רק לאחר עקיפת הטרקטור שנסע בשולי הכביש לא רחוק משכם, בדרך לאלון־מורה, שמתי לב שלנוהגת בו יש שיער מתולתל, בהיר, ארוך ומתנפנף. מאוחר יותר, גם היא תגיע אל חוות מרום־שמואל אליה הייתי בדרך.
לא קשה מדי לנסוע לכאן. צריך רק להעפיל לקצה הגבוה של אלון־מורה, ומשם להתפתל בכביש צר אל החווה של סקאלי, עם מגדל השמירה החום המתנשא במרכזה, מזכיר את ימי חומה ומגדל. אחר כך ממשיכים בדרך עפר לא קצרה ומלאת מהמורות במורד ובמעלה של הר, וזהו. מגיעים הנה. אל החווה שתלויה בקצה השומרון, צופה אל בקעת הירדן. מזכירה עד כמה הכול זעיר פה, ואם חשבת שנסעת רחוק – אתה יכול להיות בטוח שבקרוב ייגמר לך השביל, ותגיע לעוד גבול.
אל תחפשו בווייז, כי היא לא שם. אפליקציית הניווט תביא אתכם עד לדיר אצל סקאלי, ומשם צריך לקבל הוראות טלפוניות, שגם מזהירות מראש באילו נקודות בדרך צפויה הקליטה הסלולרית להיעלם. "בהתחלה היה באמת קשה להגיע, אבל עכשיו הדרך לפה מצוינת. אנחנו קוראים לה כביש שש", אומרת טליה ליבי כשהיא שומעת את חוויות הדרך הנסערות של המבקרת.
ליבי, החוואית של מרום־שמואל, נוסעת הרבה. לוקחת את הילדים אל מוסדות הלימוד וחזרה, "אוספת את הראשון באחת בצהריים ומסיימת לפעמים את הסבב רק בשלוש וחצי־ארבע, כי כל הזמן הלוך־חזור". וכשהבכורה היא תלמידת כיתה ז', נדרשים גם סיבובי היסע נוספים כדי שתוכל לפגוש חברות.
טליה ליבי: "אחרי הרצח של רזיאל שבח, ראיתי שבעלי לא נמצא. התקשרתי ושאלתי איפה הוא. אמר: הקמנו חווה חקלאית ומחפשים משפחה שתבוא לגור פה. אמרתי לו שאחכה קצת שהילדים יתעוררו, ואנחנו באים"
דגל ישראל ענקי מתנוסס במרכז החווה הקטנה. חוט הברזל שמחבר אותו אל התורן משמיע נקישות בלתי פוסקות, במקצב הרוח שנושבת כל הזמן. מרפסת עץ לידו משקיפה אל עמק תרצה ואל פאתי שכם שלמטה, עד לצומת שליד חמרה. בימים בהירים, כמיטב הקלישאה, רואים מפה את החרמון, אבל האמת היא שגם בימים בהירים פחות. הדגל הכחול־לבן הונף אחרי שבאחד ההרים ממול צץ דגל אש"ף עצום ממדים. "הדגל שלנו נותן המון כוח, מזכיר למה אנחנו פה".
כמה וכמה מהחוות החקלאיות שהוקמו בשנים האחרונות ביו"ש יושבות על התפר הזה שבין ההר לבין העמק החם שלמטה. מהוות סוכך אנושי, ציוני, מול האיום של יצירת רצף פלסטיני. זה אולי נשמע מפתיע, אבל רבים מתושבי היישובים הגדולים והוותיקים לא ביקרו מעולם באחת מעשרות החוות הפזורות לאורכם ולרוחבם של חבלי יהודה ושומרון, מרחק קילומטרים ספורים מבתיהם. כאילו יש דרגות בחלוציות; סולם שכל מי שמעפיל בו שלב נוסף, נראה לזה שעומד תחתיו קצת משוגע, או אולי אידיאולוג שמתעקש ללחום במציאות. ומי שטיפס הלאה – הוא כבר לא מבין איך אפשר להסתפק בחלוציות הבורגנית, הקופאת לכאורה על שמריה, של השלב הקודם.
למשל משפחת ליבי, שהקימה את מרום־שמואל. בהתחלה היא על טפה ישנה כאן במשך שבועות באוהל טיולים. כזה שאחרי לילה אחד בו ממצים לגמרי את חוויית הטבע, הצפיפות והזבובים.
כאן, כמו בעשרות החוות האחרות, עומד מאחורי המיזם זוג. ובמידה רבה עומדת אישה. עומסת את האידיאולוגיה על כתף אחת, את התפעול היומיומי המורכב של החווה על כתף שנייה, ועם כל המשקל המונח עליה, מסתובבת מבסוטה בסך הכול.
טליה ליבי, 31, מבסוטה לגמרי. כמה מהפרטים בביוגרפיה שלה תואמים לחלוטין את הסטיגמה המתבקשת של אשת חווה ביו"ש. למשל, שהיא נישאה בגיל 18. או שהיא נכדה למשפחת זר (ושירת־הים, הטרקטוריסטית עם התלתלים, היא בת דודתה, מתבהרת המשפחתולוגיה אט־אט). ושגם עם הבטן ההריונית שלה היא נוהגת בקלילות במעלה ההר על הרייזר, הטרקטורון.
אבל יש גם פרטים צפויים פחות. למשל, שהיא מעצבת אופנה בהכשרתה, ותפרה הפקת אופנה שלמה שהציגו דוגמניות תל־אביביות. "באותה תקופה הכול פה היה בוץ משוגע. מכיוון שאני מנסה לשמור על נורמטיביות אצל הילדים וללמד אותם שבעולם צריך להתנהל בצורה מסוימת, הייתי לוקחת את הבגדים שלהם איתנו באוטו ומלבישה אותם ליד בית הספר, שייכנסו נקיים ולא מלאים בוץ. להביא לפה בד כדי לעבוד, זה היה בלתי אפשרי. חשבתי איך אעשה את ההפקה, ובסוף מצאתי פתרון – לילה־לילה במשך כשבוע לקחתי את כל הילדים אל אמא שלי, השכבתי אותם לישון, ישבתי שם לתפור כל הלילה, ובבוקר פיזרתי לגנים ולבית הספר, כי חשוב לשמור על שגרה".
יש חתיכת מחיר להחלטה לגור כאן.
"אבל הוא שווה".
"אם יש חתונה, אני קונה שמלה ומשאירה אותה אצל אמא שלי, או קונה ממש ברגע האחרון, כי יכול להיות שיהיה פינוי. את המשאית שהייתה בהתחלה לקחו עם הכול, עברה שנה וחצי עד שהחזירו. הבגדים שהיו במכונה חזרו שחורים"
יום אחד עוד תהיי מעצבת אופנה?
"יש מצב. אגיד לך מה, אני באמת חושבת שאישה היא לא רק הגשמה עצמית באמצעות קריירה, אלא מהות של ערכים. המורה שלי בתל־אביב אמרה לי שאני יכולה למכור שמלות ב־20 אלף שקל. אמרתי לה שבאתי להיות מעצבת אופנה כי אני רוצה להיות אמא שמחה. אני מאמינה בזה", היא מוסיפה מול הפרצוף המעט ספקני שלי, ומראה לי בטלפון תמונות של יצירותיה. "תראי, אצלנו הכול בוץ, ועל זה אני עובדת". מהמסך ניבטות נשים בבגדים צבעוניים, מקוריים, מפתיעים.
"גדלתי בבית שמחובר מאוד להתיישבות. סבא משה (זר) וסבתא יעל מתקשרים אליי כל בוקר לשאול מה התחדש בחווה. זה מה שמחיה אותם. אמא שלי הייתה שבורה מאוד כשגלעד אחיה נרצח. אני הייתי אז בת תשע וחצי. עלינו לרמת־גלעד והיא מתחה חבלי כביסה ותלתה עליהם ציצית. אמרה שצריך שיראו: כאן גרים יהודים". גלעד זר, איש הביטחון המיתולוגי של המועצה האזורית שומרון, בכור האחים לבית זר, נרצח בפיגוע ירי במאי 2001. על שמו הוקמה חוות גלעד, לא רחוק ממקום הרצח, וגם שכונת רמת־גלעד, בשטח שרכשה המשפחה ליד קרני־שומרון. "לא פשוט לעבור מקרני־שומרון למקום שאין בו חברים, וכל הזמן צריך להסיע את הילדים. אבל האור שנדלק בעיניים של אמא שלי כשעלינו להר, לא כבה. אני מאמינה שאמא עם אור בעיניים היא קסם, ואני מאמינה שהסיפור של החוות הוא של כל ההתיישבות, של כל עם ישראל. אלה לא רק כמה אנשים שנזרקו על הר, יש כאן בשורה. זה ממש יש מאין. בנינו דבר חדש בארץ ישראל".
השכנים של הכבשים
היא נשואה להראל ליבי ("כולם קוראים לו קוֹקוֹ"), בעליה של חברת בנייה. צריך להחזיק בראש את התמונה הגיאוגרפית של בנימין והשומרון כדי לעקוב אחר הנדודים שלהם יחד. "גרנו בחוות גלעד חצי שנה אחרי החתונה. ואז הלכנו להקים את גל־יוסף, בין עדי־עד לכביש אלון. המקום הזה לא הצליח. למה לא הצליח? מה אנחנו מבינים. היום אין שם התיישבות. גרנו באוטובוסים, והורידו אותנו משם. הצבא לא רצה שנהיה במקום ההוא. ומבחינתנו, העיקר זה לא לעשות מה שצודק – כי מה שצודק הוא שנתיישב בכל הארץ – אלא לעשות מה שעובד. כל הסיפור של החוות הוא כזה. לא להתנגח, לא ללכת ראש בראש עם המערכת. אנחנו מבינים שזה אינטרס של המערכת שתהיה פה נוכחות ותהיה שמירה על שטחי C. אנחנו ממש הולכים איתה יד ביד. לא לוקחים את החוק לידיים. חיילים של מדינת ישראל".
אם כי באופן מסוים, עובדים נגד רצונה.
"השאלה היא למי את קוראת מדינה. מדינת ישראל מורכבת מהרבה גורמים. סיפור החוות פותר בעיניי את הפלונטר הפוליטי, כי זה כמו לבנות תוספת של מרפסת. אתה לא מתיימר להקים מקום גדול, יישוב. אתה מתרחב קצת מעבר לקיים".
אחרי פינוי גל־יוסף הם עברו לעדי־עד הסמוכה. "לפני חמש שנים אירע הפיגוע שבו נרצח הרב רזיאל שבח מחוות גלעד. באותו ערב, עוד לפני שהבנו שלא הצליחו להציל אותו, בעלי אמר שהוא הולך לראות מה אפשר לעשות בשטח. הכרנו את רזיאל, אבל מה שהוביל אותנו זה לא רק הכאב האישי. רצח של יהודי זו אמירה שמערערת על השייכות שלנו לארץ.
"התעוררתי בבוקר וראיתי שבעלי לא נמצא. התקשרתי ושאלתי איפה הוא בעולם. אמר: תקשיבי, הקמנו חווה חקלאית ומחפשים משפחה שתבוא לגור פה. אמרתי לו שאחכה קצת שהילדים יתעוררו, ואנחנו באים. כשהילדים קמו אמרתי לכל אחד מהם לקחת את הפוך שלו וצעצוע שהוא אוהב. זה היה חודש טבת, חורף קפוא". היום יש להם שישה ילדים; אז היו ארבעה, וטליה הייתה בהריון. "אמרתי להם שהולכים להקים חווה חדשה, והם שמחו מאוד. הגענו לחוות 'יתדות' ליד חוות גלעד – קראנו לה כך כי יעל שבח לא רצתה משהו עם השם רזיאל. לא היה שם כלום, הר טרשים קירח. היו עבודות פיתוח, טרקטור שפרץ דרך כדי שכלי רכב יוכלו להגיע".
"ביקר פה משה לוי, שקיבל את עיטור הגבורה במלחמת יום כיפור. כששמע שאנחנו חולמים על בית כנסת, הוא אמר שנעשה מה שצריך והוא ייתן. החבר'ה שלו מהרצליה הגיעו להכנסת ספר תורה, ואמרו שלא היו מעולם במקום מרגש כל כך. ואלו אנשים מלב ההפגנות"
שלושה אוהלים גדולים הוקמו באותו היום. "אומרים 'בבניין הארץ תנוחמו', וזה ממש ככה. כשעובדים ובונים זה מביא קצת נחמה. לאוהל האמצעי הכניסו כבשים, ושאלו אותי אם אנחנו רוצים לגור באוהל מימין או משמאל. אמרתי שהריח של הכבשים לא בשבילי, וניסיתי לראות מה כיוון הרוח, כדי לבחור באוהל הנכון. לקח לי זמן להבין שאכלתי אותה – הריח של הכבשים שם, איך שלא יהיה.
"בקושי היה אפשר לעמוד זקוף באוהל הזה, אבל עד הערב כבר הכניסו רצפה מעץ, מזרנים, וזהו, זה הבית שלנו. משם מתחילים. מטורף להגיע למקום כזה ולעשות ממנו בית. ממש 'ארץ מולדת קמה לתחייה'. ואז הגיעה עוד משפחה. חיברו חשמל, מים, נהיה יותר מיושב. ואחרי שנתיים וחצי, לקראת הלידה של הילד השישי, אמרתי לקוקו – בוא נבנה בית. היה כבר צפוף. הרחבנו אומנם את האוהל, אבל עדיין היה מדובר באוהל.
"הבאנו פאנלים כדי להקים בית בבנייה קלה, ואז בעלי מסתכל עליי ואומר: אם אנחנו בונים פה בית, כבר לא צריך אותנו. זה נחמד, חמוד פה, אבל אפשר להמשיך. החלטנו ללכת על המשימה הבאה. הבנו שיש נקודה חשובה בין חוות סקאלי לבקעה, מעל חמרה. עברנו לפה, להר ריק לחלוטין. יתדות היה קייטנה לעומת מה שהלך כאן. הכול היה צוקים משוגעים והרים ובוץ. הגענו במשאית, ובה המינימום של המינימום".
מישהו פספס עם העט
החוות החקלאיות ביו"ש היו תופעה ספורדית למדי עד לפני כארבע או חמש שנים. הייתה חוות "גבעות עולם" של אברי ושרה רן, הייתה "עינות קדם" בבקעה ועוד כמה. אבל אז החלו לקום חוות נוספות בזו אחר זו, בשיתוף מסוים עם גופי ההתיישבות ולעיתים בעידוד המועצות האזוריות.
החווה של משפחת ליבי, מרום־שמואל, קרויה על שם שתי דמויות – הרבנית מרים לוינגר "שעלינו הנה בשבעה שלה", ואביה של טליה, שמוליק שהם ז"ל. החווה משתרעת על פני 16 דונם של אדמות מדינה, "שזה שטח קטן מאוד. סביבו יש 50 אלף דונם של שטחי אש, ואנחנו בעצם שומרים עליהם. אנחנו לא הולכים להקים פה עיר. טרומפלדור אמר ש'במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו', וזה בדיוק הסיפור של החוות".
היא מציגה תצלום אוויר שכבר מרוט בקצוות מרוב הסברים למבקרים. שטח החווה שלהם מופיע כמשולש קטן, בין שמורת טבע לשטחי אש ולשטחי B בשליטה פלסטינית. "אי אפשר לבנות כאן. זה מילימטר במפה, התפספס למישהו עם העט. מבחינתנו יש פה אמבולנס עם פצוע אנוש שצריך לשמור עליו. צריך לשמור על החוק, וצריך להציל את הפצוע. בסוף העניין של החוות הוא פשוט לשמור על אדמות".
במקרה שלהם אמצעי השמירה הוא עדר פרות שיוצא מכאן כל יום למרעה. על העדר מפקחים "הבחורים", נערים ומתנדבים שגרים בחווה. "שטח שהפרות נמצאות בו, חוזר לידי ישראל", אומרת טליה. היא מבשלת לחבר'ה ודואגת לכל מחסורם, כפי שעושות רוב נשות החוות. ברור לה שאנשים מבחוץ מעלים שאלות על נושא הטיפול בצעירים שנקבצים למקומות כאלה כדי להתנדב. לתושבות החוות זה פשוט, היא אומרת. "זה קצת לגדל אותם. כשהיו לנו רק שני כלי רכב ללינה ולא היה אפילו מטבח, אכלנו יחד ארוחות ערב, ארוחות בוקר, קפה. הכול היה יחד, הבחורים והמשפחה. יש בזה מורכבות. יהיו מי שיגידו שמדובר בנפלטי מסגרות, נוער בסיכון. אבל הם תותחי־על. יש כאלו שכבר התגייסו לצבא ועדיין באים לכאן לשבתות, כי זה הבית שלהם. זה נוער מדהים. המסגרת הלימודית הייתה קטנה עליהם, ופה הם מתחברים לשליחות גדולה של ציונות. יש להם משימה לאומית על הכתפיים וזו רפואה בשבילם, פשוט רפואה. לצד זאת, לפעמים לחיות יחד איתם זה מורכב עבור משפחה".
מדי פעם מגיעים לכאן מטיילים. אנשים ממרכז הארץ שלקחו את הג'יפ או האופנוע לסיבוב של שבת. "הם מתרגשים מהדגל הענק. כשהבנו שהחוות יכולות להיות עניין מחבר, הקמנו את 'המחרשה'" – מרכז מבקרים בחוות יתדות, שטליה היא המנהלת שלו.
שרה רפפורט: "כשהתחלנו לבנות את הדיר, אחד החוואים אמר – למה אתם שוב מגזימים. אני אמרתי, אם אפשר לעשות גדול וטוב, למה לא. אני מאמינה באיכות חיים. הסטיגמה אומרת שאם אתה חוואי, אתה צריך להתכלב. אני אומרת לא. אם אתה עובד קשה, לא צריך שגם כל החיים שלך יהיו קשים"
יש גם מפגשים פחות נעימים?
"עם ערבים כן, עם יהודים לא. אנחנו רק רוצים לחבר".
אבל היו פה פינויים.
"היו לנו פה שמונה פינויים בסך הכול, אבל בלי דרמות. באמת, אפילו בלי כעס בלב. הפקח שמגיע מקבל כוס קפה ועוגה. כשלא היה לנו מקרר, נסענו לאלון־מורה לקנות בשבילו קולה קרה.
הפינוי הראשון היה שבועיים אחרי שהגיעו לכאן. "המשאית הוחרמה עם כל מה שבתוכה. אנחנו נשארנו. המסר היה שאנחנו פה אפילו אם יש לנו רק מטרייה מעל הראש. הכול באהבה, בכבוד, אבל אנחנו פה. עברנו לישון באוהל טיולים, את יודעת איך זה".
האמת שלא.
"שמונה נפשות באוהל טיולים זה להתעורר כל פעם עם רגל של מישהו אחר על הראש. ככה היינו חודש. ואז התחיל חורף קשוח, אז הבאנו רכב שהילדים יישנו בו. הנה, מאחורייך. את רואה שזה אוטו?". מבט מעמיק בחדר השינה של הילדים מבהיר כי אכן מדובר בכלי רכב שבתוכו הותקנו מיטות. "מבחינה חוקית אין בעיה לגור ברכב כי הוא נייד. בנינו בתוכו שש מיטות".
עכשיו יש בו רק שתיים, וגם כך הוא צפוף למדי.
"היו עוד שתי מיטות קומתיים – ממש מדדנו את הילדים באורך וברוחב, נתנו עוד סנטימטר לכל אחד כדי שיוכלו להסתובב בלילה, ובנינו מיטות לפי מידה. היה רכב אחד לילדים ואחד לנו. לפעמים הקמנו אוהל באמצע. כשאמרו שזה לא נכון עכשיו פוליטית, פירקנו אותו. ככה חיינו במשך כמעט שנה. הכול היה בחוץ, הבגדים בקופסאות גדולות. קניתי אחת, לקחתי צינור והתזתי עליה מים מכל הצדדים, וכשראיתי שהיא אטומה קניתי עוד עשרים כאלו. ככה לכל ילד היה מעין ארון בגדים משלו, והיו ארגזים למצעים, מגבות, מפות. מכונת הכביסה הייתה בחוץ, מייבש בחוץ, מקרר בחוץ". גם מבנה השירותים היה חיצוני. "אם ילד צריך לשירותים בלילה, הוא היה קורא לנו שנבוא לקחת אותו על הידיים למטה, ואחרי זה היינו מחזירים. קניתי להם פיג'מות וואנזי חמות כאלה, שיהיה להם נעים.
"האנשים המדהימים של אלון־מורה וחוות סקאלי בישלו לנו כל יום במשך חודשים, כי את רואה שברוח כזו אין מצב להעמיד סיר. גם בימי שישי היו מביאים אוכל חם. לשבתות היו באים אורחים, אבל לא מספיק בשביל מניין. המשימה של ארץ ישראל היא לפעמים במקום מניין".
"הבית" שלהם היום הוא מעין חממה מחופה יריעות אטומות מבחוץ ותקרת עץ מבפנים, ומרוצפת אריחי קרמיקה צבעוניים. הם גרים בו כבר כשנה וחצי, מאז שהמערכת כמו התרגלה לנוכחותם והפינויים פסקו. קול טפטוף מפינת הסלון מעיד שהגשם הקיצי שהפתיע לפני כמה ימים עוד מתנקז מהיריעה החיצונית. אבל יש כאן ספות, ויש מטבח, ויש קפה, ויש עוגיות מחבילה קנויה. כמעט מפתיעות בגנריות שלהן, כשהן מפציעות באמצע הטבע. ויש את השלווה הנינוחה שטליה משרה סביבה.
בכל פינוי הוחרמו רבים מהחפצים של המשפחה, שגרה שמצריכה פרקטיות נשית. "אם יש חתונה, אני קונה שמלה ומשאירה אותה אצל אמא שלי, או קונה ממש ברגע האחרון. אפילו לא יום לפני אלא ביום החתונה עצמו. כי יכול להיות שיהיה פינוי וייקחו את השמלה. את המשאית שהייתה בהתחלה לקחו עם הכול. במשך שנה וחצי עד שהחזירו, דיברנו על הכביסה שנותרה בתוך המכונה, איך נמצא אותה כשתחזור". הבגדים חזרו שחורים ונזרקו היישר לפח, "אבל האמת היא שהמצב היה פחות קטסטרופה משחששתי. המכונה עצמה המשיכה לעבוד", נותרת ליבי שוות נפש. "גם לילדים אנחנו אומרים על מה שמוחרם – לא נורא, נקנה חדש, יותר שווה. היו פה חבר'ה שהפינויים היו קשוחים עבורם, והם הלכו למקום אחר. כשלקחו את המשאית החבר'ה היו עצובים, ואני לידם בונה את האוהל ואומרת להם שקטן עלינו. זה מורכב, אני יודעת. אבל המשימה הגדולה שווה את זה, ולכן היא נעשית בחיוך ובאהבה".
זה אכן נשמע פסיכי. מצד שני כשיושבים פה הלב מתרחב, והחיים הרגילים של מרוץ מטורף ומסכים וצפיפות ופקקים, הם שנראים מפה קצת פסיכיים.
היא צוחקת. "ממש ככה. זה אולי קצת משוגע, אבל ככה זה כשרואים את התמונה הגדולה. שבילי האספלט פה, למשל. קוקו הביא משאית עם אספלט שנשארה לו מאחת העבודות שלו, ושאל אם אני רוצה שישים אותו בעליות בדרך לכאן או בתוך החווה. אני רציתי פה בחווה, כדי שהילדים יוכלו לרכוב על אופניים. זה היה כמה ימים אחרי הרצח של הלל ויגל יניב בחווארה. באתי לפה אחרי הסלילה, הכול היה טרי, ושמתי לי את השיר 'נלבישך שלמת בטון ומלט'. זה נותן אור, תקווה. הנה בנייה, הנה התקדמות".
שריטה שהיא מתנה
לנשות החוות, כמה עשרות במספר, יש קבוצת וואטסאפ משותפת. בשנתיים האחרונות הן אפילו ארגנו ימי נופש משותפים כדי לנשום קצת בצוותא. "אני מרגישה חיילת בתוך מחלקה. חזרתי מהנופשים האלו עם המון כוח. היחד נותן כוח, הידיעה שיש מי שמתמודדת עם דברים דומים. כי אלו לא התמודדויות רגילות. נגיד, אוטו שנתקע בבוץ כשאת עם הילדים, ואין ברירה אלא לקחת אותם בידיים ולצעוד ברגל עד החווה, כי אין שום דרך אחרת להגיע הביתה. הנשים האחרות מהחוות מבינות מה המשמעות הפיזית והרגשית של חוויה כזו".
אני מבינה שזו לא דוגמה דמיונית.
"נכון, זה קרה. והיה קשוח".
יש גם קיטורים בקבוצה כזאת?
"יש הכול, אבל אלה לא קיטורים של גן שעשועים. משתפים בקשיים שיש בהם המון מהות. מישהי סיפרה למשל כמה היא רצתה שיתקיים אצלם מניין בשבועות, ובסוף לא היה, וזה היה לה קשה. ומישהי השיבה לה בקישור למאמר על כך שהשם רוצה מאיתנו את הדברים הפשוטים. האמירה היא שאנחנו עושות משהו גדול, ובתוך זה יש גם קושי".
מה לגבי המציאות הביטחונית?
"מבחינת הערבים זה קטסטרופה שאנחנו פה. ניסו כמה פעמים לעלות לכיווננו, אבל אף פעם לא הצליחו להגיע עד לפה".
זה קרה גם כשהיית לבד בחווה?
"בהתחלה לא הייתי נשארת לבד, היום כן. אני עם נשק. עוד לא יצא לי להשתמש בו, ואני מקווה שזה גם לא יקרה. סומכים על צה"ל שיבוא כשצריך.
"עכשיו התחילה עונת השרפות. בערב שבת האחרון ישבנו לאכול, ופתאום הודיעו שיש שרפה. אני והאורחת נשארנו עם הילדים, הגברים והבחורים יצאו לשטח", היא מתארת סצנה שבה מצטלבות דרכיהן של לורה אינגלס מ"בית קטן בערבה" ושרה גיבורת ניל"י. "האורח קפץ בין הסלעים כדי לכבות את האש, נפל ושבר את הרגל. זה קורה. ההתנהלות פה היא לא של ערב שבת רגיל שבו הולכים לבית הכנסת, חוזרים, יושבים לשולחן. אבל זה לחיות בידיעה שאתה חלק ממשהו גדול".
איך הילדים מתייחסים לסביבה הלא שגרתית שבתוכה הם גדלים?
"זה לא תמיד קל, אבל הילדים שלנו תותחים. למדו בבית הספר בשילה ואז עברו לשבי־שומרון ואז לאלון־מורה, וזה חתיכת דבר. הם מדהימים. הרבה אנשים שואלים אותי על הילדים, אם אני לא שורטת אותם בגלל השיגעונות שלי. אבל אני מאמינה שלחבר אותם למשהו גדול, זו מתנה. הילדים שלי כבר אומרים שאנחנו הזדקנו עם ההשתקעות כאן. אומרים שימשיכו הלאה לבד, אם אנחנו לא נבוא. אני לא אומרת בוודאות שבגיל שלושים הם לא יכעסו עלינו. לאף הורה אין תעודת ביטוח לגבי זה".
מדי יום היא נוסעת למרכז המבקרים "המחרשה" בחוות יתדות. "בקיץ מגיעות שלוש־ארבע קבוצות בשבוע. אני מספרת את סיפור ההקמה של החווה, יש שם סדנאות הכנת גבינה ועוד חוויות. פעם היינו אומרים במקומות כאלה 'בואו תראו איך המתנחלים שומרים על הארץ'. עכשיו, אם אדם יגיע וכיף לו בסדנה, זה הדבר. זה גם הרעיון מאחורי פסטיבל הנשים שיתקיים שם". הזמרות יובל דיין, גלי עטרי ורוחמה בן־יוסף והרבנית ימימה מזרחי תגענה ביום ראשון הבא (2.7) עד יתדות לרגל "פסטיבל ארץ ישראל השלמה", שמוגדר על ידי המועצה המקומית שומרון כחלק מפעילות "לקידום הרוח החלוצית של החוות ולחיזוק הרוח של נשות החוות העומדות בחזית המאבק להגנה על אדמות המדינה". "הפסטיבל הזה הוא בעיניי חלום של ממש", אומרת ליבי.
הוא בא לתת לכן גאוות יחידה, או להכיר לאחרות את העולם שלכן?
"אני לא אוהבת לומר גאוות יחידה, כי אני לא יחידה במשהו. זו כן אמירה לנשות ההתיישבות שיש לנו דבר גדול בידיים. זכינו. זו הזמנה לערב איכותי, ליצור דבק טוב, חיבור גדול. אנשים מגיעים לפה, מתחברים ונמסים. זה קסם. הקצר בעם ישראל הוא רק קצר, אם נשב על כוס קפה איכותי הכול ייפתר. אין ממשות אמיתית לריב".
אני חוששת שאת לא חשופה לגודל השנאה.
"אני חושבת שמשהו משתנה אצל אנשים כשהם מגיעים לחוות. ביקר פה משה לוי, שקיבל את עיטור הגבורה במלחמת יום כיפור. הוא לא קרוב אלינו בדעותיו, אבל פה נכנסה בו התלהבות של ממש. הוא ביקש לשמוע מה אנחנו צריכים. אמרנו שלא צריכים כלום, והוא התעקש. כשסיפרנו שאנחנו חולמים על בית כנסת, הוא אמר שנעשה מה שצריך והוא ייתן. שבוע וחצי אחר כך, ערב בדיקת חמץ, עמד כאן בית כנסת. תוך כדי שעשו יציקה הלכתי לקנות קרמיקה", היא מספרת תוך שהיא לוקחת אותנו למבנה שכבר מרוהט. "כל החבר'ה שלו מהרצליה הגיעו להכנסת ספר תורה, ואמרו שמעולם לא היו במקום מרגש כל כך. ואלו אנשים שיושבים בלב ההפגנות. משה לוי עלה לתורה ובירך שהחיינו. פה מרגישים שאין שנאה, מרגישים את החיבור לאדמה. משהו בחיבור לארץ ישראל הוא באמת קסם. אני אומרת, בואו לא ניתן למישהו מבחוץ לומר לנו מה האמת".
יאללה, מאמי, בוא נקים יישוב
בערך ארבעים דקות וחווארה אחת משם, יורדים מהכביש אל הדרך שמובילה לחוות נוף־אב"י. נקודת ההתחלה היא ליד אריאל, בפנייה שכאילו גולשת אל שטחי A. שלטים אדומים מזהירים לא לפנות, שלט זמני מעיד שזו אכן הדרך אל החווה. גם כאן יש שביל עפר מאובק ויש מהמורות, אבל איכשהו הקרבה אל העיר מפחיתה מניחוח הנידחות.
החוואית שמנצחת כאן על ההתרחשויות היא שרה רפפורט, בת 29. "גדלתי בבית־אל ולמדתי במעלה־לבונה", היא מספרת. "כל החיים בער בי הנושא של ארץ ישראל. כבר כנערה התחלתי ליזום הפגנות ולכתוב בעיתון של היישוב. הייתי פעילה עם עצמי, לא דרך איזה 'נוער למען'. הייתי שונה מהאחים שלי, הלכתי עם מה שהאמנתי בו. עם הזמן התאזנתי".
בגיל 20 היא נישאה לישראל רפפורט משילה. "בהתחלה גרנו בעפרה, זוג צעיר רגיל. עבדתי במועצה, למדתי חינוך גופני, ובעלי היה חקלאי. ניסינו לחשוב מה הלאה, איפה נשתקע, ולא מצאנו. פנינו לאש־קודש עוד כשהיינו מאורסים, אבל לא קיבלו אותנו. שאלו אותי אם אכסה את הראש במטפחת, ואמרתי שאני לא מבינה מה הקשר בין מטפחת לארץ ישראל. מה זה משנה איך אני נראית, אם אני באה להיות חלק ממשימת התיישבות. לא רציתי להתחייב, והם קצת פיתחו אנטגוניזם כלפיי. אני יכולה להבין", היא מחייכת.
ואם כבר פותחים את נושא המראה החיצוני.
"כן".
טליה ליבי, שביקרתי אצלה עכשיו, לכאורה מתאימה יותר לטייפקאסט המצופה. אבל בפועל, רבות מנשות החוות לבושות באופן בלתי גבעוני בעליל. כמוך.
"אכן. יש גם כמה בלי כיסוי ראש בכלל. אני עוד מגדירה את עצמי דוסית, גם עם הלק הוורוד הזה של ברבית. אני מודה שקצת נבהלתי כשראיתי איך יצא הצבע", היא צוחקת.
אל עולם החוות הם הגיעו אחרי ארבע שנים בעפרה. "עוד לא היו לנו ילדים, ואמרתי לישראל – יאללה, מאמי, בוא נמצא את עצמנו באיזה מקום. ננסה אולי להקים יישוב בסגנון שאנחנו רוצים". הם יצאו להרפתקה יחד עם כמה חברים, "ולאט־לאט החברים נעלמו, ונשארנו רק שנינו. אז אמרנו שיישוב לא, אבל נקים חווה. ישראל הכיר יותר את העולם הזה, אני פחות. הכרתי רק את החווה של עומר", היא אומרת על עינות־קדם, שהוקמה בדרום בקעת הירדן לפני כמעט עשרים שנה. "בתור התחלה ישראל לקח אותי לחווה של איתן ולאה זאב, ליד קידה".
לאה זאב לבית שרבף, אישה מוכרת ואהובה בקרב תושבי החוות, הלכה לעולמה בשנה שעברה לאחר מאבק במחלת הסרטן. שרה מודה שנבהלה מהמפגש הראשון עם תנאי החיים המאתגרים בחווה של הזוג זאב. "אמרתי שאין מצב. הייתי אז אחת שלא הולכת לישון אם הבית לא מתוקתק, בלי כלים בכיור ובלי אבק. אמרתי לישראל שאני לא אחיה ככה באוהל, בלי מים וחשמל. הוא אמר שלא חייבים להיות עד כדי כך בדואים. אפשר יותר בורגני.
"ישראל לקח אותי לאום־זוקא, לחווה של אורי ואפרת כהן, שגרו באוטו. החלטתי שאני עולה רק אחרי שאנחנו משפצים משאית ועושים ממנה צימר. אני לא מוכנה לגור באוהל וגם לא באוטו". הם התחילו לעבוד על עניין המשאית וכבר קנו אפילו עדר כבשים, אבל הדיונים מול גופי ההתיישבות התארכו, והנקודה שאליה חשבו לעלות לא התאימה. "ואז איתן זאב התקשר ואמר שזו קריאת חירום: הזוג שהחליף אותם בחווה עזב בפתאומיות, נשארו שם חבר'ה לבד, וחייבים אותנו. התלבטתי. ישראל אמר שנלך לחודשיים־שלושה, ולקח אותי לשם לשבת. החבר'ה בחווה סיפרו לי שלאה אמרה שאם הם לא ינקו אני לא אבוא, אז הם הבריקו הכול עם אקונומיקה. גם את הקירות".
היום, כשהיא מנהלת דיר כבשים גדול, שרה צוחקת על גודל המהפך ברמת האיסטניסיות. "השבת ההיא הייתה ממש נחמדה, ותוך כמה ימים התחלנו לארוז הכול ועברנו. לאט־לאט הבנו שאף אחד לא יחליף אותנו. היינו שם שנה, ובמהלך התקופה הזו עבדנו ממש קשה על כל הרכס של עלי־עין, בין אש־קודש לקידה, לשם תכננו לעבור. אני והמתנדבות היינו עולות לשטח כל יום, מגרפות, שותלות, מפזרות ככה את הזרעים בידיים. חיות בסרט".
אבל השטח הנבחר התגלה שוב כלא מתאים, "ובינתיים עלינו להר קידה. תנאים לא תנאים. היה קשוח, כל הזמן רוחות. ישנו במשאית, עם מתנדבת שישנה בשירותים. אחרי כחצי שנה קיבלנו טלפון: מחר מפנים אתכם. עשינו בירורים, הבנו שזה מה שיקרה, אז עוד באותו לילה פינינו הכול בעצמנו, כולל הדיר. בבוקר הגיעו מהמנהל האזרחי וראו שאנחנו מתקפלים, אז לא העלו את הבאגרים. עברנו עם המשאית לאש־קודש, את הכבשים העברנו לחוות 'יישוב הדעת', וחיכינו".
לבסוף עלתה האפשרות לעבור למיקום הנוכחי, ליד אריאל. "הגענו לפני שנתיים וחצי. לא היה פה כלום. הר. אפילו השביל לא הגיע עד הנה. הביאו באגרים ופרצו דרך ואנחנו נכנסנו. מאז זה התפתח מהר", אומרת רפפורט כשאנחנו ישובות במבנה העץ שבמרכז החווה. "בזכותנו גם אריאל מתפתחת. כבר אמרו לנו שבעוד שנתיים מתחילים לבנות פה על ההר הזה שכונה של אריאל. המשמעות היא שאנחנו נתקדם הלאה".
"בהתחלה היו הרבה בעיות עם הערבים. היו עולים ביום שישי, מגיעים עד לקרוואן. לאט־לאט הבנו את הקטע, והצבא היה מגיע לפניהם. קרו גם סיטואציות אחרות – את קצת מרחפת, הצבא לא מגיע בזמן, ופתאום את רואה מהחלון קבוצה של ערבים עם דגלים"
חוות נוף־אב"י נקראה על שם סבו וסבתו של ישראל – אברהם ויפה מינץ, מראשוני המתיישבים ביהודה ושומרון. היום בני הזוג רפפורט כבר גרים כאן בקראווילה, "איכות חיים גבוהה", מגדירה זאת שרה. "כשהתחלנו לבנות פה את הדיר, בא אחד החוואים ואמר – למה אתם שוב מגזימים, מה זה הדיר המוגזם הזה. אני אמרתי, אם אפשר לעשות גדול וטוב, למה לא. היום בדיעבד אני קצת מתחרטת על שהשקענו כאן כל כך הרבה כסף במשהו שלא יחזיק להרבה זמן. אבל אני מאמינה באיכות חיים. לא חושבת שאני צריכה לחיות בתת־תנאים ושלא תהיה לי הפינה שלי. יש סטיגמה שאומרת שאם אתה חוואי, אתה צריך להתכלב. אני אומרת לא. אם אתה חוואי אתה עובד קשה, לא צריך שגם כל החיים שלך יהיו קשים".
ועם זאת, היא מוכנה לשינויים נוספים, על המחיר הכרוך בהם. "ישראל נפגש לאחרונה עם כמה מהוותיקים יותר של החוות, שייח'ים כמו שאנחנו קוראים להם, והם שאלו אם נעלה לעוד חווה, כי לא יהיו בה התנאים שיש לנו עכשיו. אני לא מפחדת לומר שזה קשה, אבל אנחנו נעלה. זו משימה".
בלי קונצים של גיל ההתבגרות
שלוש בנות יש לזוג רפפורט, הגדולה בת ארבע. יחד איתם מתגוררים בחווה עוד שני זוגות ושתי מתנדבות. "הלו"ז של הבנות פה מטורף", אומרת שרה. "אני הייתי בחורה פעלתנית ומלאת אנרגיות, ולא הייתי אפילו קרובה לזה. הן קמות בחמש בבוקר, יוצאות למרעה, מטפלות איתי בדיר, מכינות איתי צהריים, מכינות דברים לקראת קבוצות שבאות. העדר והתיירות זה המון עבודה. אין פה מקום לקונצים של גיל ההתבגרות. מי שלא קם בבוקר – מקומו לא פה. היו כאלה שאמרנו להם שלא מתאים".
450 כבשים היו בדיר של נוף־אב"י, "אבל התחלנו לצמצם כי זה היה מאתגר כלכלית. היום יש 250. את הטלאים מוכרים לבשר".
כשהיא מתבקשת לספר על האתגרים, שרה מציינת את חוסר הפרטיות שהופך לחלק מהחיים. "אתה חי כל הזמן את העולם, את הכלל. תשמעי משהו מצחיק: ביום שישי האחרון החלטתי להיכנס בפעם הראשונה עם הילדות שלי לשחות קצת בבריכת האינטקס הזו שהצבנו כאן. מאז שהבאנו אותה לא הספקתי בכלל להיות בה. בדיוק כשנכנסתי למים, נחתה פה משפחה שבאה לראות חווה. מה ביקשתי, חצי שעה לפני שבת להיות עם הבנות בבריכה? מצאתי את עצמי מסתתרת בתוך המים", היא צוחקת. "אפילו בתוך הבית אני כל הזמן צריכה להיות במוכנות שמישהו יבוא. באחד המפגשים מישהי אמרה שדווקא כחוואים, זוגות צריכים להקפיד לצאת כל שבוע לדייט. אבל עובר חודש, מנסים לקבוע ערב לעצמנו, וזה פשוט לא יוצא. יש יותר מדי עבודה.
"המציאות פה אינטנסיבית. נכון שכל האמהות עסוקות, אבל הגעתי למצב שאין לי נעליים כי כבר שנתיים לא מצאתי זמן ללכת לקנות לעצמי זוג. אני כל הזמן במירוץ. לפעמים אני נזכרת איך פעם הייתי מתיישבת בערב לראות סרט. היום אני מוצאת את עצמי ב־11 בלילה אומרת – אולי אשב רגע, אכין לעצמי איזו כוס קפה".
מדי יום ישראל מפזר את הבנות בגנים באריאל, וממשיך לעבודה בכרם של משפחתו. "רוב היום אני פה לבד עם המתנדבות", מספרת שרה. היא מנסה לפתח כאן תיירות כדי להכיר לאנשים את המקום שנופיו נמשכים עד למישור החוף, ובתוך כך גם להגדיל את ההכנסות. "בשבוע שעבר הייתה קבוצה של ארבעים נשים מנופי־נחמיה שבאו לארוחת ערב. ביום חמישי היה פה פסטיבל חג הגז. אנחנו רוצים לפתוח כאן בר. אני מנסה שזה יהיה בקטנה, אבל בסוף כל דבר יוצא לי בגדול".
גם כאן היו קשיים ביטחוניים. "בהתחלה היו הרבה בעיות עם הערבים. היו עולים ביום שישי, מגיעים עד לקרוואן. זה היה לא נעים, אבל לאט־לאט הבנו את הקטע, והצבא היה מגיע לפניהם. לפעמים אפילו לא ידעתי שהיה אירוע. קרו גם סיטואציות אחרות – את קצת מרחפת, הצבא לא מגיע בזמן, ופתאום את רואה מהחלון קבוצה של ערבים עם דגלים, הם כבר פה. ואת אומרת – אוֹ נוֹ".
מה אוֹ נוֹ? מה עושים?
"בעלי היה צריך להדוף אותם. לפעמים הגיעו לדחיפות וכדומה, עד שהצבא הגיע. כבר ביום הראשון שלנו כאן הערבים הגיעו ושרפו לנו את כל ציוד ההקמה שהבאנו. עגלה עם כלי עבודה, אוהלים. אירוע מבאס מאוד, הכי מבאס שהיה לנו. זה, וגנבת העדר שהייתה ממש אחרי הלידה השנייה שלי. ילדתי בשבת, החבר'ה שמרו כאן על החווה, וכנראה אז הייתה הגנבה. הם חשבו שהכבשים סתם ברחו, החזירו אותם, ואחרי יום הבנות אומרות שנראה להן שחסרים כבשים. עשינו ספירה וגילינו שחסרים הרבה, ואז כבר היה מאוחר מדי למצוא אותם. ניסו לחפש, אבל זה לא עזר".
על התקרה כאן יש כמה מסכים של מצלמות במעגל סגור שעוקבות אחרי המתרחש בדיר. גם בבית יש מסך. "אחרי ההצתה ניסינו להגיש תביעה למס רכוש בגלל נזק על רקע לאומני, ואמרו לנו שזה סכסוך שכנים", ממשיכה שרה. "גם את זה סחבנו עלינו כלכלית. לאחרונה הייתה תקופה של ירידה במחירי השוק של הטלאים ועלייה במחיר המזון שלהם, וכולם בענף נכנסו לסחרור. אני חיה את זה, והתבאסתי. אבל בסופו של דבר אני כן מרגישה שיש לי שפע בחיים. אולי זו הברכה של ארץ ישראל. את מרגישה שזו המתנה שלך".
אם ברור לכם שתעברו בהמשך למקום אחר, למה בעצם לא לעבור כבר עכשיו?
"אנחנו לא יכולים לנטוש את המקום הזה. החווה תתקיים עד שיתחילו לבנות את השכונה של אריאל. אולי נביא משפחות שיהיו פה כדי שאנחנו נוכל להתקדם הלאה".
איפה אתם בעוד עשר שנים?
"בסוף תהיה לנו הווילה שלנו עם הבריכה", היא צוחקת. "יש לי חלומות גשמיים גם. פעם רציתי שנהיה בית פתוח לנוער בסיכון. אם יום אחד לא יצטרכו אותנו למשימות ארץ ישראל, זה מה שאני רוצה לעשות".
כמעט מפתיע לגלות כמה קצרה הדרך חזרה מהחווה של שרה. וכשיודעים איפה לחפש, מגלים בדרך עוד חווה, לא רחוק מהכביש. ועוד אחת. מקומות של קסם ציוני כובש. אממ, לא כובש, עוטף. לא, גם למילה הזו כבר יש קונוטציות מדיניות־ביטחוניות מדי.
השבוע שוב נקרע בקול רעש גדול התפר העדין בין פסטורליה לסכנה שמלווה כמו צל את החיים ביהודה ושומרון. הפיגוע הקשה ליד עלי היה עוד תזכורת ברשימה בלתי נגמרת של מעשי טרור ורצח שהם המחיר הכבד של היאחזות בארץ הזו. ולמרות הכול, החוות כאן. שולחות ידיים ומתפרשות אל המרחב, מתחפרות עוד קצת באדמה. מעמיקות את השיבה הביתה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
