פרסום חטיפתה של החוקרת הישראלית־רוסייה אליזבת צורקוב בעיראק החזיר למודעות את הנעשה ב"ארץ בין הנהרות" העתיקה ולמודת המלחמות. בשנות ה־80 של המאה הקודמת ניטשה בה מלחמה עקובה מדם במשך שמונה שנים בין השליט סדאם חוסיין למשטר האייתוללות באיראן. נהרגו בה כמיליון בני אדם, אך לא נרשמה הכרעה. בעשורים הבאים המעורבות האמריקנית ותלייתו של הרודן העיראקי, ולאחר מכן המלחמה למיגור ארגון דאעש, הגישו בסופו של דבר את עיראק על מגש של כסף לאיראנים. השליטה האיראנית מתבצעת באמצעות מיליציות חמושות הסרות למרותה. שליטתן ברוב המושבים בפרלמנט הביאה למינויו של ראש ממשלה פרו־איראני, שמקדם את האינטרסים של עלי ח'אמנאי.
"בניגוד לחוקה העיראקית שאוסרת על מפלגות להיות קשורות לארגונים חמושים, בעיראק המיליציות החמושות מיוצגות בפרלמנט באמצעות מפלגות", אומר עידן בריר, חוקר עיראק ומרצה ללימודי האסלאם והמזרח התיכון. "בשני סבבי הבחירות האחרונים ב־2018 וב־2022, הן רצו בגוש טכני שנקרא 'אל־פתח', מונח אסלאמי שמשמעותו כיבוש או ניצחון. את המונח טבעו הנביא מוחמד והח'ליפים שניצחו את אויביהם ופתחו את הדרך לאסלאם. אותן מיליציות ראו בניצחון על ארגון דאעש ניצחון אסלאמי ופתיחת השטח שנשלט על ידי ה'כופרים' של דאעש לאנשי האסלאם הנכון".
ב־2015 ביקרתי בעיראק. הימים ימי המלחמה בארגון דאעש, שהתבצר אז בעיר מוסול ובאזור עיר הנפט כירכוכ. בג'יפ צבאי עם הגנרל טארק אחמד ג'אף, מפקד כוחות בכיר בצבא הפשמרגה הכורדי, עשיתי את הדרך מאירביל שבצפון עיראק דרומה למוצב צבאי בפאתי כירכוכ, שהייתה נתונה לתקיפות חוזרות של דאעש. פעילי הארגון השתמשו באמצעים המוכרים לנו בישראל היטב – מנהרות תופת, חגורות נפץ ועוד. ככל שהתקרבנו למחוז אסמאעיליה הסמוך לכירכוכ, ראינו על הבתים הסמוכים לכביש עוד ועוד דגלים צבעוניים שעליהם כיתובים ופסוקים מהקוראן. כששאלתי את הגנרל לפשר המחזה הצבעוני המלבב, הוא הרצין ואמר "אלה דגלים של מיליציות שיעיות. יש עשרות כאלו וכולן חמושות".
בשעת בין הערביים, מפקד הבסיס שהגענו אליו ניסה לשכנע אותנו לישון שם. כשסירבנו הוא ביקש מנהג המונית שלי לנסוע במהירות ולא לעצור כל הדרך צפונה, מחשש להיתקלות באנשי המיליציות. "חטיפות הן דבר שבשגרה", הוא אמר אז, והדברים מהדהדים היום מחדש בעקבות פרשת חטיפתה של צורקוב.
"בזמן שביקרת שם היו כ־67 מיליציות חמושות, היום מדובר רק ב־30", אומר לי עידן בריר. "רובן חוסות תחת המטרייה של אל־חשד א־שעבי – הגיוס העממי – שמאגד אותן יחד. בתקופת המלחמה בדאעש כל מי שהיה לו נשק, כולל מיעוטים יזידים, אשורים, טורקמנים ונוצרים, היו פעילים תחתיו; עם הזמן, כשדאעש עבר מן העולם, נותרו בעיקר המיליציות השיעיות".
הארגון המאגד את המיליציות הוקם לאחר קריאה של האייתוללה עלי סיסתאני, איש הדת השיעי הבכיר בעיראק, שנחשב דווקא אנטי־איראני. הוא ביקש ליצור כוח מאוחד שיילחם בדאעש, אבל לכוח הזה נכנסו המיליציות הפרו־איראניות והפכו לכוח הדומיננטי, ולאחר מכן השתלבו בממסד הביטחוני העיראקי שנהנה מסיוע וממימון לוגיסטי של ממשלת עיראק.
בשנת 2018 חוקק חוק המסדיר את הפעילות של הארגון, וכך למעשה הוקם גוף פרו־איראני שכפוף לכוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים ולמי שעמד בראשו קאסם סולימאני. מי שפיקד על אל־חשד א־שעבי במודל הפרו־איראני היה אבו מהדי אל־מוהנדס, שפיקד גם על גדודי חיזבאללה ששמם נקשר בחטיפתה של אליזבת צורקוב. יצוין שאחדות מהמיליציות הפרו־איראניות בעיראק כבר השתתפו בחטיפות למיניהן לצרכים שונים. סולימאני ואל־מוהנדס חוסלו בינואר 2020 בתקיפה אווירית אמריקנית.
"השאלה אם אתה תומך באיראן או מתנגד לה היא האם אתה מאמין ב'ולאית אל־פקיה', כלומר בשלטון חכם ההלכה", אומר בריר. "כמו שמוסלמי לעולם לא יגדיר את עצמו חילוני, שום מיליציה עיראקית לא תגדיר את עצמה אנטי־איראנית. היא תקדם אג'נדה שמאמינה בעיראק עצמאית עם ניהול תקין, ממשלת מומחים ומערכת פוליטית אזרחית שמנותקת מחכמי הדת".
החמצת הזדמנות
הניצחון על ארגון דאעש ב־2016 היה אמור לסמן את תור הזהב החדש של עיראק. בראש הפירמידה עמד ראש ממשלה עיראקי, פטריוט בשם חיידר אל־עבאדי, שמלבד תמיכה ציבורית נהנה גם מתמיכה דתית של האייתוללה עלי סיסתאני. הוא קיבל תמיכה גם מדמות מפתח נוספת בעיראק – מוקתדא א־סדר, איש דת פוליטי שקידם קו פומבי תקיף של התנערות מכל השפעה חיצונית על עיראק או התערבות בתהליך קבלת ההחלטות הריבוני שלה.
המיליציה שייסד אל־עבאדי, ששמה צבא אל־מהדי, נלחמה בכוחות האמריקניים ובממשלה שהם יצרו, ובהמשך גם בהשפעה האיראנית בעיראק. ב־2008 הפך צבא אל־מהדי לארגון "חטיבת השלום". מפלגת סאאירון, הגוף הפוליטי שהקים, הפכה לגדולה ביותר בפרלמנט העיראקי בבחירות 2018, ומאוחר יותר, הודות לבריתות עם מפלגות אחרות, שלטה ביותר מ־145 נציגים מתוך 329 חברי פרלמנט. א־סדר ניסה להקים ממשלה וכשל, וב־2022 הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים והורה גם לחברי הפרלמנט מטעם מפלגתו להתפטר. במקומם נכנסו חברי פרלמנט פרו־איראנים, ומונה ראש הממשלה הנוכחי מוחמד שייע א־סודאני.
"אמרתי לא פעם שעיראק בתקופה שאחרי דאעש יכלה להיות ההפתעה הגדולה ביותר של המזרח התיכון", אומר בריר. "עם חיידר אל־עבאדי בשלטון והצטרפותו של מוקתדא א־סדר, הייתה אפשרות אמיתית של מימוש הרעיון של סילוק המיליציות החמושות וגיוסן לצבא עיראק תוך אחדות נשק. הייתה תחושה של שינוי שהתבטאה בתמיכה ציבורית גבוהה מאוד בגלל הרפורמות שראש הממשלה דאז התכוון לבצע שהיו מנוגדות למחנה הפרו־איראני".
ד"ר רונן זיידל: "שלטונו של מוסטפה אל־כאזימי היה גם חלון ההזדמנויות של מגעים עם ישראל. אלא שהוא נסגר בעקבות הפצצות על מתחמים אמריקניים מצידם של גורמים פרו־איראניים"
אחת ההבטחות הגדולות להוציא את העיראקים מהבוץ הייתה יוזמה של מוסטפה אל־כאזימי, שהיה ראש שירותי המודיעין הלאומי בעיראק בשנות המלחמה בדאעש וראש הממשלה העיראקי בשנים 2020־2022. הוא ביקש לקדם הסכם נרחב בשם "הלבנט החדש", שלו היו שותפות מצרים וירדן.
במסגרת המהלכים שלו להתקרב לעולם המערבי הוא תקע אצבע בעין של האיראנים כשחתם על הסכם עם מצרים וירדן. ההסכם היה בעצם עסקה סיבובית שבמסגרתה פועלים מצרים יבנו מסוף נפט וגז בעיר בצרה העיראקית, וצינור יזרים אותו דרך המדבר עד לנמל עקבה שבירדן. משם הירדנים היו אמורים לקחת את הנפט והגז למסוף מיוחד שיוקם בעיר החוף המצרית הורגאדה, ומשם לקהיר. מצרים הייתה נהנית מצמצום האבטלה, ירדן הייתה נהנית משני מתקני התפלה שהיו נבנים במסגרת הפרויקט בנמל עקבה, וגם הייתה מייצרת במקום חשמל ומוכרת אותו לעיראק, והעיראקים היו מרוויחים את ההתנתקות מהתלות באיראן.
"שלטונו של מוסטפה אל־כאזימי היה גם חלון ההזדמנויות של מגעים עם ישראל", אומר ד"ר רונן זיידל, חוקר עיראק ממרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב. "אלא שהחלון נסגר בעקבות הפצצות יומיומיות על בסיסים אמריקניים ועל שגרירות ארה"ב מצידם של גורמים פרו־איראניים ששיתקו את המדינה".
אל־כאזימי ניצל גם מהתנקשות של מתקפת מל"טים על ביתו בבגדד. שום ארגון לא קיבל אחריות להתנקשות, אבל גורמי המודיעין כולם סבורים שההתקפה בוצעה בידי מיליציות פרו־איראניות.
"בחודש יוני בשנה שעברה עבר חוק בפרלמנט – כמעט פה אחד – שאוסר כל קשר עם ישראל או עם ישראלים", מתאר זיידל. "החוק היה מפורט מאוד ודיבר בין היתר על פרסום ספרים של ישראלים או תרגום מעברית לערבית. העונשים של מי שמפר את החוק היו כבדים, כולל עונש מוות ומאסר עולם למי שמקדם נורמליזציה עם ישראל. החוק הזה, שהרתיע אותם מכל קשר עם ישראל, היה יוזמה של מוקתדא א־סדר, שנחשב אנטי־איראני אבל בוודאי לא חובב ישראל".
האיראנים השתמשו בבחירות שלא הגיעו לידי הכרעה פוליטית, כדי ליצור כאוס וקיפאון של התהליכים לקראת עצמאות עיראק. "אחרי פרישתו של מוקתדא א־סדר היה רוב פרו־איראני בפרלמנט – והוא הגוף שממנה את ראש הממשלה, יושב ראש הפרלמנט והנשיא", מוסיף זיידל. "הממשלה לא באמת שולטת בדברים בעיראק. מי ששולט הם הדיפ־סטייט, המיליציות החמושות ופוליטיקאים בכירים. משרד ממשלתי אינו משרת את האוכלוסייה אלא את הפוליטיקאי הבכיר או המיליציה כדי להביא להכנסות; לסגור מכרזים, לחלק ג'ובים, וגם השרים ה'מומחים' קונים את האנשים שלהם ואת השפעתם בכסף".
יש גם יתרונות
ופה אנחנו נכנסים לבעיות של עיראק. למרבה האבסורד, המייצאת החמישית בגודלה של נפט בעולם סובלת מבעיות של מחסור בחשמל. ובחום של 50 מעלות בקיץ, החיים נעשים בלתי נסבלים.
אבסורד נוסף התגלה באחרונה. האמריקנים אישרו לעיראקים לשלם לאיראנים על החשמל שהם קונים ממנה, מפני שהבינו שאין לעיראקים ממי לקנות. באישור הזה הם בעצם הכשירו את ההשתלטות האיראנית ועשו צחוק מהסנקציות שהם עצמם הטילו על משטר האייתוללות.
נוסף על המחסור בחשמל, יש בעיראק מחסור חמור במים נקיים לשתייה. עיראק, שכונתה "ארץ בין נהרות" בזכות הפרת והחידקל, מתייבשת. בין הנהרות, שמוזכרים בספר בראשית כשניים מארבעת הנהרות שיצאו מגן עדן, הייתה בעת העתיקה מערכת השקיה משוכללת, ותנועת מסחר ותחבורה של צבאות גדולים. היום, בעקבות הקמה של סכרים בטורקיה, הנהרות האלו מתייבשים.
"בגלל הסכרים של הטורקים הנהרות מזוהמים והפכו לתעלות בוץ וביוב. התייבשות האדמות סביב הנהרות בגלל חוסר השקיה הופכת אותן למדבר שבו יש סופות חול קטלניות ומכות חום קשות מאוד", מציין בריר.
אחת הבעיות שכמעט לא מדברים עליה בעיראק היא בעיית הסמים, וזו עוד השפעה של האיראנים. גורמים עיראקיים רשמיים ציינו כי כ־90 אחוז מהסמים כמו קריסטל מת', כדורי קפטגון וחשיש נכנסים לעיראק דרך הגבול האיראני. כנופיות המבריחים והספקים מנצלות את השמירה הלקויה בגבולות המדינות. "כמו שסוריה של בשאר אל־אסד מייצאת את כדורי הקפטגון ללבנון ולירדן וצוברת כסף על חשבון הצעירים המסוממים, האיראנים מציפים את העיראקים במשבשי תודעה וגורמים לאוכלוסייה גדולה מאוד להיות לא פרודוקטיבית. כ־40 אחוז מהצעירים בני 15 עד 30 בעיראק משתמשים בסמים, זה נתון בלתי נתפס".
מי שיסתכל על דיווחים כלכליים מעיראק, יגלה כי בשנה האחרונה יש דווקא מגמה חיובית. ד"ר זיידל מציין שדווקא המצב הנוכחי, שבו איראן שולטת בעיראק, גרם לשקט ביטחוני יחסי במדינה. "הפיגועים והפיצוצים שאפיינו את עיראק בתקופת השליטה האמריקנית ולאחר מכן בתקופת דאעש, נעלמו ברובם. זה מוביל לתחושת ביטחון ולגידול במספר התיירים המגיעים לעיראק. אנחנו מדברים בעיקר על תיירות דתית של שיעים שמגיעים לכרבלא ונג'ף, הערים המקודשות להם. הבעיה של העיראקים היא שעל פי האמונה אסור לגבות מתיירי הדת כסף. להפך, צריך לארח אותם ולהאכיל אותם. בניגוד לסעודים שיודעים איך להתמודד עם זרם התיירות הדתית שמגיע למכה ומדינה ויודעים גם איך להרוויח ממנה, העיראקים שקולטים מספר גדול אף יותר מהסעודים, רק מפסידים עליהם כסף".
תיירות אחרת שהעיראקים מבקשים לקדם היא תיירות של צעירים מערביים, חבר'ה מארה"ב ומאירופה שמחפשים דווקא את המקומות האקזוטיים והפחות מתוירים. "המדינה יוצרת קשר עם בלוגרים ומשפיעני רשת, מארחת אותם בצורה יפה, כדי להשתמש לאחר מכן בסרטונים שלהם מטיילים במדינה ולשכנע אחרים שעיראק בטוחה ומעניינת. המספרים של התיירים המערביים עדיין קטנים, אבל אני רואה אנשים שאני מכיר יוצאים לעיראק מבקרים בהרבה מקומות יפים ומתמלא קנאה", אומר זיידל.
באזור עיראק ישנם אתרים היסטוריים מרהיבים ביופיים, וזיידל מציין כמה מהם: "המסגד הגדול של סאמרא, מבנה עגול שעולים לראשו במדרגות חיצוניות לולייניות עד לגובה של 500 מטר; הזיקוראת הגדול של אוּר, המצודה הגדולה בשוּמר בקרבת העיר נאסריה שנבנתה לכבוד ננה, אל הירח במיתולוגיה המסופוטמית, ועוד.
"גם העיר מוסול, שהייתה בלב הלחימה מול דאעש, עוברת שיקום כבר כמה שנים ומהווה מוקד משיכה למבקרים. יש הרבה צעירים, כמו אליזבת צורקוב, שלא באים לטיול של יומיים אלא לתקופה ארוכה יותר. כשתחושת הביטחון עולה עלולים לעשות שטויות, ולכן עיראק מתעתעת כל כך. לכאורה הכול בטוח, אבל בכל רגע נתון אתה יכול למצוא את עצמך מסתבך".
