זה אירע באקראי בשנות השמונים של המאה שעברה. ד"ר מיכאל בן־ארי לא זוכר את השנה המדויקת; רק שסייר בצידו המזרחי של הר הבית בלוויית יהודי מבוגר, וכשהגיעו למזרח ההר הצביע המבקר על איזו טראסה והכריז: "זו חומת עזרת הנשים". תצלום אוויר ומפה מתקופת המנדט שהתגלו מאוחר יותר גילו שהתקיימו שם באמת שתי טרסות מקבילות, פחות או יותר במקום שהיו אמורות להימצא לו היו אלה שרידי עזרת הנשים של המקדש.
גודלה של העזרה הזאת לפי המשנה היה כ־135 על 135 אמות, כלומר 70 על 70 מטרים פחות או יותר. מקובל לזהות את מקום שער ניקנור בקיר המזרחי של רחבת כיפת הסלע. פערי הגובה בין רחבת הכיפה לגובה פני השטח שסביבה, וכן כיוונו של הקיר המזרחי של הרחבה בקו צפון־דרום מדויק כמעט, הולמים מאוד את מקורות חז"ל המתארים את הנקודה הזאת. הקיר הזה משמר ככל הנראה את מעבר הגובה המשמעותי ביותר במקדש – הירידה מעזרת ישראל לעזרת נשים על 15 המעלות המפרידות ביניהן.
ההכרזה של בן שיחו האלמוני גרמה לבן־ארי הרהורים ממושכים בעניין, והם ליוו אותו במשך שנים. ואולם רק בשנת 1994 סיפקה חפירה של הרשויות המוסלמיות בהר קצה חוט לבן־ארי בעניין הזה. סמוך לגל האבנים הארוך שזוהה בידי מלווהו כחומת עזרת הנשים של ימי הבית השני הוא הבחין אז באבנים מסותתות בסגנון הרודיאני שהוצאו מהקרקע במהלך חפירת תעלה במקום. בן־ארי הניח שהאבנים נפלו מהנדבכים הגבוהים של חומת המקדש, התפזרו מסביב, כוסו באדמה ושקעו בתהום הנשייה למשך אלפיים שנה.
אם זו אכן חומת עזרת הנשים, הרהר אז בן־ארי, ואם אכן נכון הזיהוי המקובל של כיפת הסלע כמקום היכל המקדש, הרי מדובר בשרידי חומתו הדרומית של המתחם הריבועי. הוא הסיק לפיכך שבמרחק 135 אמות צפונה יש לחפש את חומתה הצפונית המקבילה של עזרת הנשים. בפעם הבאה שפקד את ההר, ובהיעדר היתר לערוך מדידה מדויקת יותר במקום, הוא שיער בצעדים מרחק של כ־70 מטרים צפונה מחומת האבן המדוברת, שהם 135 אמה פחות או יותר לפי המידה המקובלת והממוצעת. ואכן, משהביט מזרחה הופתע לראות גל אבנים מתמשך בקו ישר, דומה להפליא למקבילו הדרומי.
מכאן והלאה הוא ציפה בקוצר רוח להזדמנות לבדוק כראוי את מה שהתגלה לו, אך הדבר לא התאפשר. רק לאחר פתיחת הר הבית מחדש בשנת 2003 ואחרי שנים של הרס עתיקות נרחב בהר, ניסה את מזלו בעניין. בן־ארי, אז דוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן, ביקש באותה עת ממשטרת ירושלים רשות לסייר במזרח ההר במטרה לאשש או להפריך סוף־סוף את השערתו. להפתעתו המשטרה נענתה בחיוב, אך זה היה מאוחר מדי. מלווה בשוטר נכנס בן־ארי הנרגש לאתר את הממצא המדובר, אולם מגלי האבנים כבר לא נותר אז זכר. בסרבו להאמין שכל מה שהיה הושמד ונעקר, הוא שב פעמיים נוספות לחפש במקום את החומות הנעלמות – אך העלה חרס בידו, כלומר לא העלה בידו אפילו חרס.
כשכבר נטה לחשוב שרק דמיין את העניין, הגיעו לידיו תצלומי אוויר מתקופת המנדט הבריטי שהוכיחו לו שלא הזה הזיות. שכן מקרני־שומרון סייע לו לאתר תמונות המראות בבירור את החומות. בתצלום אוויר מ־25 בינואר 1946, שצולם בטרם ניטעו עצי הזית במזרח הר הבית, אכן נראות היטב שורות האבנים המקבילות הללו, וזאת אף שהתמונה צולמה מגובה רב.
מפת ההר שהודפסה בשנת 1944 מראה אף היא קו של גדרות אבן במקום שאמורות היו להימצא בו חומות עזרת הנשים, גדר מזה וגדר מזה. גם במפה הישנה אפשר לראות בבירור שבשנות הארבעים עוד נמתחו ממזרח לרחבת כיפת הסלע שני קירות מקבילים הניצבים בקו מזרח־מערב מדויק, ובאורח פלא שוכנים בדיוק בנתיב הקדום של קירות עזרת הנשים שהייתה במקדש – וזאת בהנחה שקודש הקודשים אכן ניצב בכיפת הסלע כתפיסת מסורת ישראל וכפי שסבורים רוב החוקרים.
לכאורה טוב ויפה, אלא שבשנים האחרונות היו מי שציינו שבמפות ישנות יותר, לפני שנות הארבעים של המאה הקודמת, לא נראות החומות. מסמכים שאיתר בשבועות האחרונים חוקר ההר גל ערמון בארכיון המדינה, בתיק מושל ירושלים הבריטי, כללו תכתובת ענפה מהשנים ההן בין אנשי רשות העתיקות המנדטורית ובין רשויות הווקף, שבו הן דנות בשיפוצים נרחבים במזרח ההר.
בעת ההיא היה ההר פגוע קשות משתי רעידות אדמה שעשו בו שמות, ב־1927 וב־1937, ובשיפוצים שאחריהן התקיימה גם בנייה לא מעטה. ערמון מצביע על משפטים במסמכים הללו שדנים מפורשות בבניית טרסות בדרום ההר ובמזרחו. באחד המסמכים, מיולי 1942, מבקשת המועצה המוסלמית העליונה חומרי בניין עבור שיפוצים בהר הבית. בין השאר הם מבקשים גם תקציב עבור חפירה בקרקע, מילויי קרקע, בניית קירות תמך, מעקות אבן, נטיעת שתילים ועוד. בארכיון תמונות רבות המעידות שהעבודות המתוכננות הללו אכן התקיימו בכל רחבי ההר, ובפרט בחלקו המזרחי. שם נראים בחלק מהתמונות שקי חול.
לחיזוק הטענה נזקפת העובדה ש"חומות עזרת הנשים" אכן נראות בתצלומי האוויר ובמפות רק משנות הארבעים של המאה הקודמת ולפני כן נראה במקום מדרון שומם.
מצד שני, האם ייתכן שבלא כל סיבה נראית לעין יקימו הבריטים והמוסלמים בשנות הארבעים שתי טרסות בציר מזרח־מערב מדויק, ממש בנתיב שהיו אמורות לעבור בו חומות עזרת הנשים? בן־ארי כאמור ראה גם אבנים הרודיאניות – מהסוג המוכר מהכותל המערבי – שנחשפו סמוך לטרסות הללו. ואולי, אפשר רק לשער, הבריטים – שלפי עדות עצמם במסמכים שאותרו שימרו ככל האפשר את תוואי ההר הקדום – בנו את הטרסות המודרניות על גבי שרידים קדומים יותר שזיהו שם? חידה.
תגובת ד"ר מיכאל בן־ארי: "אף פעם לא אמרתי את השערתי כקביעת עובדה. העליתי השערה, ואני מעריך שרק בחפירות מעמיקות נוכל לדעת. לא טענתי שהטרסות הן מימי הבית, טענתי שהן בנויות על תוואי מימי הבית. וזה עדיין טעון בירור".
