בבית משפחתו של רס"ל דוד יהודה יצחק הי"ד בבית־אל יושבים הוריו ואחיו ומתאבלים עליו. גם חבריו ליחידה מעכלים את אובדנו באמצעות שיח ביניהם. שיחות ארוכות, בכי ממושך והרבה כאב מלווים רבים מחבריו במהלך השבעה.
היעדרו מורגש וכואב גם במועדונית נח"ל בבית־אל, שדוד היה אחד ממתנדביה הבולטים. המועדונית היא מעין תנועת נוער לילדים ונערים עם צרכים מיוחדים, ופעילותה מבוססת על מתנדבים מנוער היישוב. בנח"ל פועלים שלושה רכזים שמנהלים את הפעילות, ולכל אחד מ־25 החניכים יש חונך אישי.
הוא החל כחונך אישי כשהיה בן 15, ובהמשך היה לרכז. הוא שמר על קשר הדוק גם כשלא היה חלק רשמי מהמועדונית. כשחזר לחופשות מהצבא, היה מעביר את זמנו החופשי עם חניכי נח"ל, ואף הזמין אותם לבקר אצלו בבסיס. הורי החניכים וחונכיהם מנסים כעת לסייע להם לעכל את הבשורה.
"הבוקר פורסמו פרטיו של דוד יהודה יצחק, ההרוג היחיד במבצע בג'נין, לוחם באגוז. דוד התנדב במועדונית נח"ל אצלנו ביישוב", כתב ביום רביעי אליהו כהן, אביו של אחד החניכים במועדונית, בהודעה שהופצה לאחר מכן ברשתות החברתיות. "נח"ל – נותנים חיוך לילד. והוא אכן נתן חיוך, הרבה חיוכים. הוא היה החונך של בננו המיוחד יהונדב במשך שנים. הערב תתקיים מסיבת הבר מצווה של יהונדב.
"לפני שנה בדיוק יהונדב חגג יום הולדת 12. לצד התמונה הרשמית של דוד שפורסמה, אנחנו מבקשים לפרסם את התמונה הזו: דוד יהודה משמח את בננו ביום הולדתו ה־12 בקייטנת נח"ל בצפון, בשיתוף חייליו בסיירת אגוז.
"הרבה זיכרונות מציפים הבוקר. הנה עוד אחד: במשך כמה שנים, גם כשכבר שירת בצבא ולא היה רשמית מדריך בנח"ל, דוד ואחיו התנדבו לקחת את יהונדב איתם ביום כיפור בצהריים, כדי להקל עלינו את הצום".
בשיחה עם מקור ראשון סיפר אליהו: "ידענו שתמיד אפשר לסמוך על דוד כשהוא עם יהונדב. שמחנו מאוד על האחריות שהייתה לו ועל הדאגה שהביע כלפי יהונדב – גם בזמן הפעילות של נח"ל וגם הרבה מעבר לכך. הוא היה לוקח את יהונדב והאחים שלו אליו הביתה, מפנק אותם, מטייל איתם ביישוב. מלאכי, אחיו הגדול של יהונתן, סיפר לי שפעם לקח אותם לטיול ביישוב, ותוך כדי כך שינן לעצמו מילים בערבית. בזמן שלמד דברים שהיה צריך לדעת בשביל תפקידו בצבא, הוא היה לוקח את החניכים והאחים לפעילויות. הייתה לו תמיד הסתכלות בוגרת מאוד.
"הוא היה אדם שכולו היה נתינה לאחר", הוסיף אליהו, "דוד לא חשב על עצמו, לא קיבל כסף על פעילותו – וגם כשמישהו הציע לשלם, הוא סירב בתוקף. היה לו חיוך מלא בענווה".
אסתר סולטן, שגם בנה איציק היה חניך של דוד בנח"ל, הזכירה בשיחה עם מקור ראשון תחושות קשות בקרבה. "כבה לנו האור בבית", היא אומרת, "זה כמו חור באמצע המשפחה שלנו. דוד הוא חבר טוב של בני הבכור, אבא שלו היה מחנך של הילדים, והבנות שלי חברות של האחיות שלו. אבל מעבר לכל זה, הוא היה המדריך בנח"ל של איציק, הבן שלי. הייתה ביניהם אהבה גדולה. גם אחרי שסיים את ההדרכה והתגייס לצבא, הוא היה בא אלינו הביתה ולוקח את איציק לטיולים ולנסיעות. בפורים היה מגיע אלינו ומשמח את יצחק.
"כשהיה מגיע אלינו הביתה בשבתות החופשיות, הייתי אומרת לו שהוא צריך לנוח. בתגובה הוא היה אומר שהוא רק רוצה להרוויח זמן עם איציק. הוא התייחס אליו כמו שאפילו בני משפחה לא מתייחסים לאיציק. הוא עזר לו לכתוב ספרון על עצמו, 'יומנו של איציק'. הם ישבו על זה שעות בבית של דוד. הוא גייס כספים ודאג שהספר יצא לאור. אמרנו לו – 'וואו, איך עשית את זה?'. דוד ענה לנו: 'זה לא אני, זה השם'".
אסתר הזכירה עוד סיפור על הנתינה של דוד: "הוא ארגן את הבר מצווה של איציק, הרים לו מסיבה גדולה עם חולצות, הפתעות והמון חברים. הוא כמו חלק מהמשפחה שלנו. אני מקווה שזה חלום רע שיעבור, וגם אומרת תודה לקדוש ברוך הוא על הזמן שהיה לנו איתו כאן".
ישי קולטה, רכז נח"ל כיום, מספר גם הוא על ההתמסרות של דוד לפעילות. "הכרתי את דוד כשהיה רכז של הנח"ל לפני שש שנים. הוא עזב לפני שנכנסתי לתפקיד, ולא היה לנו קשר, אבל יום אחד קיבלתי שיחת טלפון ממנו שבה אמר שהוא רוצה לקחת שני חניכים לטיול בן שלושה ימים בצפון. זה היה שבוע לפני שהוא התגייס. ככה הוא העביר את הימים האחרונים שלו לפני הגיוס.
"הוא היה מסתכל על כל חניך כמו על חבר שלו, לא כאילו הוא צריך אותו או זקוק לעזרה. הוא אף פעם לא סירב כשביקשתי ממנו עזרה. הוא היה בוגר ומנוסה, ייעץ לנו, אבל לא התייחס אלינו בהתנשאות אלא כחברים".
חבריו של קולטה לצוות בנח"ל התלבטו, כאמור, כיצד עליהם לספר על נפילתו של דוד לחניכים. הם התכנסו וחשבו מה הדרך הנכונה ביותר להנגיש להם את הבשורה הקשה.
"בדקנו מי מהחניכים כבר יודע, ושלחנו לכל אחד את החונך שלו", סיפר קולטה. "אני דיברתי עם שני חניכים, עם אחד מהם ישבתי כמה שעות. הוא היה מפורק, ולא הפסיק לבכות. הוא לא היה חניך אישי שלו, אבל כל חניך הרגיש שדוד הוא החבר הכי טוב שלו.
"אנחנו רוצים לעשות משהו לזכרו. נצא כולנו יחד, החניכים והחונכים, לחלק מארזים של ממתקים עם תמונה שלו וציטוטים ממשפטים שדוד כתב במחברת, וננסה לעבור את זה ביחד".
