שינויים דרמטיים המתחוללים בשבועות האחרונים בתמונה הגאופוליטית בזירת ים סוף, פותחים למדינת ישראל הזדמנויות פוליטיות, ביטחוניות וכלכליות חסרות תקדים. בעקבות חתימה על הסכם אי־לוחמה בין אתיופיה לאריתריאה, מסתמנת לראשונה אפשרות ריאלית לפתרון בעיית הזרים במדינת ישראל. השינויים מתחוללים בקצב מסחרר. על ממשלת ישראל להתעורר, לאחוז בהזדמנות בשתי ידיה ולהקים כוח משימה רב־מערכתי שידע לנצל את חלון ההזדמנויות הנפתח כעת, ובעיקר להימנע מטעויות.
ב־9 ביולי חתמו ראש ממשלת אתיופיה אביי אחמד ושליט אריתריאה איסיאס אפוורקי על "הצהרת שלום וידידות". טקס החתימה נערך באסמרה בירת אריתריאה, ובסיומו התחבקו שני המנהיגים. עם החתימה על ההסכם הגיע לסיומו מצב המלחמה בין שתי המדינות, והחל תהליך מואץ של פתיחת שגרירויות ושיתוף פעולה. ההתפתחות הזו משנה מן היסוד את נושא הזרים במדינת ישראל.
מוצאם של קרוב לשני שליש מאוכלוסיית הזרים בישראל הוא מאריתריאה. רובם ככולם הגיעו לישראל ב־12 השנים האחרונות, עקב מצב המלחמה המתמשך בין אריתריאה לאתיופיה. עד כה הייתה מדינת ישראל מנועה מלהחזיר בכוח לאריתריאה מבקשי מקלט שהגיעו לכאן, בין השאר מכיוון שישראל נמנעה באופן שיטתי מחקירת מבקשי המקלט באופן פרטני, כדי להימנע מהאפשרות שיוכרו כפליטים הראויים להגנה. ישראל אמנם מחויבת לכך על פי חוק, אך עשתה הכול כדי להימנע מכך בגלל שיקולים פוליטיים. מדיניות משרד הפנים, שאוכלס רוב השנים בשרים ממפלגת ש"ס, הונעה מהחשש שמדינת היהודים תהפוך למדינת כל אזרחיה.
אבל היו וישנם גם שיקולים ביטחוניים־אסטרטגיים. אריתריאה היא אמנם מדינה קטנה, אך מיקומה בים האדום, מול סעודיה ותימן, חולש על נתיבי המים לאילת ועל הקשר לאוקיינוס ההודי ועל נתיבי השיט לאיראן. כל אלה הופכים את יחסי ישראל עם אריתריאה לנכס ביטחוני ראשון במעלה. ואכן, על פי דיווחים זרים ישראל מחזיקה באריתריאה בסיסים צבאיים, ובהם תחנת האזנה על הר אמבה־סאווארה ומעגנים באיי דהלק בים סוף. לא מפתיע שישראל אינה מעוניינת להביך אותה, בכך שתכיר באזרחיה כפליטים.
ישראל אמנם מקיימת לאורך השנים יחסי קרבה עם אתיופיה, אך עם ההכרה הבינלאומית באריתריאה כמדינה עצמאית ב־1993, השכילה מדינת ישראל לקשור גם עמה יחסים דיפלומטיים – בין השאר הודות לכך ששליט אריתריאה אפוורקי קיבל בזמנו בישראל טיפול רפואי נגד מלריה. רופאו האישי היה ד"ר אפרים סנה, שר הבריאות וסגן שר הביטחון לשעבר.
אבל אפוורקי, שהוביל את אריתריאה לעצמאות, הפך עם השנים מנכס לנטל. מאז הקמת מדינתו הוא שולט בה ללא מצרים – בלי בחירות ובלי עיתונות חופשית, ותוך פגיעה מתמשכת בזכויות אדם ואזרח. המצב החריף בעקבות מלחמת גבול עקובה מדם שפרצה בין אתיופיה לאריתריאה ב־1998, חמש שנים בלבד אחרי הכרזת העצמאות, שבה נהרגו 70 אלף איש. המלחמה עצמה הסתיימה אמנם כעבור שנתיים, אך מצב המלחמה בין שתי המדינות נמשך והכתיב את המציאות בעשרים השנים האחרונות. כתוצאה ממנו החליט אפוורקי על גיוס חובה לצבא אריתריאה, שהפך לגיוס בכפייה. דו"ח של האו"ם קבע כי "ממשלת אריתריאה מבצעת באזרחיה פשעים נגד האנושות, בעיקר באמצעות מעצרים וגיוס כפוי לצבא, אשר בו נתונים מאות אלפים בתנאי עבדות וחשופים לעינויים ולהוצאות להורג".
בעקבות כך החלה נטישה המונית של אזרחי אריתריאה את מולדתם. ראשוני האריתראים הגיעו לישראל לפני למעלה מעשור. הטפטוף הפך לשיטפון, וישראל הפכה ליעד הגירה המונית לא רק של אריתראים, אלא גם של אלפי אפריקנים מסודאן וממדינות אחרות, שברחו מהבצורת והמלחמות. אולם האריתריאים היו ונותרו חלק הארי של המהגרים.
מדיניות בת יענה
ישראל טיפלה בבעיית המהגרים מאריתריאה באופן שלומיאלי מלכתחילה. תחילה דרש אפוורקי מישראל להעביר לו רישום פרטני של כל מי שנכנסו לישראל באופן בלתי חוקי, אך ישראל נמנעה מכך בגלל פרסומי האו"ם על מצב זכויות האדם באריתריאה. מאידך, המדינה לא ערכה תחקור למסתננים למיניהם כדי להחליט למי מגיע מעמד פליט ומיהו מהגר עבודה בלתי חוקי. מדיניות בת היענה הזו טפחה על פניה של ישראל. בגלל היעדר מעמד חוקי ורישיון עבודה נדחקו המסתננים לשולי החברה, והתקבצו באזורים מוכי הזנחה כמו דרום תל־אביב.
התוצאה הייתה אסונית: שוק הדירות להשכרה זינק לשמיים, אך האזור החל לשקוע בגלל הידרדרות תשתיות כמו התפרצויות ביוב, ועמן באו שריפות, פשיעה, עוני, סחר בסמים וסחר בנשים. נוצרה משוואה בלתי אנושית: המדינה התלתה את האינטרסים האסטרטגיים שלה בפגיעה בביטחונם ובאיכות חייהם של עשרות אלפי אזרחים ישראלים, דווקא מן השכבות החלשות ביותר.
ככל שהמצב הידרדר גברו הקולות הקוראים לגירוש הזרים. באוגוסט 2017 ביקר ראש הממשלה נתניהו בדרום תל־אביב כדי לבחון את המצב מקרוב. היו מן התושבים שנשקו את ידו במחשבה שהוא יגאל אותם מן החידלון, אולם כמעט שנה אחר כך ניתן לקבוע שבפועל דבר לא השתנה. תוכניות הגירוש מרצון של הממשלה לרואנדה ולאוגנדה התבררו כפיקציה. צמד המילים "מדינה שלישית" הפך לסוג של הלצה. שום תוכנית שיקום לדרום תל־אביב לא יצאה לדרך. בשבועות האחרונים הכריזה הממשלה כי היא עובדת על תוכנית גירוש מרצון לחמש מדינות עלומות, אך הפעם איש לא קנה את הסחורה.
לקראת יום העצמאות האחרון של אריתריאה, שחל לפני כחודשיים, פרצו בדרום תל־אביב קטטות המוניות בין תומכי משטרו של אפוורקי למתנגדיו. מה שהיה סוד גלוי בקרב יודעי דבר, הפך לנחלת הכלל: לאחר שזרם המהגרים מאריתריאה הפך לתופעה בינלאומית, מצא אפוורקי דרך לא רק לשלוח את אנשיו לרגל אחרי מתנגדיו, אלא גם לעשות מכך כסף. החיים באריתריאה קשים מאוד, ומעבר לחו"ל הוא אפשרות קורצת לתומכי המשטר ולמתנגדיו כאחד. בצעד מבריק אישר אפוורקי לבני משפחות מתומכיו לצאת לישראל ולמקומות אחרים ברחבי העולם ולחיות בהם כפליטים לכאורה – אך בתנאי שיגבה ממשכורתם מס חודשי של 2 אחוזים באמצעות שגרירות אריתריאה, מה שיאפשר לו גם פיקוח צמוד מרחוק עליהם ועל משפחותיהם שנותרו מאחור.
טפח מכל זה אפשר היה לראות בהתבטאות נדירה של אפוורקי בזמן שתוכנית הגירוש מרצון ניצבה עדיין על סדר היום. אפוורקי אמר אז כי על מדינת ישראל לפצות את המגורשים לא רק ב־3,500 דולר אלא ב־50 אלף דולר, על ההוצאות שהיו להם עד הגיעם לישראל. בדיעבד, ההתבטאות הזו מראה שהיחסים בין אפוורקי לישראל הפכו למורכבים. לא זו בלבד שידו הארוכה של שליט אריתריאה ושליחי המודיעין שלו הגיעה עד דרום תל־אביב, יש לו גם דרישות. התגובה הפורמלית מצד ישראל להתגרות הזו הייתה שתיקה.
המציאות בקרן אפריקה ואגן ים סוף החלה להשתנות במהירות לפני פחות משבועיים, עם סיום המלחמה בין אריתריאה לאתיופיה, אך הסימנים לכך נראו הרבה קודם. מי שעמדו בשנה האחרונה מאחורי תוכניות הגירוש מרצון לרואנדה ואוגנדה לא הבינו מה באמת קורה בשטח. המניעים לתוכניות, שעלויותיהן הגיעו למיליארד שקלים וחצי, היו בעיקר פאניקה וניסיון לגרוף הון פוליטי, ואולי גם רצון לגזור קופון שמן על חשבון הקופה הציבורית.
המאבק על הים
מי שעוקב מקרוב אחר השינויים בזירת ים סוף הוא משה טרדימן, חוקר אורח במכון 'מתווים' למדיניות חוץ אזורית, ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ובמרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה. הזמנתי השבוע את טרדימן לריאיון בדרום תל־אביב, הזירה שתושביה מושפעים יום־יום מהמתרחש במרחק למעלה מאלף קילומטר. בשבוע הבא יפרסם מכון מתווים את מאמרו, שכותרתו "הים האדום כמרקחה – מאבקי הכוחות והאינטרסים של ישראל בים סוף", שצפוי להיות מכונן.
טרדימן מסביר כי אגן ים סוף מהווה בשנים האחרונות נקודת מפגש בין שלושה מאבקים המתרחשים בו־זמנית. המאבק הראשון הוא בין מעצמות בינלאומיות – סין, הודו, יפן, צרפת, רוסיה וארה"ב – על הגמוניה והשפעה באוקיינוס ההודי ועל דריסת רגל במפרץ עדן וג'יבוטי. זאת בעיקר על רקע המאבק בשודדי הים והמלחמה בטרור בסומליה ובתימן, המסכנות את חופש השיט בים סוף, שהוא גם הנתיב הימי העמוס ביותר בעולם.
המאבק השני מתנהל ברמת המעצמות האזוריות – סעודיה, איחוד האמירויות, טורקיה וקטאר. הוא החל ביוני בשנה שעברה כאשר סעודיה ועמה איחוד האמירויות, בחריין, מצרים ומאוריטניה, ניתקו את יחסיהן עם קטאר. מבחינתן, מדינות החוף המערבי של ים סוף מהוות רצועת ביטחון במסגרת המלחמה בתימן והבטחת חופש השיט. מולן ניצבות קטאר וטורקיה, שמנסות לבלום את התפשטות ההשפעה הסעודית.
המכנה המשותף לשני המאבקים הללו הוא התופעה של הקמת בסיסים צבאיים או חכירת וניהול נמלים במרחב ים סוף, במטרה לבסס דריסת רגל באזור. המעצמות הבינלאומיות מתמקדות בשליטה בפתחת ים סוף ודרומו, לצורך אבטחת השיט או כחלק מהמאבק על ההגמוניה באוקיינוס ההודי. לכן בסיסיהן הצבאיים מרוכזים בג'יבוטי, הקרובה לתימן ולסומליה. מאידך, המעצמות האזוריות מתמקדות בצדו האפריקני של חוף ים סוף, כדי לבלום את השפעת יריבותיהן.
היכן נכנסת ישראל לתמונה? ובכן, ישראל לצורך העניין היא מעצמה אזורית, שעל פי דיווחים זרים בונה כאמור בסיסים צבאיים במרחב ים סוף. המניעים העיקריים הם המלחמה בתימן והצורך להגן על חופש השיט, אך גם סיכול הברחות נשק איראניות דרך חצי האי סיני לעזה. על פי אותם דיווחים, לישראל יש כמה בסיסים ימיים בזירת ים סוף, כולל בסיס האזנה על ההר הכי גבוה באריתריאה. לפי התבטאות של גנרל בצבא התימני, חיל האוויר הישראלי מעורב גם במלחמה בתימן לצד הקואליציה הסעודית.
המאבק השלישי והאחרון מתנהל בין מדינות אגן הנילוס: מצרים, סודאן, אריתריאה ואתיופיה. מוקד המאבק הוא סכר התחייה שבונה אתיופיה על הנילוס הכחול. מצרים חוששת כי עם השלמתו תפחת כמות המים המגיעה לנילוס בשטחה. החשש גבר עוד יותר לאחר שלפני חודשיים החליטו סודאן ואתיופיה על הקמת צבא משותף להגנה על הסכר. ישראל מעורבת גם בסוגיה הזו. על פי התקשורת הערבית, מצרים ביקשה מישראל להפעיל את השפעתה על אתיופיה ולסייע לה במשבר.
בשורה התחתונה, מצבה של ישראל באגן ים סוף מעולם לא היה טוב יותר. לראשונה בהיסטוריה היא מקיימת קשרים ברמה כזו או אחרת עם כל מדינות אגן ים סוף, למעט תימן – בין שאלו קשרים דיפלומטיים מלאים ובין שאלו מגעים חשאיים.
וכאמור, עם סיום מצב הלוחמה בין אריתריאה לאתיופיה נפתחת בפני ישראל הזדמנות ריאלית לפתור גם את בעיית הזרים בתחומה. זה לא יקרה מיד, אבל המפתח כבר שם. והמפתח, אומר החוקר טרדימן, הוא הכשרות למיניהן לכל מי שנמצא בישראל כדי לשוב בבוא העת לאריתריאה ולבנות אותה. פעילות כזו מתבצעת כבר באתיופיה ונהנית מחסות של האו"ם. המשמעות הנגזרת מכך היא מתן סטטוס חוקי לאריתראים, עד לשלב שבו יבשילו התנאים להחזרתם במסגרת האו"ם. מהלך כזה עלול לייצר חששות בישראל, אך אם רוצים לייצר הצלחה, הוא בלתי נמנע.
אבל המפתח העיקרי, אומר טרדימן, נמצא בידיים אמריקניות. כדי שהמהלך יצליח צריכה ישראל לפעול בשיתוף עם ארה"ב כדי לייצר את הלחץ הדרוש על אריתריאה. הסיבה: במסגרת השינויים הדרמטיים המתחוללים באזור צפויה ארה"ב להעביר בקרוב את בסיסה הנוכחי בים סוף מג'יבוטי לאריתריאה. זאת לאחר שהסינים הקימו בג'יבוטי לא רק בסיס צבאי, אלא גם את אזור הסחר החופשי הגדול ביותר באפריקה. האמריקנים בדרך לעבור לאריתריאה לא רק כדי לשמור על היציבות באזור, אלא כדי לעמוד בתחרות עם הסינים.
האתיופים, שעד כה השתמשו בג'יבוטי כמוצא לים, מושפעים גם הם מן השינויים המתחוללים. לכן הם שינו פאזה והחליטו על יוזמת השלום עם אריתריאה. עם חידוש היחסים, אריתריאה תתפקד כמוצא לים בעבור אדיס־אבבה. העניינים נעים כעת במהירות מדהימה. תוך פחות משבועיים הוחלט לא רק על פתיחת שגרירויות אלא גם על חידוש הטיסות בין אסמרה לאדיס־אבבה, ועל חיבור מחדש של קווי התקשורת. זה לכשעצמו ייצור מעתה תנועה חופשית, שתחזיר אריתראים גולים באופן עצמאי הביתה. בשבוע שעבר אתיופיה אף ביקשה מהאו"ם לבטל את הסנקציות על אריתריאה.
עם כל השינויים הללו בפתח, יתקשה שליט אריתריאה אפוורקי ללכת נגד הזרם. משטרו יצטרך להשתנות, וגם הגיוס בכפייה יצטרך להשתנות ואף להתבטל. כדי שכל זה יקרה ואפוורקי עדיין יישאר בשלטון, דרושות לו ערבויות אמריקניות. זהו בעצם המפתח העיקרי: ישראל תוכל לפעול יחד עם ארה"ב כדי לייצר את התנאים לשיבת האריתריאים בישראל הביתה במהלך שיקום רחב יריעה, שבצדו האחד דרום תל־אביב ובקצהו השני אריתריאה.
נותרה שאלה אחת קריטית: האם יש בירושלים מישהו שירים את הכפפה?
