"פיגועים תמיד היו, פה או במרכז. זה מזכיר לנו שאנחנו לא סתם פה"

מילה לפתיחה: רבים מתושבי יו"ש מגיעים אל אריאל לקניות וסידורים. הגענו לקניון מגה אור בעיר יום אחרי הפיגוע בעלי ושבוע אחרי הפיגוע ליד מעבר ריחן כדי לשמוע איך חיים באווירה ביטחונית כזו ואיך גדלים כאן הילדים. כולם הזכירו שפיגועים קשים יש בכל מקום בארץ, וציינו את יתרונות החינוך והקהילה. לצד הדיונים בשאלה אם לצאת למבצע נרחב, נראה שהרוב סומכים על הדרג המדיני והצבאי שיידעו לקבל את ההחלטות הנכונות.

מתן בר־נוי, עובד בהסתדרות הציונית

על המפה:אני עובד עם יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל. אני גר בנופים שמונה שנים, במקור מקריית־אתא. אשתי ממעלה־אדומים, חיפשנו בית במרכז, ומה יותר מרכז מפה? זה המרכז האמיתי.

המצפן: אני מעדיף לא להגיד.

לגור ביו"ש: פתחתי את הבוקר כששמעתי את אמו של הנער בסוף י"ב שנרצח. אתה תופס את הראש והדמעות זולגות, אבל אין לנו ארץ אחרת. החינוך שאנחנו מקבלים פה מדהים, המבנה הקהילתי מיוחד. אנחנו לא חושבים כל הזמן שיש מחבל בפתח. עושים ספורט, נפגשים, הילדים מסתובבים, הדלת פתוחה – דברים שאין במקומות אחרים. יש אנשים שאנחנו סומכים עליהם שמבינים את מחיר היציאה למבצע, ושזה לא זבנג וגמרנו. אנחנו לא ששים אלי קרב, אבל אם צריך – אנחנו מוכנים.

משגב מלמד, סיים שמינית
נריה קלרמן, סיים שמינית

על המפה:משגב: אני גר בעלי־זהב, שנינו סיימנו השבוע שמינית בישיבה התיכונית בברוכין. אנחנו בגיל של הבחור שנרצח. באנו לקניות לקראת טיול בגיאורגיה. בשנה הבאה אלמד במצפה־רמון.

נריה: אני מפדואל. בשנה הבאה אלמד בשבי־חברון.

המצפן: משגב: לא הצבענו בבחירות האחרונות אבל אם הייתי מצביע זה היה לסמוטריץ'. לא דחוף לי להצביע לבן־גביר.
נריה: אם הייתי מצביע זה היה לבן־גביר וסמוטריץ'.

לגור ביו"ש: משגב: השבוע זה היה פיגוע שהולך איתך, אבל אם תסתכל בטווח של השנה האחרונה – לא בטוח שיזכרו את זה. מישהו יזכור שירו בחדרה על שני אנשים או בבאר־שבע שנהרגו ארבעה אנשים, ושבצומת גיתי היה פיגוע לפני כמה חודשים? זה לא היה יוצא דופן לאורך זמן.

כשגדלים במציאות כזאת לא מכירים משהו אחר. אתה לומד לשים לב בטרמפיאדה. אני לא בטוח שהייתי מגדל את הילדים שלי פה, כי זו מציאות לא נורמלית. לי אישית זה לא מפריע, אבל כשאתה אבא וצריך לשמור על המשפחה שלך, לא בטוח שהייתי מוכן לקחת את הסיכונים האלה. זה טוב שכבר לא מרגישים את החלוציות כל הזמן אלא פשוט גרים פה, כי זה אחלה מקום. אני לא מרגיש שאני חלוץ, וזה מראה שההתיישבות גדולה יותר ממייבשי ביצות.

נריה: אני חושב שהייתי גר פה מבחירה. לפני כמה זמן נסעתי בדרום וראינו בכל כמה מטרים חווה או אוהל של בדואים, כלומר אם לא היינו כאן אז הם היו כאן. יש פה הרגשה שונה, כי זה באמת שונה מהעיר ופחות חוששים, אבל אני לא מרגיש שזה מפריע לי, לחיות פה עם הערבים. חד־משמעית הייתי מגדל את הילדים שלי פה. אני מרגיש מעולה פה ואני רוצה שגם הם יחיו ככה.

איתי אהרון, ממונה בטיחות
חן אהרון, מאמנת טיפולית

על המפה: איתי: אנחנו גרים בקריית־נטפים 11 שנים. אני במקור מראשון־לציון. הגענו לפה אחרי שחיפשנו בית כמה שנים, וזה קרוב למרכז.

חן: אני גם יועצת אקדמית במכינה הקדם־אקדמית באריאל. אני במקור מנתניה, אז נפגשנו באמצע בערך. חיפשנו מקום קהילתי וגם פסטורלי.

המצפן: איתי: הצבעתי לבן־גביר. הוא מבחינתי הרע במיעוטו, כי אני לא מרגיש שהם מייצגים את הפן הדתי שאני בו. אולי בפן הלאומי יותר.

חן: גם אני הצבעתי לבן־גביר. אני מאמינה שהוא רואה את המטרה, אבל חושבת שמכשילים אותו וקשה לו לדחוף מבפנים.

לגור ביו"ש: איתי: הבן הגדול שלנו הכיר את אחד הנרצחים בפיגוע. יש פה פסטורליות מדומה. אבל בסופו של דבר, הרבה יותר טוב לגדל פה ילדים מאשר בעיר. שם החששות גדולים יותר. כשילד יוצא מהבית בתוך היישוב אני הכי שקט בעולם, ובעיר אין שקט כזה. חושבים שפה קשוח? בעיר עוד יותר קשוח.

בעיניי, שכחנו את הבסיס בתור עם ובתור מדינה. למה אנחנו פה, מה הייעוד שלנו בארץ הזו, מה השאיפות שלנו בתור עם. לערבים ביפו או בשכם ברור מה הם רוצים. המבצע הוא לא הסיפור. אנחנו צריכים לעשות שיח אמיתי בינינו לבין עצמנו, מה אנחנו רוצים? בלי קשר לערבים.

חן: גדלתי בנתניה, עם הפיגועים במלון פארק ובקניון בדרך לבית הספר, ואתה מבין שזה לא משנה איפה אתה גר, בתל־אביב או כאן. מרתיע קצת לנסוע בכביש כשיש פלסטינים מסביבך, ואנחנו בדריכות לפעמים. בהתחלה חששתי לנסוע לבד לעלי להקפיץ את הבן לישיבה. אבל התרגלתי. אני לא מצליחה לדמיין מציאות אחרת לגדל בה ילדים. כששאלנו אותם הם אמרו שהם רוצים לחיות רק כאן, הם לא הצליחו להבין איך חיים בעיר.

פיגוע כזה מערער קצת, כי הוא מוציא אותך מהשלווה הפסטורלית הזו, אבל זה ברור שאין מציאות מושלמת. גם כשזה קורה בתל־אביב זה מרעיד. אבל חוזרים לשגרה בסוף.

מאיר־חי רצון, הנדסאי בניין
טל רצון, סטודטית

על המפה: מאיר־חי: התחתנו לפני שבועיים ועברנו לגור בעלי. במקור אני מהר־ברכה. למדתי בישיבה בגבעת־אולגה.

טל: אני במקור מכוכב־יעקב. אני עובדת בהוסטל של בנות סיעודיות מטעם עמותת שקל בירושלים, ולומדת עבודה סוציאלית באשקלון. הרבה נסיעות על הציר.

לגור ביו"ש: מאיר־חי: פיגועים כאלה מזכירים לנו שאנחנו לא גרים פה סתם. מה שונה פה מרמת הגולן, נניח? העניין הביטחוני, הערבים סביבך. כשיש פיגוע זה משנה את ההרגלים. מאז הפיגוע בחווארה שנרצחו בו האחים ממשפחת יניב, אני נוסע עם האקדח בחוץ. בנסיעות אני חושב על הסיבות לכך שאנחנו פה, על מה אנחנו נלחמים. גדלתי כאן, ונראה לי טבעי יותר שנגדל פה את הילדים שלנו. פיגועים תמיד היו, פה או במרכז, כי הם לא רוצים שנהיה כאן.

טל: אני אוהבת לגור פה, את הנופים ואת האנשים. פיגוע כזה מערער קצת את הנפש, אבל השאלה היא מה היעד שלנו, כי אנחנו מאמינים שצריך לחיות כאן וזה המקום שלנו. לכל אידיאל יש מחיר ואנחנו מוכנים לזה. קיבלתי המון בילדות כאן: אהבת הארץ, אידיאלים, חינוך, משפחה.