגים מגבולות חופש הביטוי. אין לנו יחס מועדף, ואנחנו נתקלים בקשיים רבים".
עוד הוסיף היועץ כי על פי נתונים שאספה הנהלת בתי המשפט "יש 230 אלף קריאות בשנה נגד מערכת המשפט, ביניהן תמונות של שופטים בפוטומונטאז' פורנוגרפי, כמתעללים בילדים, או של נשיאת העליון במדי נאצים ועוד". יועמ"ש בתי המשפט סיכם: "כתבנו נוהל עבודה מפורש שתכליתו לוודא שפעילותנו מתמקדת רק בדברים החמורים, שיש בהם משום הסתה לאלימות כלפי שופטים. טיפלנו רק ב־38 מקרים מאוד חמורים כמו איחולי מוות לשופט אליקים רובינשטיין ששכל את בתו ועוד. כשהציבור נחשף לפרסומים כאלו נפגם האמון בבית המשפט ברמות הגבוהות ביותר. רוב בעלי הדין מגיעים לבית המשפט פעם אחת בחייהם ובין השאר בודקים מידע על השופט, וכשאתה נחשף לתמונות פוטומונטאז' פורנוגרפיות זה עושה משהו למתדיינים".
מבדיקת 'מקור ראשון' עולה כי בזמן כהונתו של נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס, זיהתה הנהלת בתי המשפט כי הביקורת הציבורית נגד בתי המשפט ברשתות החברתיות גואה, וחלק ממנה הופכת קיצונית. באותה תקופה הגיעו להנהלה ולנשיא העליון תלונות רבות של שופטים שסבלו מפוסטים פוגעניים ותיארו את הפגיעה במשפחותיהם. בהנהלת בתי המשפט החלו לחפש פתרונות. בתחילה הם החלו לדווח לפרקליטות המדינה ולמשטרת ישראל על התבטאויות רשת קיצוניות ולשון הרע שהעבירו להם שופטים. התקווה הייתה כי אלו יעצרו את השיח ברשת ויבצעו אכיפה משמעותית בנושא. אך עם הזמן זיהו בהנהלת בתי המשפט כי המשטרה פועלת בנושא רק במקרים קיצוניים במיוחד, ונואשו מטיפולה. הגישה החדשה שנולדה היא כי למערכת המשפט אין ארנק ואין חרב, כמאמרו של הוגה הדעות האמריקני אלכסנדר המילטון, אך בשלה העת לייצר תשובת־נגד.
את הטיפול בנושא לקח על עצמו עו"ד לייזר, ויחד עם אנשי משרדו יזם פגישה עם בכירים בחברת פייסבוק ישראל. בפגישה שטחו אנשי המשפט את טענותיהם, ובכירי פייסבוק תיארו ללייזר ואנשיו מה הם האפיקים שדרכם יוכלו לפעול. איננו יודעים את כל מה שהתרחש באותה פגישה, אלא רק כי בכירי פייסבוק המליצו לפעול בכלי הדיווח הרגילים של הרשת, באמצעות חשבון פייסבוק שיפתחו להנהלת בתי המשפט, והבטיחו כי בחברה יתייחסו לתלונותיהם ברצינות.
בעקבות כך הקימה הנהלת בתי המשפט צוות אכיפה בראשות עו"ד ליאת יוסים, והוא מונה שלושה סטודנטים שתפקידו לפעול נגד פוסטים פוגעניים כלפי שופטים. תפקידה החדש של עו"ד יוסים זכה לכינוי "הממונה לעניין הכפשות שופטים". יחד הם חיברו נוהל עבודה שתפקידו להנחות את הצוות באילו מקרים לפעול נגד פוסטים ובאילו דרכים. הצוות פועל לא רק באמצעות דיווח לפייסבוק, אלא גם בפנייה ישירה למפרסמים עצמם, והם מוזהרים כי הפוסט שפרסמו עשוי לעלות כדי עבירה פלילית וכי הנהלת בתי המשפט "תשקול את צעדיה" אם לא יוסר.
הנהלת בתי המשפט נעתרה לבקשתנו לקבל את המסמך המפרט את נוהל הסרת הפוסטים. בפתח הנוהל, המכונה "נוהל עבודה ובקשה לטיפול בפרסומים פוגעניים ברשת", נכתב כי "הנהלת בתי המשפט מתמודדת עם תופעה הולכת וגוברת של ניסיונות לפגיעה בשופטים ובעובדים, בין השאר באמצעות הפצת מסרים שליליים באינטרנט וברשתות חברתיות. מסרים אלה כוללים ביטויים שיש בהם השפלה, ביזוי ופגיעה בכבודם של השופטים והעובדים בקשר למילוי תפקידם. תופעה זו מכונה בעגה המקצועית 'שיימינג'. מדובר בפרסומים אשר עלולים לפגוע באמון הציבור במערכת בתי המשפט, אשר עולים, לא אחת, כדי עבירה פלילית של העלבת עובד ציבור, זילות בית משפט ואף הטרדה מאיימת".
הנוהל מפרט את האופן שבו צוות "הממונה לעניין הכפשות שופטים" אוסף מידע: "חיפוש ידני במנועי חיפוש פופולריים, חיפוש ידני ברשתות חברתיות, פעולות רציפות לאיתור וחילוץ תוכן באמצעות 'גוגל התראות', ושימוש בכלי ניטור ולכידת מידע בהתאם לאפיון צרכים ממוקדים שייערך על ידי הנהלת בתי המשפט ובכפוף למשמעויות תקציביות וארגוניות".
על פי הנוהל, "עם גילוי פרסום אשר לדעת הממונה חורג מגדרי ביקורת לגיטימית, מרוסנת ועניינית, ושיש בו כדי לפגוע ביכולתו של השופט או העובד למלא את תפקידו", ידווח על כך למנהל בתי המשפט, יועמ"ש ודוברת בתי המשפט וכן לשופט שנגדו נכתב הפוסט. בנוהל מכנים זאת "פתיחת תיק". השלב הבא עובר לידיו של יועמ"ש בתי המשפט, עו"ד לייזר, שתפקידו לאבחן את חומרת הפרסום. למשל, אם מדובר ב"התבטאויות המצויות במדרג גבוה של קשת הביטויים הפוגעניים ונוגעות לצנעת חייו או לענייניו הפרטיים של השופט או העובד, או קריאה למעשי אלימות", וכן "ביטויים פוגעניים כלליים לעומת גידופים אישיים". עוד ייבחן אם מטרת הפרסום נועדה ל"פגיעה, ביזוי או הכשלת ההליך השיפוטי". גם תוצאות הפרסום נלקחות בחשבון: "מידת ההפרעה שנגרמה לנשוא הפרסום או הנזק שנגרם למוסד הציבורי, בהתבסס, בין השאר, על עמדת השופט" (הנפגע). בחינה נוספת היא מידת החשיפה של הפוסט והצלחתו.
על פי הנוהל, הצעדים העומדים לרשות הצוות הם שיגור בקשה לפייסבוק וכן פנייה לאדם שפרסם את הפוסט בבקשה להסירו. הצוות יפעל במקרים שיועמ"ש בתי המשפט יכריע כי פוסט בפייסבוק הוא "דברי גידוף, השמצה או עלבון, נגד שופט או עובד כשהם ממלאים את תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, אשר עשויים להוביל בוודאות קרובה לפגיעה ביכולתו של נשוא הפרסום למלא את תפקידו באופן מקצועי או להצר את שיקול דעתו המקצועי, לפגיעה במעמד רשויות השפיטה בעיני הציבור, או במעמדו של נשוא הפרסום; להכשלת ההליך השיפוטי או לביזוי דרכי השפיטה או דברי הסתה, נקיטת איומים או עידוד לנקיטת אלימות כלפי שופט".
במקרים של פוסטים קיצוניים, כמו קריאות לפגיעה בשוטרים או פרסמום תמונתם של שופטים במדי נאצים, פרסום דברי לשון הרע וכדומה שלא הוסרו בעקבות הדרישה, פונה הנהלת בתי המשפט ומגישה תלונה במשטרה. מדי שנה מגישה הנהלת בתי המשפט בין חמש לעשר תלונות במשטרה נגד מפרסמי פוסטים. בעקבות הפעילות הפכה בשנים האחרונות עו"ד יוסים עצמה, הממונה כאמור על האכיפה מטעם בתי המשפט, ליעד להכפשות ולהשמצות חריפות ברשת. חיפוש שמה בגוגל ובפייסבוק יניב התבטאויות קשות ואיומים אישיים נגדה.
"השופטת אוהבת שואה"
המקרה המובהק והחמור ביותר שהובא לטיפולה של המשטרה הוא "פרשת לורי שם־טוב", או כפי שמכנים אותה במערכת אכיפת החוק: "פרשת הטרור הרשתי". באמצע 2017 הגישה פרקליטות מחוז תל־אביב כתב אישום תקדימי בעבירות של שיימינג נגד שופטים ועובדי מדינה אחרים, שהתבצעו לכאורה בידי הבלוגרית לורי שם־טוב, העיתונאי מוטי לייבל ועו"ד צביקה זר. כתב האישום כולל 91 עבירות של החוק למניעת הטרדה מינית, הגנת הפרטיות, חוק הנוער, חוק איסור לשון הרע, חוק המחשבים וחוק בתי המשפט.
על פי אחד האישומים, שם־טוב פרסמה את תמונתה של שופטת במדי אס־אס במחנה ההשמדה טרבלינקה, וכתבה: "הסלקציות הללו יותר קשות יום־יום בישראל, כנראה היהודים הם עם שאוהב שואה, שכן יהודים אנשים כמו אותה (שם שהוסר) עוד רוצות שימחאו להם כפיים", כתבה. "ידענו שיהיה רק זמן עד שגברים יתאבדו בגללה".
חוקר מיחידת הסייבר של מחוז תל־אביב, רס"ב אלי לוריא, הסביר כי "כתב האישום הוא סיומה של חקירה שכונתה במשטרת ישראל 'טרור רשתי'. ליבה של הפרשייה היה ניסיונם של הנאשמים להשפיע על תהליך קבלת החלטות של אנשי ציבור, ובכללם שופטים, פקידי סעד, פרקליטים וקציני משטרה. הם פעלו באמצעות פרסומים קשים, מבזים ומאיימים נגד אותם עובדי ציבור ונגד בני משפחותיהם, באתרים אנונימיים ותחת שמות עט בדויים". שופט ביהמ"ש העליון נעם סולברג כתב בהחלטתו להתיר לפרסם את שמה של שם־טוב כי "פרסומים אלה נעשו על ידי המבקשת, בשמה או באופן אנונימי, או באמצעות מי מטעמה, במשך זמן רב, משנת 2009, ברחבי המרשתת וברשתות החברתיות – מסכת של טרור רשתי. מדובר לכאורה בפגיעה מוזמנת, מתוזמנת ומתוזמרת". ההליך המשפטי נגד השלושה עודנו מתנהל בבית המשפט.
עבודת הצוות של עו"ד יוסים נשאה פרי, ובלא מעט פעמים הצליחה לגרום להסרת פוסטים קיצוניים שניצלו את חופש הביטוי ועשו בו שימוש כחופש השיסוי. ואולם, יש גם לא מעט מקרים שהצוות פעל גם נגד פוסטים ביקורתיים כלפי שופטים שכתובים אמנם בשפה בוטה, אך ספק אם הם חוצים את רף ההתבטאות הלגיטימית.
כך לדוגמה אירע פעמיים לפוסטים שפרסם יואב אליאסי, הראפר הבוטה הידוע בכינויו "הצל". הפעם הראשונה הייתה ב־2016, אז כתב אליאסי בפייסבוק שם של שופטת שלדבריו "לא הסכימה להשאיר את המחבל שרצח שני אנשים היום בבוקר במעצר לאחר (השיבוש במקור, נ"ב) והוא נעצר השנה על הסתה לטרור ברשת, היא לא אישרה את בקשת המשטרה למעצר עד תום ההליכים. בתי המשפט מרחמים על מחבלים ונותנים להם עונשים בדיחה ואנחנו משלמים בדם. אבל כולם יודעים מה הוא סופם של רחמנים". בדבריו רמז "הצל" לביטוי "המרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לרחמנים". בעקבות כך פנתה אליו הנהלת בתי המשפט בדרישה להסיר את הפוסט.
פוסט נוסף של "הצל" שההנהלה דרשה להסיר התפרסם לפני שבועיים, באותו שבוע שבו הופיע עו"ד לייזר בוועדת החוקה של הכנסת. "זאת השופטת ורדה מרוז שדחתה את שלילת אזרחותו של המחבל שפוצץ אוטובוס בתל־אביב ופצע קשה 26 אנשים בטענה שפיגוע לא מעשה חריג או קיצוני", כתב הראפר בפייסבוק. "בגלל ורדה מרוז אין בי ובעם אמונה בשופטת הצדק שלנו שנותנת פרסים לטרור. בושה". בריאיון שהעניק בשבוע שעבר לתוכנית "דקלסגל" בגלי צה"ל הסביר מנהל בתי המשפט השופט יגאל מרזל כי "הצל" התבקש להסיר את הפוסט לא בשל תוכנו אלא בשל התגובות המסיתות שהתקבלו בו. ל'מקור ראשון' נודע כי כיום כבר מודים בהנהלת בתי המשפט כי הבקשה הזאת הייתה טעות.
"הצל" אינו היחיד שנשלחה לו אזהרה שנויה במחלוקת. גם לפעיל החברתי למען אבות גרושים רן חורי שלחה הנהלת בתי המשפט הודעת אזהרה, משום שכתב בפייסבוק ביקורת נגד השופט בן־ציון ברגר. "רוח של נקמה נושבת מכל דף ודף בפסק הדין", כתב חורי, "דחיית התביעה להשבת המזונות ששולמו בעבר ושהערעור לגביהם התקבל; הערכת פוטנציאל ההשתכרות של האב כגבוה בעשרת אלפים מפוטנציאל ההשתכרות של האם, חרף העובדה ששניהם עובדים באותו מקצוע; ההסתכמויות על דחקים כדי להותיר את המצב על מכונו. השופט רווי האגו שביצע את העוול הזה וכתב את הפסיקה המבזה כלפי בית המשפט והנבזית כלפי התובע וילדיו הוא בן־ציון ברגר, שנמצא כבר שתים־עשרה שנים במערכת. התמונה שלו די מגעילה אותי, אבל ראוי להוקיע מעוולים כאלה אל עמוד הקלון". כאמור, אל הכותב נשלחה אזהרה מטעם הנהלת בתי המשפט.
"פנייה מעוררת יראה"
"השיח בישראל הופך מתלהם יותר יותר, גזעני, מסית ואלים יותר מפעם", אומר פרופ' מיכאל בירנהק, מומחה למשפט וטכנולוגיה מאוניברסיטת תל־אביב. "כוחם של השופטים מוגבל, אין להם לא חרב ולא ארנק. הם צריכים לשמור על ריחוק מהבלי היומיום כדי לשמור על ניטרליות, ועוד כדי לשמור על אמון הציבור בבתי המשפט. זה אומר שהם לא יכולים לעשות כל מה שאנחנו יכולים לעשות. כשהם מגִנים על כבודו של שופט זו הגנה על המערכת כדי לחזק את אמון הציבור. שופט יכול למחול על כבודו, אבל על כבוד המערכת אי אפשר למחול".
לדברי בירנהק, "הבעיה היא שזירות הביטוי המרכזיות שלנו עברו במידה רבה ממרחבים ציבוריים כמו כיכר העיר אל הרשתות החברתיות, שהן מרחבים פרטיים של חברות בינלאומיות למטרות רווח. המשטרה אמורה להגן על התבטאויות בכיכר העיר, אבל צוקרברג לא חייב. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. יש לו מערכת חוקים משלו, שונה מזו של מדינת ישראל. זוהי עוד מגבלה של מערכת המשפט, שהדין בישראל כאילו לא חל בפייסבוק אלא דין של המחוקק צוקרברג. כל אלה הצריכו כנראה את הנהלת בתי המשפט למצוא פתרון להסתה נגד שופטים".
הפרופסור לא רואה בעיה בכך שהנהלת בתי המשפט פונה לאזרח פרטי כפנייה אישית לשקול את דבריו. "הנהלת בתי המשפט לא מפעילה את הכוח השלטוני שלה, אלא מבקשת להרגיע. זה לא יעיל בהרבה מקרים. הם לא מפעילים את הכוח שלהם. אני מאמין שכרשות שלטונית הם לא מאיימים סתם, אלא באמת חושבים שנעברת עבירה ולא סתם מנצלים לרעה. לוּ היה להם אפיק ישיר לפייסבוק, יותר מלכל אזרח, זה לא היה תקין, אבל במקרה של הנהלת בתי המשפט הם פונים כמו שאני ואתה יכולים. כלומר, יש לה קול שווה לנו. כאשר יש אפיק ישיר מול פייסבוק, כמו שמנצלת פרקליטות המדינה למשל, זו בעיה. כי הגורם שאמון על הגבלת חופש הביטוי הוא בתי המשפט, ואם המדינה רוצה להסיר תוכן מהרשת היא צריכה לפנות לשם, לנמק ובית המשפט יכריע. אפיק ישיר מול פייסבוק עוקף את הבקרה החוקתית הראויה".
אם הנהלת בתי המשפט סוברת שיש חשד לפלילים יש דרכים לטפל, אכיפה וולונטרית פוגעת בחופש הביטוי.
"הוולונטריות נובעת ממצוקה כתוצאה משיח אלים, ומכיוון שאין שליטה על כך כי זה מתנהל בשטח פרטי של חברה פרטית. כשהם פונים לאזרח זה מפחיד, כי זה גוף ציבורי ואני אזרח קטן ללא עורך דין ויש פערי כוח סימבוליים. מצד שני, אם הנהלת בתי המשפט באמת חושבת שמדובר בעבירה, היא פונה למפרסם ואומרת לו להפסיק. היא מזהירה אותו לפני שהיא פועלת. זה בסדר בעיניי. זו פנייה מעוררת יראה אך היא רק פנייה, לא תלונה ולא החלטה. ואתה רואה שיש אזרחים שלא מסירים, שלא מפחדים. אני חושב שהפנייה מצד עצמה היא סבירה".
עו"ד יהונתן קלינגר, היועץ המשפטי של התנועה לזכויות דיגיטליות, שמתייצב בכל הדיונים בוועדת החוקה בנוגע לחוק הפייסבוק, חולק על פרופ' בירנהק. "מדינה ששומרת על חופש ביטוי לא יכולה להתקשר לאדם ולומר לו: 'אנחנו מבקשים שלא תפגין, לא משנה אם זה עובר על החוק, פשוט מבקשים'".
לדבריו, "אם אזרח עבר על החוק או עומד לעבור על החוק, אפשר לפנות לבית משפט ולבקש צו, אבל אי אפשר להתקשר ולומר שלא בא לנו על הביקורת שלך. אם להנהלת בתי המשפט יש טענה כלפי פרסומים, יש אפיקים לטפל בכך. יש אפיק פלילי, יכולים להגיש תלונה במשטרה או להגיש תלונה אזרחית ואפילו לפעול באפיק פלילי משטרתי אחר, למשל חקירה או מעצר, והיו מקרים כאלה. השתקה של אזרחים היא פגיעה בחופש הביטוי. הרשות השופטת צריכה להיות סובלנית, להקשיב לאנשים, לשמוע את הכאב ולנסות להשתפר ולא לנסות להשתיק אותם.
"אם פרסמתי תמונת עירום של שופטת או התבטאתי בצורה מחרידה נגד שופט, הולכים לבית משפט ומבקשים צו, לא פונים לצוקרברג. האכיפה הזאת היא פתרון מהיר, אבל פוגעת בחופש ביטוי של הרבה אנשים. אם נאכוף נימוסים לא יתקיים פה שיח. לא על כל דבר אפשר לכתוב מאמר פילוסופי מנומק. אדם שמפגין כי נפגע מהמערכת הוא לא מנומס, הוא עושה מהומה, מפריע לשכנים, צועק ומקצין מסרים. לפעמים הוא צודק ולפעמים לא, אבל הוא מבטא את מה שהוא מרגיש, וזכותו לומר זאת גם בבוטות".
הנהלת בתי המשפט ניסתה לפנות למשטרה בהתבטאויות קיצוניות וזה לא עבד. יש פגיעה בשופטים ובמשפחותיהם, ומתוך חוסר אונים פונים לפייסבוק. מה הבעיה?
"יש בכך כמה בעיות חמורות, אחת מהן היא בעיית האובייקטיביות. פייסבוק היא מצד אחד חברה שמתנהלת בהליכים משפטיים בבית משפט, ומצד שני עושה טובות להנהלת בתי המשפט, נפגשת איתם ומסייעת. אני בטוח שהם לא אומרים במפורש שהם מצפים ליחסי תמורה, אך יכול להיווצר סאב־טקסט כזה. עוד בעיה היא שבתי המשפט הם השופט במגרש המשחקים ולא יכולים לשחק בו. ברגע שהם פונים לפייסבוק להסיר פוסט שלי, הם הופכים לבעל דין שמתנהל נגד אזרח, ומרגע זה צריכים לפסול את עצמם מלדון בענייניו של אותו אזרח".
חוקי מדינת פייסבוק
בדין האחרון בוועדת החוקה על "חוק הפייסבוק" חשפו המשטרה והפרקליטות את בעייתן העיקרית ואת הסיבות לכך שהן תולות את האכיפה ברשת בחברות הפרטיות: "צריך להבין שגם הליך משפטי שבו מוצא צו לרשת חברתית הוא עדיין הליך וולונטרי, ואם זה לא לפי הקריטריונים של החברות, הן לא יסירו פוסטים", אמרה מפקדת מרכז הסייבר של המשטרה, רפ"ק בילי בילנבוים.
ד"ר עו"ד חיים ויסמונסקי, ראש יחידת הסייבר בפרקליטות המדינה, הוסיף כי "תמיד נעדיף את האפיק הוולונטרי כי בהליך בית משפט יחלפו לכל הפחות 48 שעות מרגע הדיווח וזה פרק זמן ארוך, בעיקר לתכנים אלימים. היום פייסבוק עונים תוך שעות בודדות לרוב הפניות שלנו". כלומר, פייסבוק מתעלמת לעיתים מצווי בית משפט, אך נענית במהירות וביעילות רבה יותר מבית המשפט, מה שגרם למערכת האכיפה ליצור בה תלות.
הטענה של עו"ד קלינגר נגד המדיניות הזאת נוגעת ליסודות הדמוקרטיה, לשאלת גבולות השיפוט של מדינות במרחב הווירטואלי. לדבריו, "מרגע שמערכת המשפט והאכיפה מעבירה את שיקול הדעת לגבי המותר והאסור ברשת לידי חברה פרטית, היא בעצם מפריטה את מערכת האכיפה, מוותרת על החוק הישראלי וממנה את פייסבוק לבית המשפט ששופט על פי הכללים שהוא קבע. כלומר: אני אזרח ישראלי שפועל במדינת ישראל, אבל נתון לשתי מערכות חוק שונות, פייסבוק ומדינת ישראל.
"השיח הווירטואלי ברשתות החברתיות נדמה כמתרחש במדינה אחרת, במדינת פייסבוק עם חוקים משלה. אפילו מערכת המשפט והפרקליטות מתחננות שמדינת פייסבוק תסייע להן לאכוף חוק כלפי אזרחיהן. אלא שזה נובע מתפיסה מוטעית של החיים הווירטואליים. כמו שבעולם הפיזי על המשטרה לאכוף את החוק, כך ברשת. אם המשטרה רוצה לסגור מועדון היא הולכת לבית משפט להוציא צו, כך צריך להיות בנוגע לסגירת פרופילים ועמודי פייסבוק. 'חוק הפייסבוק' של ארדן ושקד מותיר את אחריות האכיפה לפייסבוק. פייסבוק הקימה מעין בית משפט כשהיא מחליטה כיצד לאכוף פעילות של אזרחים ישראלים. גם הפרקליטות דוגלת באחריות פייסבוק להוריד תכנים, וכך הופכת אותה לשוטר".
עו"ד קלינגר מציע: "אם מתבצעת עבירה פלילית, על הפרקליטות למצוא את העבריין ולא להסתפק בבקשה מפייסבוק להסיר את הפוסט. ואם זה לא פלילי, אין סיבה שהפוסט יוסר. הפרקליטות נוהגת ברשת בסטנדרטים אחרים מהחוק הפלילי. הרשת היא החיים עצמם, היא אינה אקס־טריטוריה, וגם ברשת כללי הדמוקרטיה חלים". 
