כמו הורים המתוסכלים מכך שהילד לא מממש את הפוטנציאל שלו, כך מתייחסים לעירם הטבריינים ששוחחנו איתם. כולם אוהבים את העיר, גאים ביופייה של הכינרת, מתרפקים על הימים שבהם טבריה שקקה חיים ומשכה אליה אורחים מכל הארץ. וכולם גם מסכימים, איש איש בדרכו, שכיום העיר תקועה. לפני התיירות, נראה שמה שהכי מטריד אותם הוא מצב התעסוקה ומקומות הבילוי.
אביגדור יחיאל (44), נהג משאית, גדל בעיר ועזב אותה לכמה שנים באילת. לפני שנה חזר כדי להיות קרוב למשפחה. "טבריה של פעם לא הייתה רואה את אילת מבחינת תיירות", הוא אומר. "היום לצעירים אין מה לעשות פה, אין לאן להתקדם. אין משהו שיכול להחזיק את הצעירים שלא יעזבו, וראש העיר צריך להחזיק אותם שלא יברחו. אם לא הייתי עוזב את טבריה לכמה שנים לא הייתי יכול להגיע מבחינה כלכלית לקניית בית. אני לא יודע אם אשאר פה עוד הרבה. העיר הולכת לאיבוד ואני לא רוצה להיתקע פה. בעשר בערב הכול סגור כמו יום כיפור. איפה הימים של טבריה של פעם? היה פתוח 24 שעות ביממה, היו חיים, הייתה פרנסה לכולם".
עלא אלוסי, דרוזי שהגיע לעיר לפני עשור מדליית אל־כרמל, עבד תחילה בשיפוצים והיום הוא מאבטח במלון "המלך שלמה". גם הוא מתאר לפני הכול את המחסור בתעסוקה ובמקומות בילוי: "מבחינת התעסוקה, אין כמו שצריך. אתה רוצה לרדת בלילה לטייל עם הילדים, ואין לאן ללכת. אצלנו הימים העיקריים ליציאה הם שישי ושבת, ואין לאן ללכת. גם הטיילת גמורה ואף אחד לא מסדר אותה. מבחינת התיירות, העיר ירדה מאוד".
מאיה יהודה (45) חשה כמו תושבת של כפר מרוחק שבשביל כל דבר קטן נאלצת לנסוע לעיר הגדולה: "צריך לקרות משהו כדי שנוכל להגיד שכיף לנו בעיר שלנו. היום פגשתי לקוחה מבאר־שבע שעברה לגור בגבעת־אבני שליד צומת גולני. היא אמרה לי 'הגעתי לעיר הזו ואין בה כלום'. אני נוסעת לחיפה כדי לקנות בגדים ולבלות עם הילדים. בשבת אני לא מדליקה אש אבל אני נוסעת, ופה בעיר אין כלום אז אני נוסעת לקניון או למסעדה בחיפה. פעם היה פה קולנוע, היה באולינג, היו מקומות בילוי".
בעבר היא הייתה מזכירה רפואית וניהלה מרפאת שיניים וחנות גלידות. כיום מאיה, המגדלת לבד שלושה ילדים, מסיימת שנה שלישית של לימודי משפטים. גם בשבילם היא נוסעת לחיפה, ללמוד בשלוחה של הקריה האקדמית אונו. "כשאסיים את הלימודים אני לא יודעת אם אוכל להתפתח בעיר. אבל אני מקווה למצוא את עצמי".
מי שהעלה את טבריה לתודעה הארצית הוא האיש שנבחר בבחירות הקודמות לראשות העיר, רון קובי. הקמפיין שלו, שהתבסס בעיקר על שידורים חיים בפייסבוק מרחבי העיר, משך תשומת לב תקשורתית. מלבד הקמפיין הייחודי, מה שבעיקר העלה אותו ואת העיר לתודעה היה הקו האנטי־חרדי המובהק והבוטה, שלא היה עובר כלפי שום מגזר אחר בישראל. הנה שתיים מההתבטאויות הבולטות: "יש בעיר 22% חרדים שרוצים לחלוב את הקופה הציבורית"; "ארנונה הם לא משלמים. כל עוד הם לא עוברים את ה־25% בטבריה, דמוגרפית אין בעיה איתם, אבל אם הם יעברו את ה־30% העיר תקרוס".
האם הנושא החרדי עלה לתודעה בטבריה בגלל רון קובי, או שקובי רק רכב על סוגיה קיימת? כך או כך, הנושא עולה כשמדברים על מצב העיר. עלא מדגיש שאין לו בעיה עם החרדים ושהוא אוהב את כולם ורואה אותם "בגובה האף", אבל מגן על רון קובי וגם מתכוון להצביע לו שוב: "הצבעתי לרון קובי ואני מקווה מאוד שיצליח הפעם. הוא התחיל להשקיע אבל לא הצליח להכניס כסף לעירייה. לא הייתה לו תמיכה מחברי המועצה. כשהוא נבחר הוא התחיל לעבוד. הלך לחופים, לטיילת".
כשאני מזכיר לו שגם לקובי יש אחריות לחוסר הצלחתו לגבש קואליציה ולהעביר תקציב, הוא מודה: "הפה שלו קצת גדול. הוא צריך לא לדבר אלא לעבוד. אני חושב שיש לו סיכוי".
אבישי ועקנין: "אף אחד לא רוצה לסגור כלום. נוסעים פה בשבת, בשכונה חרדית. יש רק דרך אחת שבה אסור לנסוע וגם היא לא סגורה, ומי שעובר, עובר"
גם מאיה מפרגנת לרון קובי, ש"גרם קצת לעיר להתעורר ולפרוח כי הוא גרם לעסקים לפתוח בשבת". היא עצמה בוחרת לא לפתוח את העסק שלה בשבת, אבל כן רואה בחרדים את אחת הסיבות לירידת קרנה של העיר. "הציבור החרדי הוריד את העיר כי הם לא הסכימו לפתוח עסקים בשבת. היה פה סניף של 'גולדה' שפתח בשבת, ולחצו עליו מאוד. היו עוד כמה מקומות שפתחו בשבת ואילצו אותם לסגור".
אביגדור הצביע לקובי והתאכזב: "האמנו ברון קובי, אבל כל היום הוא הסתובב וצילם את עצמו, תראו אותי פה ותראו אותי שם. חשבנו שהוא יקדם את העיר ויגרום לצעירים להישאר, שהעיר תחזור להיות מה שהיא הייתה פעם, שתהיה פרנסה לאנשים".
אבישי ועקנין הוא מנהל סופרמרקט ברחוב מיכאל בעיר, באזור שנחשב לחרדי. הוא הגיע לטבריה לפני שלוש שנים משכונת רמות בירושלים. עובד איתו דב חן, שגדל בחולון וחזר בתשובה כילד בן שמונה ("היו לי שאלות"). גם הוא גר בעיר שלוש שנים. מבחינתם רון קובי השחיר את פניהם, והדבר השפיע על יחס התושבים כלפיהם.
"אני לא מרגיש שיש מתח בין החרדים לחילונים, אבל יש מי שדואג לחרחר את הריב הזה", אומר דב, ואבישי מוסיף: "אף אחד לא רוצה לסגור כלום. נוסעים פה בשבת, בשכונה שהיא חרדית. יש רק דרך אחת שבה אסור לנסוע וגם היא לא סגורה, ומי שעובר עובר".
אם אין מתח והכול תעמולה של רון קובי, איך תסבירו את זה שהוא נבחר?
אבישי: "הוא מפמפם את זה המון זמן, ואנשים גם רצו שינוי ופחדו מהתחרדות. נתניהו אמר פעם שהסיבה שהולכים לקלפי היא פחד, וקובי פשוט הפחיד את האנשים. הוא יכול להצליח שוב. בכל המדינה זה הסיפור. הרוב נובע מבורות, כי אנשים לא יודעים מה זה חרדי. אנשים הולכים ברחוב, רואים אחד כמוני ואומרים דוס, חשוך, משתמט, כל מה שהם ראו בטלוויזיה".
לדעת אבישי, הבעיה העיקרית של העיר היא ניהולית: "אין פה ניהול נכון ואף פעם לא היה. אפשר לעשות דברים אם יבוא מישהו שירצה, כמו להביא מפעלים או הייטק. יש פה נשים חרדיות שרוצות לעבוד בתחום הזה. יש פוטנציאל".
למי תצביעו?
אבישי: "אני לא חושב שראש עיר משפיע על החיים שלי יותר מדי. אני אשלם את אותה ארנונה ואסע באותו כביש, לא משנה איזה מועמד ייבחר. כנראה אלך להצביע אם הרבנים יגידו, אבל רק כדי להרוויח עוד מצווה. לא כי זה יעשה איזה שינוי".
דב: "אני לא אלך להצביע. כולם הגיעו ועשו לביתם. כל אחד דאג לכיסא שלו ולקרובים שלו ולא השקיע בעיר. לזה יש פתאום מלון, הבן של ההוא פתאום בנה בית. כולם עם אקזיטים".
מאיה: "אולי ליוסי בן־דוד. הוא איש בחסד עליון. אצילי ועוזר לאנשים".
יחיאל: "כולם שקרנים. ברגע שהם מגיעים לכיסא הם לא זוכרים אף אחד. אולי אצביע לשני אילוז. זה יהיה יפה שתהיה לנו ראשת עיר, כמו בנתניה. היא עורכת דין ויש לה הרבה קשרים, אולי היא תצליח".
