כשאנחנו מבקשים מסגנית מפקד יחידת המודיעין 8200, אל"מ ג' להתייחס השבוע למבצע "בית וגן" בג'נין, היא בוררת את מילותיה בקפידה. אחרי 23 שנים ביחידת המודיעין היוקרתית, מתוכן כשנתיים בתפקידה האחרון כסגנית מפקד היחידה, היא החליטה לצאת לתקופה באזרחות, אך כובד האחריות על כתפיה עדיין מורגש.
"האתגר המשמעותי שלנו הוא התמודדות עם ארגוני הטרור שעושים שימוש ציני באזרחים", היא אומרת.
מה בעצם התפקיד של 8200 במבצע כמו זה בג'נין?
"קהילת המודיעין נדרשת לתמוך ולספק מידע לכוחות הפועלים בשטח לנטרל את תשתיות הטרור ולהוות כח מגן בהגנה על היישובים והאזרחים המבקשים לחיות חיי שגרה. זה תפקידנו ולא נשקוט עד שנשלים את המשימה יחד".
במהלך יותר משני עשורים באמ"ן, היא מילאה שורה של תפקידים בעולמות הסייבר, המודיעין והמטה, ובשנים האחרונות הובילה את זירת העליונות במידע והבינה המלאכותית.
בעשור הראשון שלה בתפקיד עסקה ג' בעיקר בזירה האיראנית. משם עברה לקומת המטה, שעוסקת בתכנון אסטרטגי. "מבחינה מקצועית גיליתי את עצמי שם. התאהבתי בעולם התכנון, בניהול מערכות מורכבות. הרגשתי שאני מביאה את עצמי לידי הגשמה ומימוש. זה היה עשור מרתק שכלל שילוב בין תפקידים מבצעיים וטכנולוגיים".
בשנים 2015־2016, ימי "אינתיפאדת הסכינים", היא שימשה כראש הזירה הפלסטינית ב־8200. "זו הייתה השנה הכי קשה בשבילי. פיקדתי על זירה מורכבת. אתה בונה הרבה שנים את הכוח והיכולות, אבל צריך לפתח חוסן להתמודד עם אתגרים משתנים. בזירה הפלסטינית אתה נע בין אתגר סיכול הפיגועים, ובין הרצון לא לשבש את החיים האזרחיים במדינת ישראל ולא לזרוע פחד".
יש אירוע משמעותי במיוחד שאת זוכרת מהתקופה הזו?
"קשה לי לדבר על זה, אבל אני זוכרת הרבה שמות ופרצופים של אנשים שנרצחו בפיגועים. הפיגוע שאני הכי נושאת עליי, זה הרצח של בני הזוג הנקין. זה פיגוע שאני מרגישה אחראית לו, אין לי דרך אחרת לומר זאת".
יכולתם למנוע אותו?
"לא, למרות היכולות שלנו לא יכולנו למנוע אותו, וצריך לדעת להתמודד גם עם כישלון. זה היה אירוע שברמה האישית היה לי קשה מנשוא. הם היו בני זוג, והיו איתם ילדים באירוע. שאלתי את עצמי האם כמפקדת יכולתי לעשות משהו אחר, לפעול יותר מהר או יותר טוב. אלה שאלות שנשארות פתוחות. במבט לאחור, זה אירוע ותקופה שנתנו לי מוטיבציה לדברים שעשיתי בשנים האחרונות, כסגנית. מהכישלונות ומהתחקירים שעשיתי באותה תקופה, לקחתי הרבה דברים שהשתמשתי בהם בתפקידי האחרון. עשינו תהליך אסטרטגי עמוק, ואני ממש מאמינה שבזכותו ניצלו חייהם של עשרות אנשים".
היא בת 42, גדלה במשפחה ציונית־דתית בחולון, בת בכורה שאחריה שלושה אחים. לקראת הלימודים בתיכון קיבלה החלטה שעתידה לשנות את חייה: לא להסתפק בבית הספר המקומי, ולנסות להתקבל לתיכון צייטלין בתל־אביב. "אלה היו שנים של טרור, רצח רבין, אירועים שגרמו לי לעסוק בשאלות של מה חשוב ומה משמעותי", היא מספרת. "באותן שנים מגמות מחשבים ופיזיקה בבתי הספר הרלוונטיים בחולון היו בחיתולים. מדריכה בבני עקיבא סיפרה לי בהתלהבות על צייטלין, ואני נשאבתי אחריה. זה לא היה פשוט. הייתה בירוקרטיה סביב רישום חוץ, מבחנים, ובעיקר מעבר חברתי ותרבותי.
את הנחישות הזו קיבלה גם מהבית שבו גדלה. הנכונות ללמוד ולהתאמץ כדי להגיע רחוק היו מסר מרכזי בילדותה. "מבחינת ההורים שלי, זה דווקא היה מובן מאליו שזה אפשרי וכדאי לנסוע בתחבורה ציבורית שעה כל בוקר בשביל בית ספר טוב יותר". תרומת ההורים לשאיפותיה של בתם כללה גם השקעה מעשית: "בשנות התיכון אבא שלי לקח אותי ללימודי העשרה באוניברסיטת בר־אילן. הוא חיכה בחוץ במשך שעה וחצי, בלי שהיה אז טלפון כדי להעביר את הזמן. הוא היה גאה בזה שהוא לוקח את הבת שלו לחוג מחוננים, היה שמח ומאושר. לאבא שלי ולאימא שלי יש זכויות מלאות בתחנות שלי בדרך לפה".
איך היה להיות ילדה מזרחית מחולון בתיכון אשכנזי אליטיסטי בתל־אביב?
"צייטלין היה מתנה לחיים, עבדתי מאוד קשה להגיע לשם. היו שם דמויות מחנכות טובות, שלא ראו את כל ההבדלים והפערים אלא ראו ילדה שמאוד רוצה לממש את עצמה. למדתי פיזיקה, מחשבים, מתמטיקה, אנגלית מוגבר. זו הייתה התשתית שלי להגיע ל־8200. אחרת זה לא היה קורה. כן הייתה שונות גדולה ברקע הכלכלי, בפרספקטיבה על העולם. בתור ילדה לא ראיתי עולם. גדלתי בבית מאוד שורשי ומחובר, ובצייטלין פגשתי אנשים אחרים. היו לי שתיים־שלוש חברות מאוד טובות, ובנינו גשר. אלו החברות שאני הכי מתגעגעת אליהן. לצערי לא שמרנו על קשר, כי התקשורת לא הייתה כמו היום".
כשביקשה, למשל, לרכוש ילקוט של ג'אנספורט או נעליים של טימברלנד, כמו שהיו לחברותיה, היא לימדה שיעורים פרטיים והשתתפה בקנייה עם הוריה. "אבל ההבנה שגדלתי איתה, הייתה שלא חשוב מה התיק שלך אלא מה תיקח איתך ומה תשים בו. אז היה לי תיק של ג'אנספורט, תוך ידיעה שזה לא הדבר הכי חשוב", היא מוסיפה.
כנערה דתייה שהסתובבה בתל־אביב בימי רצח רבין, האווירה הטעונה השפיעה עליה. "בכיכר רבין אנשים כעסו וצעקו. אני זוכרת תחושה לא טובה, שזה לא המקום שלי". אירוע מעצב אחר היה המסע לפולין. "הייתה לי שם חוויה עמוקה של מה זו המדינה הזו, מה עברנו. ההחלטה ללכת ולשרת בצבא צמחה בעיקר שם. למעשה זו הייתה החלטה שנשענה קומה על קומה".
בתחילה חשבה ללכת לגלי צה"ל. "חשבתי שתקשורת זה משהו מהותי, שאפשר לשנות דרכה דברים. זכיתי שאמ"ן ו־8200 איתרו אותי".
ידעת אז מה זה אמ"ן?
"האמת שלא. אבל היו אנשים שאמרו לי 'אנחנו לא יודעים מה עושים שם, אבל אנחנו מכירים אנשים טובים וראויים שנמצאים שם'. אני זוכרת את היום הראשון בקורס אע"מ (אולפן עיבוד מודיעין) שחקים. במקום הזה מכשירים אותך להחליט מה מתוך הררי המידע שמגיעים אלינו, ימשיך הלאה לעיבוד ומה לא. זה תפקיד שכולל אחריות גדולה ומצריך המון עומק והבנה וחדות. הקורס היה לי מאוד קשה. זו הייתה פעם ראשונה שפגשתי אנשים טובים ממני. אני לא אומרת את זה ביוהרה, באמת פגשתי שם חבורה של אנשים שהרגשתי שהם הרבה יותר טובים ממני. שם גם פגשתי את כל החברה הישראלית. גדלתי בחברה דתית, בהפרדה, ובצבא פגשתי הכול – מושבניקים, ירושלמים, חילונים".
8200 זה לא בדיוק כור ההיתוך של מדינת ישראל.
"אני פגשתי ב־8200 את כל מדינת ישראל. חוויית המפגש הראשונה שלי בקורס הייתה מאוד טובה. מכניסים אנשים טובים לחדר ואומרים להם 'יש לכם משימה, והכול בידיים שלכם'. זה הפך אותנו למה שאנחנו, פה צמחתי. היו רגעים של התלבטות בקורס, האם אני מסוגלת לעשות את מה שצה"ל שלח אותי לעשות, והחברים שלי עודדו ואמרו 'ברור, כי את איתנו בקבוצה'. לאורך כל הדרך האנשים שאתה פוגש מדברים בשם השליחות. אתה צריך להיות הכי טוב כדי לעמוד במשימה".
לכל החלטה יש מחיר
בעשרות שנותיה ביחידה, אומרת אל"מ ג', 8200 עברה תמורות עמוקות לא רק ברמתה הטכנולוגית ובהישגיה המודיעיניים, אלא גם בפן החברתי. "אנחנו רואים פה את כל גוני החברה הישראלית, ומנסים להגיע אליהם. אנחנו עושים את זה באמצעות פרויקט 'אקו 8200' ותוכנית גשרים. חיילים ומפקדים מ־8200 יוצאים ללמד בבתי ספר, בשיתוף המרכז לחינוך סייבר וחיל החינוך. אנחנו מגיעים לפריפריה מתוך הבנה שיש לנו אחריות לאומית.
"אני זכיתי להתגייס ל־8200, אבל זה קשור לבית שבו גדלתי, למודעות של ההורים שלי ולדחיפה ולאמצעים שקיבלתי. זה קשור ליכולת הזו לנסוע חצי שעה לבר־אילן כדי ללמוד בתוכנית מחוננים. היום אנחנו לוקחים אחריות ורוצים להנגיש את זה לעוד ועוד ילדים במדינת ישראל, שאנחנו מגיעים אליהם בעצמנו, באופן אקטיבי. ואנחנו לא בוררים רק את הטובים, אלא רואים בזה זכות של כל ילד. זה לא אירוע של 8200 אלא אירוע של מדינת ישראל, ואנחנו חלק מהתהליך הזה. זה אינסוף שותפויות בתוך הצבא, מול הרשויות המקומיות, מול מערכת החינוך, חלק משלם גדול. לא היינו שם לפני 23 שנה".
"אינתיפאדת הסכינים הייתה השנה הכי קשה. פיקדתי על זירה מורכבת, שבה אנחנו נעים בין אתגר סיכול הפיגועים ובין הרצון לא לשבש את חיי האזרחים ולא לזרוע פחד"
אחרי התפקיד המורכב כראש הזירה הפלסטינית, הפכה ג' לראש ענף תכנון ביחידה. "זה הענף שאחראי על תוכנית העבודה של היחידה בהיבטי תקינה ופיתוח יכולות, על התוכניות השנתיות והרב־שנתיות של היחידה", היא מסבירה. "הייתה לי הזכות להיות בצוות של מפקד 8200 וסגנו, ולהיות באת־כוחם בכל התכנון האסטרטגי של היחידה, והמוציאה לפועל של תוכניות העבודה. זו בחירה של סדרי עדיפויות. לבחור לא רק מה כן אלא גם מה את לא עושה, מתוך ידיעה שלכל החלטה יהיו מחירים".
מה השתנה ב־8200 בשנים הרבות שלך ביחידה?
"מבחינתי ברמה האישית, מה שלא השתנה זו הסיבה למה אנחנו כאן. בעיניי היא רק מתעצמת. ב־8200 אנחנו רגילים לומר 'אין גבול לאחריות' במובן המעצים של המילים, להרגיש שהאחריות על כתפינו. זה לא השתנה.
"מבחינת התקדמות הטכנולוגיה, כשנכנסתי ל־8200 אני חושבת שרק נכנס המייל הארגוני, והיום כל חייל ב־8200 יכול לפתח כל תוכנה וכל אפליקציה לכל משתמשי צה"ל ולמַבצע אותה.
"בעשור הראשון שלי ב־8200 הייתי בזירה האיראנית. במובן הזה הרבה דברים שעשינו אז רלוונטיים גם היום, והרבה דברים שלא עשינו אז נדרשו להתפתח בעשרים השנים האחרונות. האתגרים משתנים כל הזמן, והיכולת שלנו להתאים את עצמנו למצב קשורה לדי־אן־איי המיוחד של המקום הזה. מפקד 8200 לא נדרש להגיד לאנשים שלו מה לעשות, אלא להגיד להם 'אני נותן לכם חופש פעולה מתוך מה שאתם מבינים'. המפגש הזה בין האתגרים המשתנים ובין חופש הפעולה של החייל, זה היה כאן מאז ומעולם. ההבנה עם מה מתמודד צה"ל, עם מה מתמודד אגף המודיעין, איך משתנות הזירות השונות, והצורך שבסוף החייל בקצה ידע מה משימתו. היחידה גם מאוד גדלה מבחינה כמותית. הדבר הכי משמעותי ל־8200 זה שצה"ל ומדינת ישראל מאפשרים לה לאתר את האנשים שהיא צריכה עבור המשימה".
60 אחוז מהמשרתים ביחידה הם חיילי חובה, ו־40 אחוז הם אנשי קבע. "זו יחידה מאוד צעירה. גם אנשי הקבע הם בשירות הקבע הראשוני שלהם. הם מממשים את הקבע הראשוני לאור זה שהם הגיעו לקורסים מסוימים. זו לא בחירה. אנחנו איתרנו והכשרנו אותך, אז אתה מממש את הניסיון שצברת בפרק הזמן שאתה פה. חיילים פה חתומים בין שש לשמונה שנים, זה בא מהמקום של לממש את הפוטנציאל ולתת מענה מול גודל המשימות. אני חושבת שיש פה נקודת איזון טובה בין הפרט שמתגייס ל־8200, החייל והלוחם שצה"ל זקוק לו, ובין האזרח שמדינת ישראל זקוקה לו. אני חושבת שמי שזוכה להתפתח בשירות הקבע הראשוני, להיות ראש צוות ומפקד, גם מממש משהו ביכולת להנהיג ולהדריך".
ובסוף הוא לוקח את היכולות שרכש כאן ומקים סטארטאפ, ואתם צריכים להתמודד עם בריחת מוחות.
"לשמחתי הרבה, 8200 זוכה שאנשים טובים מגיעים אליה, ואנשים טובים נשארים בה. הסיבה היא המשמעות הגדולה שאנשים זוכים לממש כאן. אנחנו לא זקוקים למאה אחוז מהאנשים שיישארו, ואנחנו עומדים ביעד הכמותי והאיכותי שאנחנו צריכים שיישארו פה. תחושת משמעות ואנשים טובים אלו הדברים הכי טובים ב־8200, וזו הסיבה שאנשים נשארים פה. זו גם הסיבה שאני נשארתי.
"אין בי תחושת החמצה על אנשים שבחרו להישאר כאן רק פרק זמן ראשוני. אני שמחה על מי שמימש את הניסיון שלו ונשאר מעבר לחובה, ומאוד שמחה גם על כך שהוא יוצא לאזרחות. אולי היו שלבים שהיינו צריכים לרדוף אחרי אנשים, היום אני לא מרגישה ככה. אני שמחה שיש איזונים טובים בין העשייה הביטחונית לעשייה הכלכלית והאזרחית במדינת ישראל. זה טוב ש־8200 היא קטר ומנוע, ושאדם יוצא מכאן ומקים את הסטארטאפ שלו במדינת ישראל. זו ציונות. תמיד יש אתגרים להשאיר כאן אנשים טובים, ואני חושבת שאנחנו מנצחים באתגר הזה. המבחן האמיתי הוא מי המפקדים ומי הדור הבא, והמפקדים כאן משובחים".
היא נשואה לניר, עורך דין, ולהם ארבעה ילדים. לקח זמן עד שלמדה לאזן בין הכובעים, היא משתפת. "אפשר לומר שבתחילת הדרך לא הייתי מודעת לעוצמת האתגר. היה לי ברור שאני רוצה להיות בצבא ולהיות הכי טובה בתפקיד שלי, וגם אימא, בת זוג, בת להוריי. רציתי לעשות את זה הכי טוב, ובמובנים רבים האמנתי ש'אין הדבר תלוי אלא בי'. בהתחלה רציתי להיות הכול 24/7, גם אימא וגם מפקדת. עם הזמן הבנתי שאת צריכה לבחור מקום אחד איפה להיות בכל רגע נתון, ושאפשר לוותר על ישיבה בשש אחר הצהריים ועדיין להיות מפקדת, או לוותר על אירוע בבית הספר ועדיין להיות אימא. לכל אורך הדרך הייתי צריכה לבחור מתי כן ומתי לא. אין נקודה בזמן שבה אתה מפספס הכול, ואין דיון שבו מתקבלות כל ההחלטות. אפשר לנצח את זה. התמלאתי משני הצדדים. היכולת להיות אימא אפשרה לי להיות פה ולהפך.
"זה דרש עבודה קשה והרבה תמיכה מהמעגל הראשון, והיו בדרך גם רגעים כואבים. למשל כשבתור אימא צעירה שכחתי להביא בגדי החלפה לגן וזה גרם לי לבכות. גם היום הבת שלי יכולה להגיד לי 'אבל לא היית איתי באירוע הזה והזה'. לילדים יש נטייה לזכור איפה לא היינו. אני רוצה להאמין שהתבגרתי גם בעניין הזה. עברתי מסע עם עצמי. דברים שנראו לי בזמנו הרי גורל, אתה לומד בפרספקטיבה שהם לא. 8200 היא מקום שמאפשר לאנשים להיות מי שהם בכל המובנים, ואני חושבת שזה אִפשר לי לא להתרגש מעצמי. הייתי שם כאימא וכאישה דתייה, ואני מרגישה שזה היה ברור מאליו".
מה עזר לך?
"היו לי מפקדים מאוד מאוד טובים, ומפקד טוב זה לא מפקד שנותן לך הרגשה טובה, אלא כזה שמאזן בין למשוך אותך למעלה ולדרוש ממך, ובין לאפשר לך לקבל החלטות. כשהייתי צריכה להגיד למפקד שלי 'אני לא אציג את הדיון השבועי אלא ראשי הצוותים שלי', אני חושבת שאנשים אחרים לא היו מסוגלים להגיד את זה. לי זה היה טבעי, כי חלמתי להיות עם הילדים באותו הזמן. גם ראשי הצוותים היו מאושרים כי גידלתי אותם. מצד שני, כשבחרתי לקצר את חופשת הלידה בשבועיים, זו גם הייתה בחירה שלי. אני שמחה שהצבא ידע להגיד לי 'זו בחירה שלך, ואנחנו איתך בכל בחירה'".
להיות בחדרו של האויב
אחד האתגרים המרכזיים שלכם הוא נושא הבינה המלאכותית. איך אתם מתמודדים איתו?
"זה אתגר טכנולוגי ומבצעי שפוגש אותנו מול האויבים שלנו, ויש לנו את כל היכולות להתמודד איתו. הנכס הכי גדול שלנו הוא האנשים, יש לנו את האנשים הכי טובים. בסוף, AI, זה אנשים שיכולים לחקור ולפתח את היכולות המתקדמות האלה. יש לנו את כל הכלים, מדינת ישראל וצה"ל לא חוסכים מאיתנו את הנכסים. האתגר המשמעותי מבחינתי הוא לעשות את זה בעולם של שותפויות. אני לא תופסת את 8200 כמי שתכריע את זה לבד, אלא עם העילית של מדינת ישראל בתעשייה, ועם שותפויות מעבר לים.
"AI הוא אירוע מאתגר מבחינה ערכית, ואנחנו מביאים את סט הערכים שלנו. הבחירה איפה להשתמש ביכולות האלו ואיפה לא, עם אילו גופים לשתף פעולה ועם אילו לא, באה ממקום מאוד ערכי. אנחנו חיים בעידן שהכול בו דיגיטלי ושנותן לנו הררי מידע, מתקשורת ההמונים ועד החדרים ולב הסודות של אויבינו. האתגר הראשון שלנו הוא להיות שם, להגיע לחדרים האלו, ממדינות ועד ארגונים ואנשים. האתגר השני הוא לעבד את כל המידע הזה.
"הנושא האיראני נמצא במרכז העשייה שלנו, אבל בעיניי לב האתגר המדיני והביטחוני הוא גבולות מדינת ישראל. הם מפגישים את המורכבות הצבאית עם החוסן הפנימי ועם היכולת לייצר מרקם חיים אזרחי במדינת ישראל. החיכוך בזירה הפלסטינית והמפגש בגבולות הצפוניים והדרומיים מאתגר. הדיגיטל משמעותי כאן, ויש לו פוטנציאל לאפקטיביות גדולה. אני מאמינה ביכולת של קהילת הביטחון להסתכל על עצמה כשלם. המציאות מחייבת אותנו לעבוד יחד עם המוסד והשב"כ, לא מתוך חובה אלא מתוך זכות. המערכות האלו השכילו להגיע לעומק של שותפות גורל ולעבודה מאוד משמעותית יחד, וזה אחד הדברים שהכי מרגשים אותי".
לאן הלאה? נראה שגם היא עצמה עוד לא ממש יודעת. "אני מסיימת עכשיו 23 שנים ב־8200, וכעת כסגנית מפקד היחידה. לא כיוונתי לשם, אבל היחידה הזו, שבחרה בי בגיל 18, נתנה לי את המשמעות של חיי. זכיתי לשרת את עם ישראל. השאלה לאן ממשיכים אחרי הפסגה הזו היא לא פשוטה. מה שבטוח הוא שארצה להמשיך להשפיע ולעשות טוב".
