המחלוקות שהתגלעו בעת האחרונה ביחסי ישראל עם יהדות ארה"ב מחייבות לעשות מאמץ לשמור על אחדות העם, ולהציב את שותפות הגורל כמשימה לאומית. הקרע עם יהדות אמריקה יוצר איום על ביטחון המדינה, ומחייב התמודדות אסטרטגית. סקר הוועד היהודי האמריקני (AJC) חושף פער עמדות גדול אפילו בסוגיה כמו העברת השגרירות לירושלים. הוא משקף לא רק שחיקה בעמדות יסוד, פערי דורות וירידה בהזדהות, אלא גם תחושה מתעצמת והולכת בקרב רבים מיהודי ארה"ב שההנהגה בישראל מתעלמת מן הדברים החשובים בעיניהם, והחברה הישראלית אינה מבינה אותם.
לא בכל נקודה במחלוקת ישראל יכולה או צריכה לעצב את מדיניותה ברוח עמדותיהם הליברליות של יהודי ארה"ב. יש גם מתח בין החובה לנהל בתבונה את היחסים עם גלות אמריקה ובין הרצון לשלב יותר את אזרחי ישראל החרדים במעשה הציוני. עם זאת, יש נושאים שמן הראוי לטפל בהם אחרת, ביתר זהירות ולהאזין באוזן קשבת לעמדות יהדות ארה"ב.
רוב יהודי ארה"ב אינם אורתודוכסים, ולישראל לא תצמח תועלת אם תתנכר לזרם הרפורמי והקונסרבטיבי שם. הציונות והעלייה לארץ ישראל הפכו למרכיב מקובל במסרים של התנועות האלו, וראוי שהישראלים יכירו בכך. בנושאים מסוימים, כמו הצלת מה שנותר ממתווה הכותל, אכן נעשו בעת האחרונה מהלכים המשקפים הכרה בחשיבות הנושא.
על הפרק ממשיכה לעמוד שאלה שיש לה השלכות מרחיקות לכת באשר לעתיד היחסים בין ישראל לבין ארה"ב וחלק גדול מאוד מיהדות ארה"ב (ולא רק השמאל הליברלי). שאלה זו היא הקושי האמיתי והעמוק שמעוררים בעיניהם סממני האהדה וההערצה בישראל כלפי הנשיא טראמפ ומדיניותו.
הכרת הטוב היא רגש אנושי נאות ואינטרס מדיני לגיטימי. לכן ראויות ההערכה העמוקה כלפי החלטות ממשל טראמפ, והנשיא עצמו, בשאלת ירושלים ובסוגיה האיראנית, וההוקרה על היחס החם כלפי ישראל. בה בעת, גילויי הערצה ונכונות לעקור מעוגניה את מדיניות הדו־מפלגתיות הם בגדר היסחפות מיותרת המעידה על אובדן שיקול דעת, ועל תגובת יתר למצוקה שיצר המתח עם הממשל הקודם.
מה שהופך את ההתנהלות הזאת למסוכנת לאינטרס הלאומי של ישראל הוא הזעם שהיא מעוררת בקרב אמריקנים רבים, יהודים ולא יהודים, דמוקרטים ורפובליקנים, שמדיניות הנשיא והתנהלותו נראים בעיניהם אובדן דרך מוסרי. הדברים התחדדו בזמן האחרון על רקע היחס למהגרים, והמדיניות המקוממת של הפרדת ילדים מהוריהם והחזקתם במעצר. הנשיא נאלץ לשנותה בלחץ ציבורי, אך היא הותירה כתם מוסרי על ממשלו.
לא קל לנווט במציאות הפוליטית המקוטבת בזירה האמריקנית. חדירת גורמים קיצוניים ללב המערכת הרפובליקנית נענית בהתעצמות מחנה ברני סנדרס, הסוציאליסטי במוצהר, בצד הדמוקרטי. את מגמת ההקצנה ממחיש ניצחונה של צעירה רדיקלית מן השמאל, אלכסנדריה אוקאסיו־קורטז, על אחד מעמודי התווך של המפלגה הדמוקרטית בקונגרס, ג'ו קראולי, בבחירות המוקדמות במחוז ה־14 של ניו־יורק.
יש הטוענים שבנסיבות אלה עדיף לישראל לזנוח את ההישענות רבת השנים על יהודי ארה"ב, שרובם ימשיכו להצביע לדמוקרטים, ולהשליך את יהבה על המפלגה הרפובליקנית, שהפכה לידידותית במובהק, תוך הסתמכות על הנוצרים האוונגליסטים הנתפסים אוהדי ישראל. אלא שיצירת קרע עם חלק מיהדות ארה"ב כדי לחזר אחר הממשל הנוכחי היא מחיר גבוה מדי לשלם על רווח שעלול להתברר כקצר טווח, נוכח אופיו הסוער של הנשיא ונטייתו לשנות את כיוון עמדותיו.
הסתמכות על האוונגליסטים, כאילו מדובר במחנה מאוחד, אינה עולה בקנה אחד עם המגמות המסתמנות בשורותיהם. כמה גורמים בולטים במחנה הזה הביעו זעזוע מוסרי וביקורת חריפה נוכח הפרדת הילדים, ויש גורמים אוונגליסטים המניפים דגלים חברתיים, ומחויבים לישראל פחות מבני הדור הקודם, שחווה את מלחמת ששת הימים כהתגשמות הטקסט המקראי.
והעיקר: הפקרת הזירה הדמוקרטית להשתלטות גוברת של גורמים רדיקליים עוינים עלולה להתברר כטעות היסטורית. לא קשה להעלות על הדעת מצב שבו אחד משני בתי הקונגרס, אם לא שניהם, ישוב לשליטת הדמוקרטים, ובבית הלבן ישב נשיא מן השמאל הדמוקרטי; אם כך יקרה, כשברקע מהלכים ישראליים המזוהים במובהק עם צידה השני של המפה הפוליטית, ההשלכות עלולות להיות שליליות מאוד.
מה שנדרש אינו מפנה חד בהתנהלות, ובוודאי לא התרחקות מממשל טראמפ, אלא מאמץ מודע להתנער מן התדמית החד־מפלגתית, בליווי השקעת משאבים ברמת השטח הדמוקרטי. מתוקף כהונתו כשר החוץ, וגם בכלים העומדים לרשותו במשרדו, על ראש הממשלה לסמן את הסוגיה כזקוקה לטיפול אינטנסיבי, דיפלומטי ותודעתי גם יחד, ולגבש אמות מידה מוחשיות לשינוי התדמית שדבקה בישראל בעיני רבים בארה"ב ומחוצה לה.
אל"מ במיל' ד"ר ערן לרמן הוא סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים, ומלמד במכללת שלם. פרופ' אפרים ענבר הוא נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים ועמית בפורום המזרח התיכון
