שת מתוחה עברה על יישובי הדרום. חייל צה"ל נהרג מירי צלפים פלסטינים, הצבא תקף עשרות יעדים ורקטות נורו לעבר ישראל. לאחר יממה של חילופי אש, הוכרז שוב על הפסקת אש בתיווך מצרים, ונותר לראות כה זמן היא תחזיק מעמד. מאורעות השבת, מחזירות למרכז השיח את המחלוקת שנתגלעה בקבינט בתחילת השבוע. ביום ראשון בערב ראה העם כולו את הקולות. כתב חברת החדשות ירון אברהם דיווח שבדיון הקבינט שאל השר נפתלי בנט את הרמטכ"ל מדוע הצבא לא יורה "בכל מי שיורה נשק אווירי לעבר היישובים שלנו". כאשר איזנקוט שאל בתגובה אם השר בנט מציע "להפיל פצצה ממטוס על חוליות משגרי עפיפונים ובלונים" ונענה בחיוב, הוא השיב: "זה נוגד את עמדתי המבצעית והערכית".
פרסום הדו־שיח הזה גרר ביקורת לא קלה מימין כלפי הצבא. נטען שראשיו מהססים ונמנעים משימוש בכוח, ושבאופן כללי הוא "לא יוזם". בצה"ל טוענים בתגובה שהשיח הזה תלוש מהעובדות, ומתארים את השתלשלות הדברים מנקודת מבטם ואת תפיסת העולם המבצעית שמנחה את ראשי הצבא.
עוד בחודש שעבר, אומרים בצה"ל, הרבה לפני ישיבת הקבינט האחרונה בנושא, בוצע ירי על מפריחי עפיפונים. במהלך יוני הותקפו משגרי הבלונים והעפיפונים ביותר מעשרים מקרים. אבל המדיניות הרחבה שנוקטים בצה"ל, מתוך שיקול מבצעי ואסטרטגי, היא תגובות מרוכזות. כלומר, לא תגובה נקודתית ומיידית על כל הפרחת בלון, אלא תגובה עוצמתית יותר כעבור כמה וכמה אירועים. כך, בסוף השבוע שעבר תקפו מטוסי חיל האוויר מספר רב של יעדים ברצועה, בהם יעדי חמאס חשובים. בין היתר הותקפו מפקדות חמאס בעיר בית להיא שברצועה, מתחמי אימונים, שלוש מנהרות, מתקני ייצור אמל"ח ומחסני תחמושת.
האות לתחילת סבב התקיפות ברצועה היה פציעתו של קצין צה"ל מרימון שהושלך לעברו בגבול הרצועה. אבל זה היה רק טריגר. לוּּ התקיפה לא הייתה מתרחשת ביום שישי בערב היא הייתה באה במוצאי שבת, ואם לא – אז ביום ראשון. זו המדיניות הצה"לית נגד טרור העפיפונים: הכלה מסוימת, אך לא מוחלטת. לא תגובה נקודתית על כל מקרה, אבל כן תגובה מרוכזת וגדולה לאחר הצטברות של אירועים. בצה"ל אומרים כי זו לא באמת מדיניות של הכלה, ומשוכנעים בתפיסה שמוביל הרמטכ"ל רב־אלוף גדי איזנקוט, ושלפיה המדיניות הזו תכלה את טרור העפיפונים בתוך זמן לא רב.
בכלל, בצה"ל זיהו את מגמת העפיפונים כבר בראשיתה, עוד במארס ואפריל השנה. אמנם העדיפו לא לעסוק בה בפומבי כדי לא ליצור סביבה הד תקשורתי וציבורי שיביא להגדלת התופעה, אבל בהחלט נתנו עליה את הדעת. בתחילת יוני הפך טרור האש לדפוס פעולה חמאסי, ומאז הוא מופעל באופן מאורגן. במהלך יוני, כאמור, הותקפו עשרות מפריחי עפיפונים ובלונים. שמונה מקרים גם הסתיימו עם פצועים בצד העזתי. כלומר, לא היה מדובר בירי הרתעתי בלבד. אבל הקו הצה"לי היה ועודנו תגובה חזקה אחת על כמה אירועים מצטברים. בצה"ל מאמינים שפגיעה בתשתיות חמאס חשובות, דוגמת אלו שהותקפו בסוף השבוע שעבר, היא היעילה ביותר – ועדיפה על פני תגובה נקודתית כלפי כל מפריח עפיפון או בלון.
כשמחברים את הפגיעה ביעדים האסטרטגיים לפגיעה הכלכלית, נוצרת משוואה שעשויה לבלום את טרור האש. כך לפחות מאמינים בצה"ל. כלל הצעדים הכלכליים האחרונים נגד הרצועה התקבלו בהמלצת הרמטכ"ל איזנקוט: סגירת מעבר כרם־שלום – בתחילה רק למעבר סחורות ולאחר מכן, בתחילת השבוע האחרון, סגירה כוללת למעט תרופות ומזון – וצמצום מרחב הדיג. איזנקוט המליץ על הצעדים הללו כחלק מהשיטה הצה"לית שלפיה אין צורך בהפעלת כוח נקודתי בכל מקום, אלא יש ליצור משוואה של הפסד לצד העזתי. כשיבינו שם שטרור האש מביא לפגיעה קשה ביכולותיהם, הכלכליות והצבאיות, הטרור הזה ייפסק.
בצבא מאמינים בשיטה ההדרגתית הזו, וטוענים כי היא שעצרה את גל פיגועי הדריסה ופיגועי הסכינים, וכי היא תפעל גם כאן. לגרסת הנוקטים בה, חמאס יבין בסופו של דבר שהוא הפסיד גם במערכה הזו, ולא רק את אמל"ח המנהרות. רוב התווך התת־קרקעי שהוא בנה בין הרצועה לישראל הושמד כבר, אולי אף רובו המכריע.
יכולתו של הצבא להכיל במידה רבה את הטרור החדש נשענת על כמה סיבות. ראשית, אף אזרח ישראלי לא נפגע עד כה מטרור העפיפונים. המציאות הזו מאפשרת לצבא אורך רוח ובחינה קרה של האירועים ושל אופן התגובה. וכשמדברים על הנזק שנגרם ליישובי העוטף, כדאי לשים לב לנתון הבא: 25 אחוזים מהשריפות פגעו בשדות וגרמו לנזק כלכלי. השאר, כלומר שלושה רבעים מכלל הדליקות, לא פגעו בשטחים חקלאיים. מובן שאי אפשר להקל ראש גם בנזקים הללו, אבל הנתונים מאפשרים לצבא לבחור בפתרון "איטי" יותר ולאו דווקא בהפעלת כוח מיידית, שעלולה להוביל להסלמה רחבה ופזיזה – אולי גם בזירות נוספות. זו התפיסה של צה"ל. קִראו לה "דוקטרינת איזנקוט", אם תרצו. בקבינט יש התומכים בה.
לא מספיק להיות צודקים
וישנו הצד של נפתלי בנט. השר בנט לוחץ בישיבות הקבינט לפעולה ישירה נגד כל מחבל בוגר שמפריח עפיפון או בלון. כשמזהים מחבל כזה, הוא סבור, יש לירות בו כדי להרוג. על פי התפיסה הזו, התגובה של צה"ל עד כה הייתה שגויה ורפה. אילו צה"ל היה מגיב בתקיפות לחוליות הראשונות ששיגרו עפיפוני תבערה – הסיפור היה נגמר כבר שם. הבלגה מובילה להסלמה ולא להפך, סבורים תומכי הגישה הזו.
מאז תחילת השבוע נראה שבצבא אימצו גישת ביניים. כל הפרחת תבערה נענית בתגובה צבאית, אם כי לא תמיד תגובה ישירה על המפריחים. חיל האוויר תקף בכמה מקרים במהלך השבוע, בחלקם גם נרשמו פצועים ברצועה, אבל עדיין בחלקם היה מדובר בירי הרתעתי או כזה שפגע במבנים ועמדות, ולא ישירות במפריחי הבלונים.
האם לצעדים שדורש בנט ישנה היתכנות משפטית? כלומר, האם הם עומדים בדין הבינלאומי? הפנינו את השאלה הזו לאל"מ במיל' עו"ד פנינה שרביט־ברוך, בעבר ראש מחלקת דין בינלאומי בפרקליטות הצבאית.
"השאלה המשפטית היא קודם כול הגדרת המצב בדרום", מסבירה שרביט־ברוך, לשעבר ראש מחלקת דין בינלאומי בפרקליטות הצבאית. "יש אומרים שלא נכון להגדיר את זה כעימות מזוין, כי אלו רק הפרות סדר. אם זו ההגדרה, אפשר להשתמש נגדן בכוח מוגבל מאוד. תחת התפיסה הזו, לפגוע במישהו שרק מפריח בלונים, זה מן הסתם בעייתי. אבל אני לא חושבת שזו ההגדרה. אני יותר מקבלת את ההגדרה כפי שהתקבלה במדינה ובפרקליטות הצבאית – שאנחנו נמצאים בעימות מזוין, כלומר מלחמה. אם כך ניתן לתקוף, ולא רק במצב של סכנת חיים. במקרה כזה אפשר גם לתקוף אזרח שמעורב במעשי איבה. אזרח כזה מאבד את החסינות שלו, והופך למטרה לגיטימית לתקיפה".
אחרי שהגדרנו את המצב הכללי, יש לתת את הדעת על שאלת המידתיות. "צריך לראות אם המעשים בצד השני יכולים לפגוע באזרחים או ברכוש, וצריך לראות אם התועלת שצפויה מההתקפה שלנו – מידתית לנזק שיכול להיגרם לאזרחים", מבהירה שרביט־ברוך.
במשפט הצבאי יש הגדרה המכונה DPH – Direct Participation in Hostilities, ובתרגום לעברית: השתתפות פעילה במעשי האיבה. האם הפרחת בלוני תבערה נכנסת תחת ההגדרה הזו? אל"מ במיל' שרביט־ברוך סבורה שכן: "לוּ אזרחים היו יורים פגז שגורם לבערה, מי שהיה יורה את זה היה הופך מן הסתם לצד פעיל בלחימה. במלחמות של פעם, מי שהיה יורה לפיד בוער – היינו אומרים שזה כן נחשב. האם העובדה שזה עפיפון מורידה מהערך? אם כולם היו כבים באוויר ונופלים, הייתי אומרת שלא. מכיוון שהם כן מצליחים לגרום לשריפות, אפשר לומר שזה עומד בדרישה של השתתפות בלחימה".
כאן נכנסים מדדים נוספים שמסבכים את העסק עוד יותר: האם זה משנה אם משגר העפיפון או הבלון הוא ילד? ומה קורה כאשר משגר העפיפון עושה זאת מתוך קבוצה של בלתי מעורבים?
"באשר לשאלת הגיל", משיבה עו"ד שרביט־ברוך, "בדיני מלחמה קלאסיים אין סייג כזה. כלומר, זה לא שאם ילד נכנס כצד בלחימה אי אפשר לפגוע בו. אבל ככל שהילד קטן יותר זה מורכב יותר, לאו דווקא משפטית. ילדים בני עשר, זה גיל שאפשר להגיד שמשתמשים בהם. זה קצת קשה. האם מותר משפטית לתקוף אותם? יכול להיות שכן.
"כעת עולה השאלה האם אני עלולה לפגוע באזרחים. כאן חוזרים לשאלת המידתיות. כמה אנשים יש סביבו, והאם אני מסכנת אותם. עד כמה אני יכולה להיות מדויקת, והאם הנזק שייגרם יהיה גדול. צריך לבחון גם את הנושא הזה. אם הוא עושה את זה מתוך קבוצה של אנשים – אני לא יכולה לפגוע בהם רק כי הם עמדו לידו. מידתיות זה מבחן שכל פעם צריך להתחשב בו וליישם אותו".
כמובן, השיקולים המשפטיים הם רק חלק מהתמונה. מלבדם, יש גם שיקולים אסטרטגיים, כלומר האפשרות שצעדים מסוימים יובילו להידרדרות או הסלמה לא רצויה; שיקולים מדיניים מול הזירה הבינלאומית והפנימית ועוד. בתקופה שבה ממהרים לתלות כל מגבלה ביועצים המשפטיים, חשוב לזכור זאת. נוסיף ונציין שכאשר השרים עסקו בשאלת ההתמודדות עם טרור העפיפונים, לא הוצגה בפני הקבינט חוות דעת משפטית, וההיבט הזה לא נידון בו. הדיון התקיים במישור האסטרטגי והערכי.
האם זה יסתיים במבצע צבאי? האם בנקודת הזמן הנוכחית, ההידרדרות היא כבר עניין בלתי נמנע? נכון למועד כתיבת השורות, בצבא עדיין מאמינים ומקווים ששיטת ההמתנה ומתן התגובה המרוכזת תביא לשקט. זה ייקח עוד שבוע או שבועיים, אבל בסוף זה יקרה. מנגד, בראשיהם של חברי הקבינט ועל שולחן הדיונים מתרוצצות גם הצעות לתגובה רחבה יותר. אירועי השבת עשויים לשנות התפיסה.
