מסורת של הסתננות: עדויות העליות להר הבית בזמן שלטון המוסלמים

1476־1478

בשנים ההן התקיים עימות ממושך בין המוסלמים ליהודים בנוגע לזכויות היהודים בחצר בית הכנסת הרמב"ן, הניצב עד עצם היום בצמוד לְמסגד, מה שהביא אז לתסיסה בקרב המוסלמים. את פסקו של השליט הממלוכי במצרים, אל־מלכ אל־אשרף סייף א־דין קאיתבאי, קראו באספה מיוחדת.

ההיסטוריון הירושלמי בן התקופה מוג'יר א־דין מעיד שעל אף האיסור על עליית יהודים להר הבית הורשו בפעם ההיא נציגי היהודים להגיע למסגד אל־אקצה: "ויהי כבוא דבר המלך ירושלימה ויתאספו במסגד אל־אקצה… ויקרא את מאמר המלך… כשמוע השופט השאפעי את הדבר הזה ויגער על היהודים, הבאים שמה ברישיון הנתון להם, העומדים בתווך".

1496

איגרת שנשלחה מירושלים בידי אחד מתלמידי רבי עובדיה מברטנורא מספרת על עליית יהודייה להר עד סמוך לכיפת הסלע – המכונה שם "המקום הקדוש ונורא". "וסמוך אליו יש מדרש שלמה המלך עליו השלום (הכינוי הרווח בעידן ההוא למסגד אל־אקצה, א"ס). ולא ייכנסו בהם רק הישמעאלים לבדם. ומרת שטיילא… ראתה היא בפנים, באמצעות עירונית ישמעאלית, אישה חשובה היושבת סמוך למדרש. ושמעתי מפי מרת שטיילא כי הוא בניין אבנים יפים עד מאוד, בהירים כעצם השמיים לטוהר, ולמעלה ציפויו זהב טהור מעשה ידי אומן. אבל בבית עצמו לא ראתה בפנים".

1516

רבי ישראל מפירושא, ששהה בירושלים בעת כיבושה מהממלוכים, סיפר באיגרת שלכיפת הסלע "אין שום אדם (יהודי, א"ס) נכנס מצד האיסור", אולם בעת הכיבוש הטורקי נרשמה חריגה מכך, "שבזמן שהיה המלך התוגר בכאן היו יהודים עמו ונכנסו בתוכה, וכולם מתו".

1567

בדיוק 400 שנים לפני מלחמת ששת הימים ביקר בירושלים אחד מגדולי משוררי יהודי תימן, ר' זכריה־יחיא אל־צ'אהרי. ב"ספר המוסר" שכתב תיאר ביקור אסור בהר: "ואלך בחוצות העיר / וליבי בקרבי הבעיר / על עיר אבותיי וחורבותיה / ותוקף שוממותיה / והייתי מתהלך בהר הבית / ואסב שבתי תחת עצי זית".

1553 בערך

רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז) עלה ארצה ב־1553 ושהה בירושלים זמן קצר בלבד בטרם עקר לצפת, וחי בה עד מותו ב־1573. בירושלים שאל אותו אחד מתושביה היהודים, שחויב בידי השליטים העות'מאנים להיכנס להר הבית לשם ביצוע עבודות, מה ינהג בנוגע לכיוון התפילה: "שאלת ממני אודיעך דעתי במי שאנסוהו ליכנס לבית המקדש לעשות איזו מלאכה והגיע זמן תפילה, ונמצא עומד בין כותל מערבי ובית קודש הקדשים… לאי זה צד יהפוך פניו. תשובה… שיהפוך פניו אל קודש הקדשים ככל שאר המתפללים… ומקום בית קודש הקדשים אפילו בחורבנו בקדושתו הוא עומד".

נראה שהשואל לא היה היהודי היחיד שעלה אז להר הבית בפקודת השלטונות. רבי עובדיה מברטנורא מזכיר באיגרת לאביו בשנת 1488 שעל אף האיסור המוסלמי הגורף, לא פעם דרשו מהם להיכנס כפועלים אף לכיפת הסלע עצמה. כשיכלו להרשות לעצמם, הם סירבו: "בבית מקדשנו לא יוכל שום יהודי להיכנס, וגם כי פעמים רבות רצו הישמעאלים להכניס שם יהודים חרשי עץ וצורפים… נמנעים היהודים להיכנס מפני הטומאה".

1635

הנוסע הנוצרי ד'ארביה ששהה בירושלים ב־1660 מזכיר את הסיפור הבא: "אחד היהודים מסר לי, כי בזמנו הצליחו כמה יהודים עשירים מאוד להשיג את אישורו של המושל, תמורת כסף, להתפלל בהר הבית כשהם מחופשים לטורקים. הדבר נתגלה כמה שנים לאחר מכן והמושל, שעדיין שירת במשרתו, רצה לתלות את האשמה בכל היהודים שהיו בעיר, והטיל עליהם מס כה גדול עד שלא היה באפשרותם לשלמו, והם נאלצו לעזוב את הארץ ולהציל את נפשם".

לפי עדויות על גירוש יהודים מירושלים בשנת 1635 יש המעריכים שהכוונה לאירוע שהתרחש בשנה ההיא.

(המידע נלקח בעיקרו מהספר "המסורת על מקום המקדש", נעם שפירא, 2003)