האתוס שלפיו צה"ל אינו משאיר חיילים בשטח אלא מחזיר את כולם הביתה בכל מצב, נקבע בנפשו של שמואל זכאי במאי 2004, בציר פילדלפי. בהפרש של יומיים נהרגו אז 13 חיילים, כאשר שני נגמ"שים פוצצו על צוותיהם בידי מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי. זכאי, מפקד אוגדת עזה, שלח כוח חילוץ לסרוק את האזור באופן ידני כדי לזהות את הגופות ולהביאן לקבורה. תמונות החיילים הכורעים על ארבע ומחפשים בחול בידיהם, עוררו הדים רבים וחוללו ויכוח סוער בין מי שראו בכך ביטוי נעלה לערכי צה"ל ובין אחרים שבעיניהם היה זה סיכון מיותר. שני חיילים נוספים נהרגו בפעולות החילוץ.
“זו הייתה שאלה כבדת משקל שגם אני התלבטתי בה", אומר לנו תא"ל במיל' זכאי. “קיבלתי טלפון מראש הממשלה אריק שרון. הוא אמר לי ‘אני מדבר איתך לא כראש ממשלה למפקד אוגדה, אלא כסמל מחלקה במלחמת הקוממיות ששוכב פצוע בשטח בלטרון, ובטוח שאף אחד לא יבוא לחלץ אותו. תחזיר את כל החיילים הביתה, מתים או חיים! תחזיר את כולם!'".
ערך החזרת החיילים הביתה אינו האתוס היחיד שנפגע בימים הללו. תת־אלוף זכאי צופה בדאגה רבה ובכאב עמוק על המתרחש סביב המחאה נגד הרפורמה המשפטית וחדירתה לשורות הצבא. הביטויים שהוא משתמש בהם כלפי הקצינים הבכירים המנצלים את דרגותיהם ותפקידיהם כדי לכפות על הממשלה מהלכים פוליטיים, חריפים במיוחד.
"כשהופכים אגרופים לסמל של מאבק", אומר זכאי, "ומשתמשים בביטוי ‘כוח' כמו ‘כוח צביקה' (הכוונה לביטוי ‘כוח קפלן'; מ"ט), ומנכסים את הדגל – מילים יוצרות דימויים ודימויים יוצרים תפיסת עולם. כשאני מביט אל מפקדיי לשעבר, שהלכתי אחריהם במשך שנים רבות, אני לא מאמין למשמע אוזניי. נדמה לי שאני חי באיזה חלום רע.
“ראיתי ושמעתי אותם בתקופה של סברה ושתילה, בתקופת ההתנתקות, בימי היציאה מלבנון – וכולם אמרו בשיחות עם חיילים שנכון ולגיטימי שיהיו ויכוחים בחברה סביב הנושאים האלה, אבל אסור שהדבר יחדור לשורות הצבא. חלקם אף יישמו מדיניות של יד קשה ושלחו קצינים לכלא. אז אתם, שהלכנו אחריכם בעיניים עצומות והאמנו לדבריכם, נותנים היום לגיטימציה לסרבנות? ואני לא מקבל את משחקי המילים שזו לא סרבנות אלא הפסקת התנדבות. אני קורא לכם: אל תשתמשו בדרגותיכם, בתפקידכם הצבאי ובזה שאתם חלק מהמערך האסטרטגי של מדינת ישראל, כדי להשיג מטרות פוליטיות. זה פסול מעיקרו ומקעקע את היסודות הדמוקרטיים של המדינה".
בין האנשים האלה יש כאלה שזכו בפרסי ביטחון ישראל ושעשו דבר או שניים למען המדינה. איך הם הגיעו למצב הזה?
“האירוע הזה מחייב חשבון נפש עמוק. הגענו לקודש הקודשים של צבא ההגנה לישראל, המגן הפיזי והרוחני של המדינה ואזרחיה. אם אנחנו נכנסים לשם, אנו נמצאים דקה מסף התהום. הם מביאים לפגיעה מבצעית חמורה בצורה כל כך בוטה, תוך ניצול התפקידים הרגישים שהם נושאים, כשהם יודעים שהתוצאה תהיה חמורה ושהקרע יהיה עמוק".
מבחינתם הם חוששים באמת ובתמים לגורל הדמוקרטיה, במיוחד כאשר הממשלה מנסה להעביר חוקים בלתי סבירים באופן קיצוני, כמו חוקי דרעי למיניהם או חוקים שנועדו לשרת גחמות פוליטיות ולהכשיר מינויים שערורייתיים.
“כעובד מדינה בכיר אני מנוע מלהיכנס לפוליטיקה, אבל מה שאנחנו רואים עכשיו זו תוצאה של השסעים בחברה, שהם קיימים וכנראה ניאלץ לחיות עימם. מתערבבים כאן דברים רבים, וכל אחד מנסה לנכס לעצמו סמלים שהיו בקונצנזוס של החברה. אצלי בבית מונף דגל באופן קבוע. האם זה עושה אותי מתנגד לרפורמה? אשתי כבר שאלה אותי אם להוריד אותו. אני מציע לכל אלה שמערבבים אג'נדות ואומרים שהדברים נוגדים את ערכי מגילת העצמאות, לקרוא את המשפטים הראשונים שהם היסוד לתקומת המדינה. תורת ישראל היא הבסיס לציונות. בלעדיה לא היינו שבים לארצנו ולמולדתנו. שטף השנאה מציף את הרחובות. אני לא יכול לראות שנאה לחרדים או לדת, או שהמתיישבים הופכים להיות הבעיה של המדינה. ללא התיישבות לא הייתה קמה המדינה. זו נשמת אפה של הציונות".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף יומן של מקור ראשון
