באחד הרגעים בסרט "בן־גוריון – אפילוג", מספרת בתו גאולה על הילדות שלה וחושפת שאביה בעצם לא היה בבית, ואמה היא זו שגידלה אותם ולמעשה עשתה הכול.
לכאורה לא מדובר בחשיפה מפתיעה במיוחד, אבל אילו היו מפנים את המיקרופון לבן־גוריון עצמו, ייתכן שהוא היה שוטח פרשנות מעט אחרת לסיטואציה. "בתפיסה שלו את עצמו, בן־גוריון היה סבור שהוא אבא מעורב מאוד", טוענת ד"ר גילי גופר, היסטוריונית שעוסקת בקשרים בין ציונות למגדר במכון למורשת בן־גוריון. "הוא נותן להם ציונים על הלימודים ומנסה לחנך אותם מרחוק גם כשהוא נמצא בלונדון. באותה תקופה בנו מגיע לגיל העשרה, ובחופש הגדול נמצא הרבה בים. בן־גוריון לא אוהב את הבטלה הזו וכותב לו 'למה אתה לא עושה כלום עם עצמך? אתה רק הולך לים, אתה לא עוזר לאמא שלך, לפחות תעשה עם עצמך משהו, תקרא איזה ספר'. אפשר אולי להתייחס לסגנון ההורות הזה כסגנון מעט מאיים, אבל השורה התחתונה היא שעל אף שהוא רחוק, הוא עדיין בעמדת המחנך, ועדיין אכפת לו מה קורה עם הילדים שלו".
כבר 27 שנים שגופר חוקרת היבטים מגדריים שקשורים לתקופת הציונות. כחלק מהמחקר היא גם עסקה בתפיסותיו של בן־גוריון את הנשיות, ועל הדרך נחשפה לדמותו המשפחתית. כולם מכירים את בן־גוריון ההוגה ואיש החזון, אני שואלת אותה, למה חשוב גם לשאול כיצד הוא נהג בחייו המשפחתיים ואיזה אבא הוא היה?
"בן–גוריון חיפש לאורך השנים קשר עם הילדים שלו, וגם אחרי שכבר בגרו הוא כל הזמן התרעם בפניהם שהם לא כותבים לו מספיק ולא באים אליו מספיק"
"כשאני מרצה או מדברת על זה, ברור לי שהתפיסה האינטואיטיבית היא רכילותית", מודה גופר. "ברגע שאנחנו מדברים על בן־גוריון, אחד העיסוקים הנפוצים הוא בשאלה אם בגד באשתו וכמה רומנים היו לו. אבל אותי זה פחות מעניין. מעניין אותי יותר לדבר על הממד האישי, שאומר משהו על תפיסת המשפחה והאבהות בתקופת היישוב. הדבר השני שמעניין אותי הוא לבחון כיצד מנהיגים מתייחסים להורות שלהם. נכון שבמקרה הזה אני לוקחת בן אדם ספציפי ומשליכה ממנו על הקשרים יותר רחבים, אבל אם אני מתמקדת ביחס למשפחתיות באותה תקופה, יש לי על מה להסתמך".
אילו דברים הפתיעו אותך?
"תוך כדי עבודה התגלו לי דברים שהיו מעניינים בעיניי. אני חושבת שאחד הדברים הכי מסקרנים והכי רלוונטיים זו שאלת ההורות בשלט רחוק. הדעה הציבורית היא שהורות בראשית המאה ה־20 היא כזו שאפשר לתאר אותה דרך השירים 'פילפילון' או 'נומי־נומי'. כלומר, כל היום אמא נמצאת עם הילדים בבית, ובערב אבא מגיע. בשיר פילפילון האבא כל כך מפחיד שהפילון הקטן מתחיל ללמוד ללכת רק מהלחץ. 'אך הסוף היה מבהיל/ בא הביתה אבא פיל/ פיל פילון נבהל מאוד/ ומיד התחיל לצעוד'. בשיר 'נומי־נומי' האבא יבוא עם צאת הלבנה ויביא לה מתנה. אבל גיליתי שזה לא בדיוק ככה – בן־גוריון היה אבא מעורב מאוד, וזה קצת מפתיע, כי טכנית הוא אדם שבאמת לא היה בבית".
בגובה פני הילדים
"שאלת הנוכחות", מסבירה גופר, "היא גם ערכית. האם אפשר באמת להיות אבא כשלא נמצאים בבית? בספר 'חיי' יש קטע יפה של גולדה מאיר שבו היא נזכרת איך יום אחד היא נשארה מאוחר בבית ההסתדרות לישיבה חשובה. באיזשהו שלב הם היו צריכים להצביע על משהו, והיא שאלה מי בעד. לפתע היא הבחינה בשתי אצבעות של ילדים מורמות בסוף החדר, והבינה שהילדים שלה התגנבו לאספה".
אם להסתמך על הטענות של בתו הבכורה, גם בן־גוריון היה כזה.
"בחוויה שלה, כן. אבל יש גם תיאורים הפוכים. למשל כשהוא נמצא בלונדון, הוא כותב מכתב יפה לבתו הצעירה רננה. זהו מכתב תגובה למכתב שלה, שבו היא שואלת אותו על הכתרת המלך ג'ורג'. הוא כותב לה שאם היה יודע שהיא מתעניינת כל כך בהכתרה הזו, היה הולך לראות אותה, אבל הוא לא הלך כי היה שם הרבה בלגן. ובכל זאת חשוב לו להביא לה את המידע שהיא מבקשת, והוא ממש מנסה מזווית של נערה צעירה לספר לה מה הוא ראה, ואפילו פונה לרחל ינאית ויצחק בן־צבי שהיו מוזמנים להכתרה, ומבקש מהם לספר לו מה הם ראו שם. אז יש פה גם את הזווית של המחנך מרחוק וגם את הניסיון להתקרב ולדבר על מה שמעניין אותה".
אז לאיזה בן־גוריון להאמין בעצם, האם לבן־גוריון שכותב מכתבים לבתו, או לבן־גוריון שפולה הייתה עוצרת אנשים בדרך לחדרו כדי שלא יפריעו לתנומתו?
"אכן, ידוע שפולה עצרה אורחים בדרך, והיא כשלעצמה גם סיפור מעניין. צריך להבין שהשניים נפגשו בניו־יורק, והיא הייתה אחות שרצתה ללמוד רפואה. הנסיבות שינו קצת את התוכניות. אבא שלה נפטר, היא נישאה לבן־גוריון ובעצם ויתרה על החלום שלה למענו. אבל בתור אישה אפשר לראות שהיא כן טיפלה בו כמו אחות. היא ראתה את התפקיד שלה כמטפלת, כי בעיניה הוא היה איש חשוב שצריכים לגונן עליו".
לדבריה של גופר, בן־גוריון לא היה טיפוס של אבא שנכנס לחדר, סוגר את הדלת ואסור לדבר איתו. "רוב הזמן פיזית הוא באמת לא נמצא. היו חודשים ארוכים שהוא שהה מחוץ לבית. או שהוא היה בבית ההסתדרות, או שהוא היה בבית הסוכנות".
המרחק יצר תקשורת שהייתה מבוססת למשך תקופות ארוכות על התכתבויות בינו לבין אשתו וילדיו. "אבל יש משהו מעניין עם המכתבים האלה", טוענת גופר, "בחלק מהמקרים לפחות, הוא לא כותב אותם להם, הוא כותב אותם לעצמו או לחברים שלו שנמצאים לידו. כלומר, הוא משתמש במדיה הזאת של כתיבה לילדיו כדי לעבד את מה שקורה לו, או כדי להעביר מסרים פוליטיים לאנשים שנמצאים בסביבתו. יש אפילו מכתב שבו הוא מפרט לפרטי פרטים כל מה שראה בקונגרס הציוני, מבהיר שם שהוא יודע שנמאס להם לשמוע על זה, אבל בכל זאת יכתוב כי זה חשוב.
"ומצד שני, יש גם תכתובות באמת אישיות ואמיתיות", מבהירה גופר. "היו פעמים שהוא באמת כתב לילדים שלו בגובה העיניים ועשה מאמצים להיות אבא משמעותי בחיים שלהם, וזה אולי דבר שהיינו פחות מצפים מאדם בשיעור קומה כזה".
איך נראתה מערכת היחסים שלו עם פולה?
"יש שם משהו מאוד מעניין. כשהוא מתחתן איתה הוא כבר פוליטיקאי ומנהיג, וגם היא הייתה אישה אינטלקטואלית שקוראת ומנהלת איתו שיחות ערות. אבל ככל שעובר הזמן והיא נשארת בבית והוא מסתובב בכל העולם, משהו קורה ביניהם. הפער הולך וגדל בגלל התפקידים השונים ואז היא מתחילה פחות לעניין אותו. כאן נכנסים סיפורי הרומנים הידועים עליו, וזה מצריך גם מבט מגדרי – יש איזו ציפייה מנשים שהן תישארנה בבית, אבל ברגע שהן עושות את המצופה מהן, נשארות בבית ומטפלות בילדים, זה משפיע על היכולת שלהן להתפתח אינטלקטואלית ואז הגבר אומר רגע, מי זאת האישה הזאת? מה אני עושה איתה? כלומר, הרבה פעמים הבחירה הזו פונה בסוף נגדן".
הוא שיתף אותה בתחושות התסכול שלו על הפער שהולך וגובר?
"את התחושות האלה הוא אף פעם לא אמר בקול ולא הביא לידי ביטוי, אבל היו לו יחסים עם נשים אחרות, אנחנו יודעים את זה. מה שאנחנו עוד יודעים באופן גלוי זה שפולה חוזרת ומטיחה בפניו בהתכתבויות שהוא כבר לא אוהב אותה, והוא מכחיש ואומר לה 'אני לא מבין על מה את מדברת, אני אוהב אותך הרבה יותר ממה שאהבתי אותך כשנפגשנו ואת מאוד חשובה לי'".
"פולה ויתרה על החלום שלה למענו, ואפשר לראות שהיא טיפלה בו כמו אחות. היא ראתה את התפקיד שלה כמטפלת"
ובכל זאת, מסבירה גופר, הפער היה גם סביבתי. "מה שמעניין בהקשר הזה הוא הפער בינו לבין חלק מהחברים הכי קרובים שלו מתנועת העבודה. בתנועת העבודה יש הרבה נשים דומיננטיות שפעילות פוליטית, חלקן נשואות למנהיגים חשובים. רחל ינאית לא פחות חשובה מיצחק בן־צבי, רחל כצנלסון־שז"ר לא פחות חשובה מזלמן שז"ר. גם לאה מירון היא אישה מאוד חשובה בתקופות מסוימות, והיא הייתה בת הזוג של ברל כצנלסון. בן צבי וכצנלסון הם חברים מאוד קרובים של בן־גוריון, והם מנהלים זוגיות עם נשים דומיננטיות וחזקות בתוך תנועת העבודה. פולה בן־גוריון הייתה אתגר אינטלקטואלי כשהוא פגש אותה, אבל ככל שעוברות החיים השנים התפקיד העיקרי שלה נהיה לטפל בבן־גוריון ולגדל את ילדיו, ככה היא ראתה את זה, ופתאום נוצר למעשה פער בינו לבין החברים שלו, שלהם הייתה זוגיות שיחסית לאותה תקופה הייתה שוויונית".
מצד שני, מסבירה גופר, זה לא בהכרח אומר שהוא זלזל בה. "בהקשר המנהיגותי הוא תופס אותה כמישהי שהוא זקוק לה, גם אם יש תקופות שהוא לא רואה בה שותפה אינטלקטואלית. הוא זקוק למישהי הזאת, שלא רק תגדל את הילדים שלו אלא גם תתמוך בו, ובמובן הזה פולה בן־גוריון היא באמת עזר כנגדו".
כשלא ירדו לחייה של 'אשתו של'
קשה מאוד לא לעשות את ההקבלה לבני הזוג נתניהו. בשני המקרים מדובר במנהיגים חזקים שנישאו לרעיות דומיננטיות. פולה אולי בחרה בעקרות הבית, אבל במפגשים עם אנשים לא היססה לומר את דעתה עליהם, לעיתים בחוסר טקט מופגן.
"היה לה הרבה ביטחון עצמי", מאשרת גופר, "היא אמרה את מה שהיא חושבת, אבל היא פשוט לא הייתה דמות פוליטית".
ובכל זאת, האחת נהנתה מסיקור תקשורתי שלא ירד לחייה עד כדי כך, והשנייה לא.
"זה לא שלא הייתה אז תקשורת, אבל היה מעט מאוד מיקוד על 'הנשים של'. בישראל אין דבר כזה 'הגברת הראשונה'. לאשת ראש הממשלה אין תפקיד רשמי. ישראל קמה בתוך אתוס מאוד משפחתי שעודד ילודה, אבל לכל אחד מבני הזוג יש תפקיד בפני עצמו. זה שבן הזוג שלך נבחר להיות ראש ממשלה לא אומר שאת נבחרת להיות ראש הממשלה. ככלל, מדינת ישראל בנויה על הבסיס הזה. אבל בגלל שהתרבות האמריקנית זולגת אלינו בצורה משמעותית, פתאום יש את הסיפור הזה של 'אשת'. בן־גוריון לא אהב את זה. הוא גם כתב לרחל ינאית שהייתה מאוד פעילה בתור אשת הנשיא – 'את בכלל לא נבחרת, את עושה דברים שאת לא אמורה לעשות. אותו בחרו אבל אותך לא'.
"בהקשר של העיתונות – זה לא שלא הייתה רכילות. גם אז היו עיתונאי רכילות, אבל באמת הייתה התייחסות אחרת לשאלת המשפחה. כולם ידעו מי זאת פולה ואכן הסתובבו עליה סיפורים כבר בזמנו, אבל זה לא עורר עיסוק תקשורתי כל כך עמוק כי עדיין הייתה ההפרדה הזו. אני חושבת שזה נכון גם בקשר לנשים של מנהיגים אחרים, ואני לא אומרת את זה ממקום פוליטי. שרה נתניהו היא לא הסיפור. האדם הנבחר הוא בנימין נתניהו. העובדה שאנחנו היום נוטים לעשות סיפורים מהדברים האלה היא באמת בעייתית מאוד".
נחזור לשאלת האבהות. אפשר לומר שהחינוך מרחוק של בן־גוריון הצליח במבחן התוצאה, או שהסנדלר הלך יחף?
"זו שאלה קשה, כי ילדים תמיד משלמים מחיר על ההחלטות של ההורים שלהם. קשה לבדוק את הקשר בין הדרך שבה אדם חינך את ילדיו לבין איך שהם יצאו בסוף, אבל עובדתית, יש פה שלושה ילדים שגדלו להיות אנשים עצמאיים. רננה, הבת הצעירה, הפכה למדענית; גאולה הייתה אשת חינוך וגננת, ועמוס הוא סיפור אחר, מעניין בהקשר הזה, כי הוא היה סגן מפכ"ל המשטרה בזמן שבן־גוריון היה ראש ממשלה. היום זה לא היה עובר. גם אז זה בעצם לא עבר כי האשימו אותו בשחיתות. הייתה קבוצה שנקראה 'השורה' שהאשימה אותו בכל מיני דברים, והוא הגיש נגדם תביעת דיבה וניצח. אבל הרעיון שבנו של ראש הממשלה הוא סגן המפכ"ל, הוא בהחלט לא דבר טריוויאלי".
עד כמה הצליחה המשפחה לקיים חיים תקינים, הם יצאו בכלל לחופשות?
"הם יצאו לחופשות מדי פעם, כשהתאפשר. בשלבים מסוימים גם פולה הצטרפה אליו לנסיעות, כשהתנאים אפשרו זאת. הרבה פעמים זה היה עניין של תקציב או של נוחות. כשזו הייתה הפלגה ארוכה והילדים היו קטנים זה קרה פחות, אבל בהמשך בהחלט כן. מה שאני יכולה לומר הוא שבן־גוריון, בהסתמך על התכתובות והעדויות שנתקלתי בהן, חיפש לאורך השנים קשר עם הילדים שלו, וגם אחרי שכבר בגרו הוא כל הזמן התרעם בפניהם שהם לא כותבים לו מספיק ולא באים אליו מספיק, יש ממש חיפוש וצמא לקשר מצידו.
"מצד שני, בפועל הוא לא תמיד נכח, גם ברגעים מאוד חשובים. הוא לא נמצא ליד פולה כשבתו הבכורה נולדה. הוא היה בגדוד העברי והיא הייתה באמריקה. הוא גם לא היה כשנולד הנכד הבכור שלו. באותו זמן הוא בדיוק היה באירופה והמשפחה הייתה בארץ. וזה מעניין, משום שכאשר הוא מחפש לעצמו שם עט, הוא בוחר בכינוי 'סבא של יריב'. כלומר למרות הכול הוא תופס את עצמו כאיש משפחה".
"בסוף", חשוב לגופר לציין, "עם כל האילוצים, אפשר לראות שבן־גוריון לוקח את הילדים שלו מאוד ברצינות. כשהם שואלים שאלה הוא עונה תשובה מפורטת. הניסוח הכי מדויק שיש לנו באשר לעמדתו בנושא הצעת החלוקה בשנת 1937 נמצא בשני מכתבים שהוא כותב לבן שלו. עמוס תוהה בהתכתבויות ביניהם 'למה אתה תומך ברעיון החלוקה', והוא כותב לו שני מכתבים מפורטים בשפה שפונים בה לנער בגיל 17, שמהם אפשר להבין את עמדותיו. כלומר, הוא לא מזלזל אלא עונה ברצינות על השאלות שלו. יש איזה קטע שהוא אומר 'אתה חושב שאין לי רגש? אני מתעסק בזה כל כך הרבה שנים, בוודאי שיש לי רגש. דווקא בגלל הרגש שלי אני עושה ככה וככה'. עמוס שואל אותו שאלות פוליטיות ובן־גוריון עונה לו בגובה העיניים. יש גם מכתבים מאוד מעניינים שבהם הוא מגיב על היחס שלו לרוויזיוניסטים וההסכם שחתם עם ז'בוטינסקי".
היה לו רצון שילדיו ימשיכו בדרכו הפוליטית?
"אין לנו עדויות לכך. אני יכולה רק להניח, מתוך ההתרשמות הכללית שלי, שהוא לא רצה שילדיו ילכו בדרך הזאת, אבל אני כן חושבת שהוא רצה שהילדים שלו יהיו משרתי ציבור, במובן של חלק מקהילה ואנשים אכפתיים כלפי החברה. הוא התגאה מאוד בבתו רננה שהייתה מדענית וראה בעבודתה שליחות. אז כן, היה לו רצון שילדיו ימשיכו בדרכו, לאו דווקא הפוליטית, אבל בוודאי זו הערכית".
