עשר דקות לפני סיום מסיבת העיתונאים בין מנהיגי ארה"ב ורוסיה בהלסינקי, ניצל ולדימיר פוטין שימוש של אחד הכתבים באולם במונח "הכדור נמצא עכשיו במגרש שלכם", כדי להעניק לטראמפ כדורגל רשמי מטורניר גביע העולם, שהסתיים יממה קודם לכן בהצלחה רוסית גדולה. טראמפ הודה לפוטין, הצהיר כי ייתן את הכדור לבנו בארון, והעביר את הכדור לאשתו מלאניה שישבה בשורה הראשונה. האווירה באולם כבר הייתה של סיום האירוע ללא חדשות מיוחדות, אבל אז הגיעו שאלותיו של הכתב האחרון ברשימה, מסוכנות AP – ועשר הדקות האחרונות הפכו את מסיבת העיתונאים הסטנדרטית־יחסית לסקנדל אדיר, שהמשיך לטלטל את ממשל טראמפ גם בימים שלאחר מכן. אילו פוטין היה יודע את שעתיד לקרות רגע אחרי שמסר לטראמפ כדורגל, יכול להיות שהוא היה בוחר לתת לו דווקא כרטיס צהוב.
הכתב, ג'ונתן למיר, הפנה כמקובל שתי שאלות לנשיא טראמפ. האחת עסקה בהכחשות שהביע פוטין בנוגע להתערבות רוסית בבחירות לנשיאות ארה"ב ב־2016, לעומת טענת גופי המודיעין של ארה"ב שטוענים כי התערבות כזו הייתה גם הייתה, ודרשה מטראמפ להצהיר למי משני הצדדים הוא מאמין. השאלה העוקבת כבר קיבלה כמובן מאליו את העובדה שפוטין משקר, וכך נשאל הנשיא האמריקני אם הוא מוכן לומר עכשיו לפוטין, קבל עם ועולם, שהוא מגנה את מה שנעשה בבחירות 2016, ולהזהיר אותו שדבר כזה לא יקרה שוב.
טראמפ, כמו טראמפ, לא אהב את נימת הציווי של הכתב, והתפוצץ. אחרי כמה משפטים על שרתי המחשבים הדמוקרטיים ותמיהה לאן הם נעלמו, הוא השיב לכתב כי אכן מצד אחד ישנם גופי המודיעין האמריקניים שטוענים כי הייתה התערבות רוסית בבחירות, אך מצד שני פוטין מכחיש זאת בתוקף. ואז הוסיף: "אני לא רואה שום סיבה למה זו תהיה רוסיה". מאוחר יותר הוסיף הנשיא האמריקני כי "יש לי אמון רב באנשי המודיעין שלי", אבל לזה איש כבר לא הקשיב. המילים יצאו מהאולם בהלסינקי, עפו במהירות האור למערכות התקשורת בארה"ב, ואחת הסערות הגדולות ביותר של ממשל טראמפ – הסוער באופן קבוע – פרצה לאוויר העולם.
התקפות התקשורת הליברלית היו צפויות וידועות מראש, כולל הנימה ההיסטרית והיציאה מכל פרופורציה שאמורה לאפיין גופי תקשורת רציניים. יש לומר כי היה להם ממי ללמוד; ההתעסקות האובססיבית של 'פוקס ניוז' השמרני ואוהד טראמפ בשנים האחרונות בפרשת מתקפת הטרור בבנגאזי שבלוב, שהכתימה את הילארי קלינטון, הייתה לא פחות היסטרית וחסרת פרופורציות מההתעסקות של גופי התקשורת הליברליים השבוע באמירות של טראמפ בהלסינקי. כך או כך, האימוץ החד־משמעי שהעניק הנשיא האמריקני לעמדתו של פוטין, בנושא שמעסיק את הפוליטיקה ואת גופי הביטחון האמריקניים ללא הפסקה מאז הבחירות – על חשבון הגורמים הרשמיים של אמריקה עצמה – נתפס כהשלכתם של גופים אלה מתחת לגלגלי האוטובוס. כדבר שלא ייעשה. אישי ציבור בהווה ובעבר התחרו ביניהם על מילות התואר החריפות ביותר – "בושה", "חרפה", "כניעה" ואפילו "בגידה" הוצאו מהימ"חים והומטרו על ראשו של טראמפ, שבאותן שעות התעופף לו מפינלנד לוושינגטון רק כדי לנחות לתקשורת רותחת מזעם.
אלא שהפעם, לא רק התקשורת הליברלית יצאה נגד הנשיא. אפילו ב'פוקס ניוז' יצאו לא מעט מהשדרנים ומהפרשנים נגד הצהרות הנשיא בנושא ההתערבות הרוסית בבחירות. מובן ששם הביקורת הייתה מתונה הרבה יותר, עטופה במחמאות על יכולותיו של הנשיא ליצור קשרים אישיים עם מנהיג המעצמה הגרעינית השנייה בגודלה בעולם לאחר עשור של קיפאון ומתיחות מתוצרת ממשל אובמה, אבל די היה לשמוע את מי שבדרך כלל רק מהללים ומשבחים את הנשיא יוצאים נגדו בביקורת, כדי להבין שנפל דבר.
בשן ועין, אבל יצא
כרגע לפחות, מדובר במשבר הציבורי־תקשורתי החמור ביותר שאליו נקלע טראמפ מאז תחילת נשיאותו בינואר 2017. האירוע הכי קרוב להסתבכות הזאת מבחינת חומרתה הוא התייחסותו לאירועי שרלוטסוויל לפני שנה, שבמסגרתה אמר כי "שני הצדדים אשמים באירועים". כזכור, באירועים אלה נדרסה למוות אישה שהפגינה נגד עצרת של ניאו־נאצים. באופן אולי לא מפתיע, גם במסיבת העיתונאים שנערכה השבוע השתמש טראמפ באותן מילים בדיוק. כשנשאל בידי כתב סוכנות הידיעות רויטרס על האחריות ליחסיהן הגרועים של ארה"ב ורוסיה בשנים האחרונות, השיב טראמפ כי "שתי המדינות אחראיות לכך, אני חושב שכולנו אשמים". מאירועי שרלוטסוויל הצליח הנשיא לצאת, אמנם בשן ועין; האם יצליח גם הפעם להיחלץ?
יממה חלפה לפני התגובה של טראמפ למהומה, ונראה שהיא יכולה להתנוסס מעתה במילון ליד ההגדרה המילולית למונחים "זיג זג" או "פליק פלאק": "כשאמרתי 'אני לא רואה שום סיבה למה זו תהיה רוסיה', התכוונתי לומר 'אני לא רואה שום סיבה למה זו לא תהיה רוסיה'". טועים, טעות, טעינו. כמה פשוט. ההצהרה הזאת אולי תסייע לטראמפ להנמיך את הלהבות, אבל לכולם ברור כי מדובר באחד התירוצים הקלושים בספר. והדבר הזה ברור גם לאנשי הנשיא, והם פשוט ינסו להוריד כעת את הראש ולחכות שהזמן יעשה את שלו והגל העכור יעבור. בסך הכול, ייאמר לזכותם, הם כבר די רגילים. הסיכויים שטראמפ יצא גם מהמשבר הזה לא רעים; טראמפ כבר הוכיח כי שלא כמו במשחקי גביע העולם בכדורגל – אותו לא משעים אחרי שני כרטיסים צהובים.
מאז יצאו מפיו המילים המאמצות את הנרטיב הרוסי על חשבון זה האמריקני, נזרקו לחלל האוויר אינספור תיאוריות מדוע בעצם טראמפ עשה זאת. המרכזית שבהן טוענת כי אם יאמץ את האישום שלפיו רוסיה אכן התערבה בבחירות לנשיאות – למעשה יודה בכך שלא בכוחו ובעוצם ידו הביא את עצמו לחדר הסגלגל, אלא נזקק לסיוע ממקור חיצוני. כידוע, טראמפ מאוד לא אוהב לחלוק קרדיט על הצלחות, והוא מוכן לשלם מחיר אדיר על הבלעדיות הזאת. תיאוריה שנייה טוענת כי לאחר עשר שנות קיפאון ביחסים בין שתי המדינות, טראמפ רצה להתמקד בנושאים החשובים כמו כלכלה, ביטחון ופירוז גרעיני, ולא בהאשמות שאינן ברורות די הצורך הקשורות לבחירות שאירעו לפני שנתיים. תיאוריה נוספת אומרת כי לנשיא פוטין ישנו חומר מביך, אולי אפילו מפליל, על פעילויות שונות של הנשיא האמריקני, ולכן האחרון הוא למעשה שבוי שלו ויעשה הכול כדי לא להרגיז את מי שיכול באבחת לינק להחריב את נשיאותו, בוודאי את אפשרות בחירתו לארבע שנים נוספות בבית הלבן בשנת 2020. תיאוריה רביעית עוסקת בכלל בצד המנטלי: אחרי חודש של פסגות מוצלחות עם מנהיגי עולם, שבהן קיבל שבחים רבים – בעיקר מהצד השמרני כמובן – על עמידתו האיתנה, על חיזוק האינטרסים של ארה"ב ברחבי תבל ועל יכולותיו הדיפלומטיות ההולכות ומתגלות, הגיע טראמפ להלסינקי כשהוא שיכור כוח, שאנן ועם לשון משוחררת במיוחד בזמן מסיבת העיתונאים.
החוט המשולש
אבל ישנו גם עניין אחר, חשוב ויסודי הרבה יותר, שקצת נבלע בשאון המהומה שיצר טראמפ בדבריו. מאז תום מלחמת העולם השנייה נקבע סדר עולמי ברור שבו ארה"ב ואירופה נמצאות באותו צד, ומשתפות פעולה באופן הדוק אל מול האויב מהמזרח. ברית נאט"ו היא הגורם המוחשי המובהק לכך, כשנוצרה בשותפות אמריקנית־אירופית כדי להתגונן מהדוב הרוסי המשחר לטרף מעבר לפינה. השנים חלפו, הזמנים השתנו, ורוסיה הפכה מאויב לידיד, או לכל היותר למתמודד עסקי. מאז תחילת שנות התשעים, עם קריסתה של בריה"מ, הברית של ארה"ב ואירופה הלכה ונשענה פחות ופחות על הפחד מהאויב המשותף ויותר ויותר על אדני ערכים מערביים משותפים. מערכת היחסים הזאת הגיעה לשיא בימי ממשל אובמה, שראה את המציאות עין בעין עם הממשלים הליברליים והנוטים שמאלה באירופה, ובעיקר של המדינה החשובה והמרכזית בה – גרמניה.
אלא שאז הגיע טראמפ, וסדרי עולם השתנו. הערכים הליברליים של מדינות מערב אירופה – שנותנות את הטון באיחוד האירופי – כבר לא בהכרח מתיישרים עם עולם הערכים האמריקני שמייצג טראמפ. הסוגיה הבוערת והחשובה ביותר היא ההגירה. בעוד מדינות מערב אירופה ממשיכות לקלוט פליטים – בעיקר מאפריקה – הגם שאלה הולכים ומשנים את אופיין ואת בסיסן עד כדי חשש לאיבוד הבסיס הדמוגרפי האירופי־לבן בעוד כמה עשרות שנים, טראמפ כבר הצהיר מתחילת הקמפיין שלו כי זהו אחד הנושאים העיקריים שבהם יילחם. היחס להגירה הבלתי חוקית ממקסיקו, המקבילה להגירה הבלתי־חוקית מאפריקה לאירופה, הוא קו שבר של ממש ביחסי אירופה וארה"ב. מהבחינה הזאת, ומהרבה בחינות אחרות, טראמפ מרגיש בנוח הרבה יותר עם אופי הממשל של פוטין: שמרני, סגור, חשדן, ולא פחות מכך – מקרין כוח ועוצמה כלפי מי שמנסה לפגוע בצורה כלשהי בכבודו או בריבונותו. בימים אלה ממש אנו מציינים עשור למלחמת רוסיה־גיאורגיה, שבה הנחית ראש הממשלה הטרי דאז ולדימיר פוטין מהלומה צבאית עזה על המדינה הקטנה והחביבה, שניסתה לספח אליה מחדש שני חבלים זניחים שלא הורידו ולא העלו למוסקבה דבר. הגיאורגים נכנעו בתוך כשבוע, לאחר שתותחי הצבא הרוסי כבר היו בטווח פגיעה מטביליסי הבירה. כשטראמפ מצהיר שהוא רוצה להחזיר את אמריקה לגדולתה, הוא רואה בעיני רוחו גם את הכוח הצבאי שבו פוטין לא מהסס להשתמש, ושבאירופה נחשב כמעט למוקצה מחמת מיאוס.
שלא כמו ברוסיה של העשורים האחרונים, שבהם שולט ולדימיר פוטין במדינה העצומה ללא מצָרים, מנהיגים בארה"ב באים והולכים בכל ארבע או שמונה שנים. בהחלט ייתכן כי ב־2020 או 2024 ייבחר נשיא אמריקני בעל אג'נדה פוליטית שונה בתכלית, שינסה להשיב את הגלגל לאחור ולחדש את הברית ההיסטורית עם אירופה. אבל נכון לעכשיו, טראמפ – בהחלט ייתכן שגם בדחיפת גורמים וגופי מחקר שמרניים בעלי משקל סגולי לא מועט – משנה לנגד עינינו את הסדר העולמי החדש. אם זהו אכן הסיפור הגדול שנעלם בסבך המהומות התקשורתיות על משפט כזה או אחר שאמר טראמפ, הרי שמדובר במקרה הקלאסי של התגשמות "משל הפיל" – חמישה אנשים המוכנסים לחדר חשוך ובתוכו פיל, וכל אחד מהנוגעים באזור אחר בגופו של הפיל חושב שמדובר במשהו אחר, קטן בהרבה. שינוי שכזה דורש מחשבה רבה מצד כל מדינה שעשויה להיות חלק ממארג היחסים המדיני והדיפלומטי העולמי, תכנון אסטרטגי להמשך המגמה וגם נקודת מילוט ממנה במקרה של בחירת נשיא דמוקרטי בעתיד הנראה לעין או של שינוי דרמטי אחר שיחול במשוואה החדשה והמתפתחת.
זאת גם הנקודה שצריכה להעסיק את מדינת ישראל. במסיבת העיתונאים המדוברת כל כך בהלסינקי השבוע, ישראל הייתה ללא ספק אחת המרוויחות הגדולות. טראמפ הזכיר את שמה של מדינת היהודים לא פחות משבע פעמים בשלב השאלות מעיתונאים – אף שלא נשאל עליה ישירות – וטען בתוקף כי ביטחונה הוא אינטרס משותף והדדי שלו ושל הנשיא הרוסי. פוטין אמנם לא נקב בשמה של ישראל, אבל מצד שני גם לא סתר את דבריו של טראמפ. בהתחשב בעובדה שפוטין משמש בפועל פטרונו של בשאר אל־אסד בסוריה ונוסף לכך משתף פעולה באופן הדוק עם איראן – מדובר בהישג גדול לישראל בכלל ולראש הממשלה נתניהו בפרט. במקביל, ההתקוטטויות של השר גלעד ארדן עם האיחוד האירופי השבוע באשר לסיוע האיחוד למימון טרור ולחרם כלפי ישראל, הן עדות נוספת לצד השני של המטבע – התרחקות או אולי אפילו התנתקות ישראלית גוברת מאירופה, או לפחות ממערבה.
כרגע, המשולש ארה"ב־רוסיה־ישראל עומד על בסיס שמרני איתן ומשותף. שלושת מנהיגי המדינות מדברים באותה שפה, מבינים זה את זה ופועלים בתיאום מלא. זהו אינו משולש שווה־צלעות, אך הוא בהחלט יציב. אלא ששינוי שיחול באחת הצלעות – האפשרות הריאלית ביותר היא בחירתו של נשיא ליברלי בארה"ב אחרי טראמפ – עשוי לערער את כל המבנה העדין שכרגע משחק לטובת ישראל. וישראל חייבת להיערך גם לרגע הזה, אם וכאשר יגיע.
