"שיח קץ הדמוקרטיה לא נולד אתמול, הוא פה מאז מהפך 77', אבל זה כנראה הגל הכי חזק שלו", אומר פרופ' אשר כהן, מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. "הוא נשען על חרדה, שלהבדיל מפחד, לא נובעת ממשהו מוחשי אלא מהלך רוח. פרופ' מני מאוטנר, איש שמאל, חקר את התופעה כפי שהופיעה בשנות השמונים בספרות, בשירה ובמאמרי עיתונות, וראה שלכל החרדות בעניין קץ הדמוקרטיה אז לא היה שום קשר למציאות הדמוקרטית כפי שהיא נמדדת בכל המדדים בעולם. גם היום, מישהו יצר חרדה מכלום. הרפורמה הגדולה של לוין מתה מזמן, אז אתה הולך לשרוף ימ"חים על עילת סבירות מצומצמת?"
אנחנו נפגשים בשבוע מתוח במיוחד. "ימי השיבוש" וימי בין המצרים מתערבבים יחד ומגיעים לטמפרטורת רתיחה. זקן שלושת השבועות שנח על פניו של כהן מזכיר לנו טרגדיות לאומיות קודמות שדורשות תשומת לב; אפילו הדף היומי התגייס להזכיר לנו את אגדות החורבן בימים ההם בזמן הזה, ללא הועיל. כהן לא ישן טוב בלילה. גם אני לא. ימנים מודאגים ומתוסכלים על מלא. "אכן הייתה פה הפיכה משטרית", הוא אומר, "ועשה אותה הפוליטיקאי הכי מתוחכם במדינה: השופט אהרן ברק. בלי סמכות, בלי בחירות. השמאל איבד את ההגמוניה והחליט שימשיך את השליטה דרך בית המשפט העליון. עכשיו, כשהרפורמה מנסה להחזיר חלק – רק חלק – מהמצב הקודם, הם צועקים: 'הפיכה!'
"כשיש שליטה באמצעי התקשורת, גיבוי אקדמי וכל האליטות עושות יד אחת, אתה יכול להשתלט על השיח". כמה מתוחכם היה ברק? "את פסק דין בנק מזרחי המפורסם – הרגע המכונן של המהפכה החוקתית – הוא פרסם ב-9 בנובמבר 1995, חמישה ימים אחרי רצח רבין, כשאף אחד לא הבחין".
בדרך כלל כשיש מהפכה זה קשה, אבל אנשים מתרגלים במהרה לחוקים ולכללי המשחק החדשים, הוא אומר. לא במקרה הזה. "זו הפיכה מתמדת. בהתחלה ביטלו חוקים כי הם מנוגדים לחוקי יסוד וכעת ההפיכה נמשכת עם הסמכות לפסול חוקי יסוד. וזה לא הכול. מבחינת תלמידיו של ברק זה לא נגמר, זה רק התחיל. המשפטן פרופ' ברק מדינה, רקטור האוניברסיטה העברית לשעבר, קובע בעקבות הגשת כתבי אישום נגד נתניהו שבית המשפט צריך לפתח דוקטרינה שבג"ץ יחייב את הכנסת להתכנס ולהצביע אי אמון בממשלה. ואם הכנסת לא רוצה? זה בסיס למלחמת אחים, לדבריו. לפני שבוע טען שאם שוטרים מקבלים פקודה לפנות מפגינים מהכבישים זו פקודה בלתי חוקית. איפה הם היו לפני 18 שנה? הם מטורפים".
לא רק האכיפה הבררנית מוציאה אותו משלוותו, אלא גם השליטה של משפטנים באולפנים, כשהמומחים למדעי המדינה נעדרים מהשיח לחלוטין. "פוליטיקה היא משחק כוח ואינטרסים שנמצאים בתנועה מתמדת. היא מה שבולם והיא מה שמניע את העסק. המוחים טוענים כעת שהממשלה שולטת בכנסת. אם זה היה נכון, לא היינו בפיליבסטר ובלחצים לפני כל תקציב. כבר 35 שנה הכנסת מתפזרת בטרם עת. כל עולה חדש או אזרח מתחת לגיל חמישים מעולם לא הצביע כאן בבחירות במועדן. אז איזו שליטה יש לממשלה על הכנסת? זו מערכת הלחצים, זו הדמוקרטיה. כשש"ס ניסתה לקבוע איך מותר להתלבש בכותל, לא היה צריך בג"ץ ולא שמאל. הימין הוריד את זה בתוך הקואליציה. ככה עובדת פוליטיקה דמוקרטית. משפטנים רוצים לראות את זה כתוב, אבל אנשי מדעי המדינה יודעים שמשטר קואליציוני תמיד הופך את השלטון למוגבל".
לוין ובן-גביר הבהירו שעילת הסבירות היא רק ההתחלה, אני אומרת. הם לא ממש באים להרגיע את הרוחות או לדבר על צמצום. השיח שלהם נראה לא פעם "להכעיס", לא ממש לשם שמיים. "בואי נדבר על עילת הסבירות", משיב כהן. "ב-1986 ברק לוקח את סוגיית בני הישיבות ואומר שהיא שפיטה, ומעיר: 'במצב הנוכחי מצאתי את החלטת שר הביטחון סבירה'. הוא בעצם אומר: הפעם זה נראה לי סביר, ובהזדמנות אחרת החלטת הממשלה תיראה לי לא סבירה. ככה זה התחיל. לפני עילת הסבירות לא הייתה כאן דמוקרטיה? השופטים אגרנט, לנדוי ואולשן היו דיקטטורה?
"אגב, עילת הסבירות אינה רכיב במדידת דמוקרטיה בשום מדד בינלאומי. רק כאן זה ההבדל בין דמוקרטיה לדיקטטורה. ויכוחים שקיימים בכל הדמוקרטיות בעולם, על הפרדת רשויות ומעמד מערכת המשפט, הופכים אצלנו לקו הגבול בין דמוקרטיה לדיקטטורה. עקרון עליונות המחוקק, לדוגמה, הוא מהמדוברים ביותר בדמוקרטיה. אני יכול לתת ציטטות של ברק עצמו על 'המחוקק הכול יכול'. תגידי את זה היום בקפלן – כולם יקפצו עלייך".
האות הקרה על נייר העיתון עושה עוול לכהן – איש חד בלשונו, אך מסביר פנים ונעים לשיחה. אבל מי מקשיב. לדבריו, האקסיומה ברחובות היא שיש להשגיח היטב על נבחרי הציבור, בעוד מערכת המשפט נקייה מחשד. "אני לא מוכן לקבל את הנחת היסוד הזו, ששרים מושחתים ויועמ"שים נפלאים", הוא קובע. "אנחנו מדברים על פרקליטות שיש בשורותיה שחיתות מוכחת. אז סליחה, אני מעדיף פוליטיקאים שאפשר להעיף בבחירות על פני פרקליטות תופרת תיקים".
אל תתבלבלו, הוא לא ביביסט אלא היה מספר 15 ברשימת ימינה בבחירות לכנסת ה-24, וכמעט-כמעט נכנס לכנסת אחרי סדרת ההתפטרויות שם. הוא גם היה אחד המבקרים הגדולים של בנט כשעמד בראש ממשלת בנט-לפיד. "אז, אגב, לשמאל לא הייתה שום בעיה דמוקרטית עם ראש ממשלה בעל שבעה מנדטים. גם לא עם ממשלת מעבר שחותמת הסכם ויתור על גז. הפלסטלינה של השמאל היא אחד הדברים הכי מדהימים: אוסלו וההתנתקות, מהלכים בלתי הפיכים – מספיק רוב של 61 חברי כנסת בשבילם. שלטון ימין של 64 – פתאום הרוב לא קובע, אפילו לא מהלכים שממשלה אחרת תוכל לשנות".
ההתנתקות נוכחת בבית משפחת כהן לא רק בימי חורבן היסטורי-אקטואלי. היא מקופלת בכניסה לבית בצורת טיולון כתום שנקנה בימי המחאה ההיא. הילדה שישבה עליה כבר בת 22, אבל הטיולון עדיין כאן, 18 שנים אחרי העקירה. לא נשכח.
בוא נדבר אקדמיה, אני אומרת לו, ונוגעת בפצע הפתוח. "כל הדברים האלה נעשים בגיבוי אקדמי", הוא אומר, ומאשים את האוניברסיטאות שהן "גוף אנטי-פלורליסטי שבולטת בו תופעת האנוסים. אני עצמי יעצתי לאקדמאים לא להגיע להפגנת התמיכה ברפורמה, כי מי שאין לו קביעות יאכל אותה. מי שכבר יש לו – השיקול שלו, כמה דחוף לו לתקוע את הקידום לפרופסורה או שהוצאות אקדמיות ידחו ספרי מחקר שלו".
עד כדי כך?
"עד כדי כך. פרופ' גד יאיר מהעברית כתב בפוסט: 'נשאלתי מדוע אני לא נותן מקום לעמדה שנייה על הפרדת רשויות; אין עמדה שנייה'. איש מדעי המדינה שרואה משפט כזה ולא מגיב פשוט שוחה עם הזרם. הרי מדינות דמוקרטיות מנהלות הפרדת רשויות בצורות שונות. משטר פרלמנטרי שונה לחלוטין מנשיאותי, לדוגמה. בארה"ב אסור לחבר קונגרס להיות מזכיר של הנשיא, כלומר שר. לעומת זאת, במשטר פרלמנטרי הממשלה צומחת מתוך הפרלמנט, ואצל הנורווגים השר הוא ח"כ שחייב להתפטר. זה לא פגם בדמוקרטיה, זה בכל אירופה הפרלמנטרית. אצלנו שרים יכולים להיות מינוי מחוץ לכנסת, מתוכה או להתפטר כמו אצל הנורווגים. זאת לא הפרדת רשויות?"
החשש של המוחים נובע מהצהרות שטוענות שצריך להחליף את כל שופטי העליון. הם אומרים ששליטה פוליטית תפגע בעצמאות השיפוטית.
"ברוב מכריע של הדמוקרטיות, כולל אלה שבדירוג גבוה מישראל, יש לפוליטיקאים משקל מרכזי בבחירת שופטים. מרגע שנבחרו הם אדם חופשי, ומפה נובעת העצמאות שלו: אי אפשר לגעת בו עד לפרישה. ברק העביר את כל החברה הישראלית תהליך משפטיזציה. המהפכה שלו כוללת כוח בלעדי ליועצת המשפטית לממשלה. באיזה מקום זה ככה? זו ההפיכה האמיתית שבוצעה כאן, לא הרפורמה".
האם אנחנו חיים תחת משטר דמוקרטי?
"לגמרי לא. אנחנו במשטר דמ"ה – דמוקרטיה מותנית הרשאה. יש בחירות, יש רוב, קמה קואליציה והיא אפילו מבצעת פה ושם מדיניות. אבל בחוץ יש כל הזמן גורמים שקובעים את גבולות מעשיה. בלי הרשאה שלהם זה לא יתקדם. זה מה שקורה עכשיו. ממשלת ימין בישראל היא השלטון הכי מוגבל בעולם המערבי. אין מצב בעולם שבו קבוצת רוב מגיעה לשלטון, ושום אליטה לא איתה – לא הכלכלית, לא הצבאית, לא התרבותית, ולא האקדמית. זו דמוקרטיה מותנית, והנה אנחנו עומדים בפני כניעה".
על הסרבנים הוא כועס במיוחד. "כל הסרבנים בעבר, בודדים ומאורגנים – כולם התייחסו למדיניות ביטחונית או צבאית. 'אני לא יכול לירות כי יש במקום בלתי מעורבים'; 'אני לא יכול לשרת בגלל הכיבוש', 'אני לא מפנה מאחז כי זאת ארץ ישראל', 'אני לא נושא נשק כי אני פציפיסט'. החידוש הגדול הפעם הוא שיש פה סרבנות מאורגנת בלי שאף אחד נתן פקודה כלשהי. זו סרבנות על מדיניות אזרחית. לא 'לא אפציץ באיראן כי יש משהו לא מוסרי בפקודה', אלא 'לא אפציץ באיראן בגלל עילת הסבירות'. זה עוד לא היה לנו. החידוש העצום עוד יותר הוא הלגיטימציה שזה מקבל".
טוענים ש"מילואים הם התנדבות".
"כשאתה משרת בחיל שאתה מכיר עשרות שנים, אתה יודע שכל התפקוד בנוי על מילואים. אם יש תעסוקה מבצעית לשריון, ואתה יודע שהיא בנויה על חלוקה לשלוש מחלקות, אתה לא יכול לבוא ולומר: לא נורא, מעכשיו תסתדרו עם שתיים, כי שליש מפסיקים להתנדב. אתה יודע מה אתה עושה ליכולת מילוי המשימה. אל תבלבל את המוח שזו לא סרבנות.
"ויש גם תופעה של המרת ההון של שירות צבאי בהון חברתי-כלכלי. הייתי קצין? אוטומטית קורות החיים שלי יקבלו עדיפות אצל מעסיק פוטנציאלי. טייס? בום, דלתות נפתחות. סייבר ב-8200? המדינה השקיעה בך המון מכספי המיסים שלי, ובגלל השקעה צבאית אתה הולך להיות מיליונר. ההון החברתי שלי היה גריז מתחת לציפורניים. אחרי הנסיגה בסיני מישהו חשב לא לצאת למלחמת שלום הגליל? באוסלו אמרתי שלא אצא למילואים? ואלה דברים חמורים הרבה יותר מהרפורמה כולה, ובטח מצמצום עילת הסבירות".
יש מצב שאנחנו בכל זאת לא רואים משהו, שמתפתחת פה דיקטטורה ואנחנו רדומים?
"לא יקרה. הייתה בישראל תקופה שלא הייתה מתאימה ממנה לבסס דיקטטורה: שנות החמישים. שלטון של מפלגה אחת ששולטת גם בכל האליטות, איום קיומי אמיתי ועולים שברובם המוחלט לא חוו דמוקרטיה מעולם – לא בארצות האסלאם ולא באירופה. אין בספרות המחקר מצב טוב יותר לצמיחת דיקטטורה. זה לא קרה. למה? כי יש עוד משהו שאין בכלים של משפטנים: תרבות פוליטית. ובזה אנחנו רחוקים מאוד מדיקטטורה".
אנחנו בשבר הכי גדול אי פעם, הוא נאנח, ואין לו הרבה מילים טובות על תפקוד הממשלה בעניין. לליכוד הוא קורא "מפלגה חרדית", כי "אין להם שום עמדה בדת ומדינה. הם שואלים את החרדים מה לעשות". את מפלגת הציונות הדתית הוא מכנה "דתל"שים" – דתיים לאומיים שותקים: "תגידי לי, גיוס זו שאלה חרדית-חילונית? איך אתה שולח את הילדים שלך לשירות ושותק מול החרדים? הרבנות הממלכתית שלנו, אנחנו מוותרים עליה כדי שהנפוטיזם בש"ס יסתדר?"
אנחנו בעיצומם של תשעת הימים, אני אומרת, והוא עונה: "שרפת אסמים OUT, שריפת ימ"חים והאנגרים IN". בכל זאת, אני מתעקשת, אחרי כל התסכול, איך אנחנו חוזרים לחיות ביחד? כהן נאנח שוב בכאב גלוי. "את יודעת למה אני במצב קשה? כי כל הקריירה האקדמית והפוליטית שלי הייתה במעגלי הידברות והסכמות. עבודת מחקר בתואר השני על היחס של הציונות הדתית לחילונים, ספר על קליטת עולים לא יהודים – בכל פעם שהייתה אפשרות פוליטית לחיבור, קפצתי על זה. עכשיו אני מרגיש נבגד. הרי אם תהיה דיקטטורה אני אעמוד איתכם בהפגנות, אז אתם קוראים לי משיחי?
"יש בפסיכולוגיה מושג: 'הטיית ייחוס כוונות זדון'. זה מה שאנחנו חווים עכשיו. הצליחו להכניס את כולם לחרדה. כשהתחילו עם מצעד השפחות הבזוי הזה, צחקתי עם השכנה החילונית: 'אל תדאגי, אנחנו נלמד אותך לקשור מטפחת'. אשתי בכלל לא הולכת עם כיסוי ראש, אבל פתאום ראיתי את החרדה בעיניים שלה. לא צחקה. מה עושים עכשיו? הייתי אומר שנלך להידברות, אבל יש בעיה: כל מי שמנסה להוציא משהו מהשיחות האלה נתקל בחסידוּת ברסלר. בודקים אם שקמה מאשרת. התנאי שלי להידברות: בלי אהוד ברק ושקמה ברסלר. הם רק סמל, יש שם עוד כמה סוכני כאוס. אם הם מנחים את הקו, אז אין איך להידבר".
