כאשר נעם סולברג נבחר לפני 11 שנים לשופט בבית המשפט העליון, הגדיר עיתון הארץ את המינוי "שנוי במחלוקת". הביקורת הלא סמויה הזו התעוררה עקב היותו של סולברג, אז בן חמישים, המתנחל הראשון שמונה לשופט בערכאה העליונה של מדינת ישראל. מאז הוכפל מספר המתנחלים בבית המשפט העליון, אך איבתם של חלקים בשמאל לסולברג לא פחתה.
רק בשבוע שעבר הקדיש פרופ' מרדכי קרמניצר, לשעבר סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ומי שנחשב לאחד מבכירי המשפטנים באקדמיה הישראלית, מאמר חריף ובוטה בעקבות פסק הדין בסוגיית חוק הפיקדון, שבו נותר סולברג בדעת מיעוט. "אם יתמלאו בתי המשפט בסולברגים", כתב קרמניצר, "לא יהיה טעם בביקורת שיפוטית על המחוקק ועל הממשלה".
אז מיהו השופט סולברג, ומדוע הקרמניצרים ממשיכים גם היום לחשוש מפני האפשרות של מילוי בית המשפט העליון בשופטים בצלמו וכדמותו?
נעם סולברג, בן 62, נולד בחיפה לאביו הפסיכולוג ד"ר שאול סולברג ואמו יהודית. מסלול חייו היה ציוני־דתי אופייני: לימודים בישיבה התיכונית יבנה בחיפה, ולאחריה בישיבת הר עציון בגוש עציון. את השירות הסדיר עשה סולברג בחיל האוויר, שבמסגרתו יצא לקצונה, ולבסוף השתחרר בדרגת רב־סרן. את לימודי המשפטים עשה באוניברסיטה העברית, ואת ההתמחות ערך אצל מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, פליאה אלבק, שופט העליון יעקב מלץ והיועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש.
התמחותו אצל חריש הכתיבה במידה רבה את המשך דרכו המקצועית, משום שסולברג הצעיר הפך לעוזרם של שורת יועצים משפטיים לממשלה: יוסף חריש, מיכאל בן־יאיר ואליקים רובינשטיין. לעיתים נהג סולברג להתלוצץ שעבד באופן רשמי גם תחת היועץ המשפטי לממשלה רוני בר־און, בפרק הזמן הקצרצר שבין החלטת הממשלה למנותו ובין ביטול המינוי בעקבות פרשת בר און־חברון.
סולברג נחשב למוכשר מאוד וקרוב מאוד ליועצים שתחתיהם עבד, במיוחד לאחרון שבהם, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין. לאפיזודה אחת מאותה תקופה תהיה לימים השפעה ניכרת על דרכו. בשנת 1988 מינתה הממשלה את עו"ד פרופ' יעקב נאמן לעמוד בראש ועדה לטיפול בנושא הגיור. היועמ"ש דאז רובינשטיין "השאיל" לנאמן את עוזרו החרוץ כדי שירכז את הוועדה, ונאמן נחשף למשפטן הצעיר ולמד להכירו. לימים, כשישמש נאמן שר המשפטים, הוא פעל לקידום מועמדותו של סולברג לבית המשפט העליון.
בשנת 1998 מונה סולברג לשופט בבית משפט השלום בירושלים, בשנת 2005 קודם למחוזי, ולאחר שבע שנים נבחר לשופט בית המשפט העליון. מינויו היה קשור לסגולותיו האישיות, אך לא פחות מכך לגישתו המשפטית השמרנית, שבאה לידי ביטוי כבר בהיותו שופט במחוזי. למשל, הוא דחה עתירה של 21 אנשי ציבור מהשמאל שביקשו להורות למשרד הפנים לרשום בסעיף הלאום בתעודת הזהות שלהם "ישראלי" במקום "יהודי", תוך שהוא קובע שהנושא "בלתי שפיט".
שמרנותו של סולברג באה לידי ביטוי הן בפסקי הדין שלו והן בנאומיו. כך למשל, סולברג היה השופט היחיד בהרכב שדן בעתירה השנייה נגד "חוק טל", שנועד להסדיר את סוגיית גיוס החרדים, אשר סבר כי אין לבטל את החוק. בנאום שנשא באוניברסיטת בר־אילן מעט פחות משנה לאחר פסק הדין, שטח סולברג את משנתו בנוגע לכוחו המוגבל של המשפט בשינוי סדרי החברה: "על המשפט להכיר בכוחו, אך לדעת גם את מגבלותיו. אינני מדבר רק על השאלה האם אכן יש בכוחו של פסק דין לכפות גיוס. החשש המעשי הזה משקף בעיה עמוקה יותר. שוויון אמיתי לא יתרחש בלי קירוב לבבות בין שבטי ישראל; מטרידה אותי השאלה אם מעשה חקיקה הכופה יתר שוויון גם מעודד יתר ערבות הדדית, או דווקא מדכא אותה".
למעשה, השופט סולברג מצא עצמו בעמדת מיעוט בשורה של עתירות המבקשות לפסול חוקים, כאשר סבר שאין לבטלם. דוגמה בולטת נוספת הייתה בבג"ץ חוק ההסדרה; שמונה שופטים מלבדו תמכו בביטול החוק. גם בשבוע שעבר מצא עצמו סולברג במיעוט מול ששת חבריו להרכב, כאשר סבר שאין לפסול את חוק הפיקדון לעובדים זרים.
שמרנותו של סולברג התבטאה גם בסוגיות רבות של משפט מנהלי. סולברג אומנם לא נמנע באופן קטגורי מביקורת על רשויות השלטון ומביטול החלטותיהן, אך יצא נגד עילת הביקורת העיקרית בשנים האחרונות – עילת הסבירות. את הביקורת הזו שטח בפסקי דין רבים, וגם בנאום שלימים היה הבסיס לגיבוש "מתווה סולברג", אשר עליו מבוסס נוסח ה"תיקון לחוק יסוד השפיטה: ביטול עילת הסבירות".
כפי שהבהיר השבוע השופט, הוא לא התכוון לעודד חקיקה אלא לקרוא לחבריו השופטים לשנות את פסיקתם, אולם את החלוקה המופיעה בהצעת החוק בין החלטות הדרג הנבחר להחלטותיהם של הפקידים הוא אכן ערך במאמרו, שפורסם לימים בכתב העת "השילוח" תחת הכותרת העוקצנית משהו: "על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים". הוויכוח החריף שניהל לאחרונה עם עמיתתו השופטת דפנה ברק־ארז מלמד שעמדתו של סולברג, המבקשת לצמצם מאוד את השימוש בעמדת הסבירות, לא השתנתה גם כיום.
פרשת סרן ר'
גישתו השמרנית הקימה על השופט סולברג מתנגדים רבים, הן בעולם המשפט והן בתקשורת. כאשר בשנת 2009, עוד בהיותו שופט מחוזי, עלה שמו כמועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הוא כונה במאמר בעיתון גלובס "מגלגל עיניים".
ואולם הסתייגותה של האליטה התקשורתית מסולברג לא נעוצה רק בעמדתו בסוגיות של משפט מנהלי ומשפט חוקתי. אחד האירועים שקומם על סולברג רבים בשוק התקשורת התרחש עוד בתקופה שבה כיהן בבית המשפט המחוזי. לפתחו הונחה תביעת דיבה שהגיש סרן ר', קצין צה"ל שהיה מעורב בתקרית שבה נהרגה פלסטינית בת 14 ברצועת עזה באוקטובר 2004. הנערה צעדה עם תיק על גבה (שהתברר בדיעבד כתיק בית ספר) והתקרבה מאוד למוצב "גירית". החיילים חשדו שהיא מחבלת, ותגובותיה הגבירו עוד את החשד. בעקבות זאת היא נורתה למוות בידי סרן ר', מפקד הפלוגה.
כחודש וחצי לאחר האירוע הוגש נגד הקצין כתב אישום, ובאותו יום ממש שידרה אילנה דיין בתוכניתה "עובדה" תחקיר על האירוע. התחקיר כלל קטעים מחקירותיו של סרן ר' במצ"ח ומתיעוד האירוע במצלמות המוצב ורשת הקשר, ובמהלכו הציגה דיין את ר' כמי שביצע "וידוא הריגה" בנערה.
סרן ר' הגיש תביעת לשון הרע נגד דיין ותוכניתה. השופט סולברג קיבל את התביעה וחייב את דיין ועובדה לפצות את ר' ב־300 אלף שקלים. חלק ניכר מהביקורת על השופט התמקד בכמה מהקביעות שהוא הכניס לפסק הדין. הוא הזהיר מפני "העברת מסרים עקרוניים על גבם של אנשים פרטיים", ומפני "החירות שנוטלים לעצמם עיתונאים לפרסם חומרי ראיות וחקירה במהלך משפט, באצטלה של שליחות ציבורית וחובה מוסרית לעשות את אלה".
הקביעות הללו עוררו זעם רב בתקשורת. כך למשל, עורך הארץ לשעבר חנוך מרמרי טען במאמר שפרסם באתר העין השביעית כי "השופט סולברג פירק לגורמים רק את תחקיר 'עובדה', אבל ריסק את עיתונות התחקירים בכלל". הפרשן המשפטי משה נגבי אף שיגר איום מרומז לקראת הדיון בערעור שהגישה אילנה דיין לבית המשפט העליון, וטען כי "אם לא יתקבל הערעור על פסיקה זו, ייסתם הגולל על התחקירים העיתונאיים". העליון אכן קיבל את הערעור, וכך באו לעולם הגנת "אמת לשעתה", שהוחלפה בהמשך בהגנת "העיתונות האחראית".
פסק הדין של סולברג בפרשת סרן ר' לא נולד בחלל ריק. במשך שנים הקדיש השופט מאות ואלפי עמודים בפסקי הדין שכתב להגנה על הזכות לשם טוב. הפילוסופיה שפיתח סביב הנושא ביקשה להעמיד איזון משמעותי מול הזכות לחופש הביטוי, שהפכה בעשרות השנים האחרונות לאחת הפרות הקדושות של מערכת המשפט. צבר פסקי הדין של השופט סולברג בנושא אף כונס לספר בשם "לשון הרע ולשון טובה", שפורסם בשנת 2014. במבוא לספר תיאר סולברג את המתח הזה: "חיי היום יום ברחובה של עיר, בעבודה, בתקשורת, בכל מפגש אנושי, מזמנים התרוצצות זו – רצוא ושוב – בין הדיבור לבין השתיקה… מהי תוצאתה של ההתנגשות?"
גם בקרב חוגים משפטיים שמרניים נמתחה עליו לא פעם ביקורת, והיו מי שכינו אותו שמרן־למחצה או שמרן־לייט. אחד האירועים הבולטים בהקשר זה הוא פסק הדין שהוביל סולברג בעתירה נגד חקיקת מס ריבוי דירות, או בשמו המוכר יותר: מס דירה שלישית. על פני 52 עמודים פרס השופט סולברג את סיפור חקיקת החוק ואת הפגמים שנפלו לטעמו בהליך החקיקה, ובסיום קבע כי דינו של החוק להתבטל. אחד המשפטנים השמרנים הבולטים בישראל אמר אז כי "פסק הדין הזה מסוכן הרבה יותר מהרבה פסקי דין אקטיביסטיים מאוד. על הגשר שבנה השופט השמרן סולברג עוד יצעדו שופטים אקטיביסטים רבים שינצלו את התקדים הזה לפסילת חוקים שאינם ראויים בעיניהם". בינתיים הנבואה הזו טרם הגשימה את עצמה.
על אף הביקורת, סולברג נחשב לקול השמרני הבולט ביותר בבית המשפט העליון, בין השאר עקב המעמד שצבר בפסקי הדין הרבים שכתב. סולברג אמור להתמנות לנשיא בית המשפט העליון על פי שיטת הסניוריטי, בשלהי שנת 2028. כחלק מהניסיונות להביא לשינוי ברוחו של בית המשפט העליון נעשו לאחרונה ניסיונות לגשש אם סולברג ייאות להציג את מועמדותו לנשיאות העליון עוד קודם לכן. כל הניסיונות הללו הולידו עד היום תשובה שלילית, ונראה שסולברג מעדיף לחכות חמש שנים נוספות עד שיסכים להעלות את מועמדותו לתפקיד הרם.
