"זיכרון מוזיקלי הוא אחד הדברים האחרונים שנמחקים, אבל בסופה של המחלה הכול נמחק"

מוזיקה עליזה מתנגנת במחלקה כשאנחנו נכנסים אליה, והמאושפזים נמצאים בעיצומה של פעילות: "איפה הן הבחורות ההן, עם הקוקו והסרפן", עולים הקולות סביבנו. חלק מהמשתתפים מדקלמים את כל המילים, אחרים מאלתרים תוך כדי תנועה. אישה חביבה למראה ניגשת אליי ולוקחת את ידי. "זה מאוד מתאים לך, מה שאת לובשת", היא אומרת, "את מקסימה".

"היא נראית אישה רגילה לכל דבר", אני אומרת ליהושע קלפר, מנהל הפרויקטים במרכז הישראלי לאלצהיימר. "מדברת ברור, עונה לעניין. לא הייתי מנחשת שהיא חולת אלצהיימר". "חכי", הוא משיב, ואנחנו ממשיכים לצפות בפעילות.

לבסוף הצלילים נפסקים, וצוות המחלקה אוסף מהדיירים את החישוקים והתופים שחולקו להם. האישה שניגשה אליי לפני כן בחביבות משנה לפתע את הבעתה. "זה שלי!", היא צועקת ומנופפת לעבר אחת העובדות. "תני לי את זה! זה שלי! לכל הרוחות שתלכי, מטומטמת". "עכשיו את מבינה?", אומר לי קלפר, "ההתנהגות לא תמיד מעידה על המצב הקוגניטיבי".

ברוכים הבאים למרכז הרפואי הישראלי לאלצהיימר, המקום היחיד בישראל שמוקדש לטיפול באנשים שמאבדים זיכרונות ואישיות. לעיתים אפשר להבחין מיד במצוקתם של המאושפזים, כמו במקרה של האישה שישבה על אחד הכיסאות בחדר במבט כבוי, מנוגד כל כך למוזיקה הרועשת שנשמעה סביבה. אבל במחלקה סמוכה אני שוב פוגשת אישה ששום דבר במראה החיצוני שלה לא מעיד על בעיה כלשהי; רק כשאני מנסה לשוחח איתה, המילים מתבלבלות לה והיא לא מצליחה להרכיב משפט אחד שלם. אחר כך מספרים לי שבעברה היא הייתה מנהלת בבית ספר, ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על בני משפחתה, שרואים איך האישה שהכירו הולכת ונמחקת מול עיניהם, ויודעים שיום אחד היא לא תזכור דבר, גם לא אותם.

יהושע קלפר: "קשה להכין משפחה למה שמצפה לה. אבא שלי היה דמנטי, ויום אחד אמא שלי מתקשרת ומספרת שהוא נעלם. התגייסנו כל המשפחה לחפש אותו, ובסוף המשטרה מצאה אותו ויצרה איתנו קשר. אנחנו יושבים כולם ביחד סביב השולחן, השוטרים מסכמים את הדו"ח, אומרים שלום ומתחילים ללכת, ואבא שלי הולך אחריהם"

באחד החדרים אני פוגשת את פרופ' מיכאל דוידזון, יו"ר המרכז ופסיכיאטר בהתמחותו. כשאני אומרת לו שהייתי משוכנעת שהטיפול באלצהיימר הוא נחלתם של נוירולוגים ורופאים גריאטריים, דוידזון מסביר שהרקע שלו דווקא משתלב כאן היטב: "עד לפני ארבעים שנה לא היה בתחום הזה כסף בפרקטיקה פרטית. קראו לאנשים האלה פשוט 'מזדקנים'. רק בתחילת שנות השמונים התחילו לכתוב על האלצהיימר בעיתונים, ואז כולם התחילו להתעניין בזה. הבעיה המרכזית של החולים היא קוגניטיבית, ופסיכיאטרים מתעסקים בבעיות קוגניטיביות. בערך שנתיים־שלוש אחרי האבחנה הראשונית, חולי אלצהיימר מפתחים בעיות התנהגותיות, הזיות, מחשבות שווא – וזה תחום המומחיות של פסיכיאטרים. חלק מהתרופות שניתנות לחולים ממוקדות בעצירת המחשבות האלה".

אנחנו בדרך כלל מזכירים שני מושגים – אלצהיימר ודמנציה. מה ההבדל ביניהם?

"דמנציה היא התמונה הקלינית. יש אדם זקן שלא זוכר ולא מבין, וקובעים שהוא דמנטי. אבל למה הוא דמנטי? זה יכול לקרות ממגוון סיבות, ואלצהיימר היא השכיחה ביותר. דמנציה יכולה להיווצר גם מסיבות אחרות, למשל בגלל היסגרות של כלי דם קטנים במוח, או בשלבים המתקדמים של פרקינסון. אפשר גם להפוך לדמנטי כי היית אלכוהוליסט כל החיים".

החולים מגיעים אליך לאבחון ברגע קשה מאוד בחיים שלהם. איך אתה מרגיש במפגש הראשוני הזה?

"אני מתרגש מהצער של המשפחות. הנכד בא לבקר, ופתאום סבא חושב שהוא גונב לו את הכסף. או שאדם יוצא למכולת, ואשתו אומרת לו 'אתה הולך אל המחזרת הצעירה שלך'. לעיתים החולה מסתכל בעיניים של הבן או הבת שלו, ושואל 'מי אתה?'. זה מהלך טבעי של המחלה, ואלו התנהגויות שכיחות מאוד שאנחנו רואים כאן".

למרות הקשיים ההולכים וגוברים, מספר דוידזון, "המשפחות שבאות לכאן מבטאות המון רגשי אשמה. מה, אני מגרש את אבא מהבית? חמישים שנה אשתי ואני ביחד, ופתאום אני נוטש אותה בבית אבות? זה המצב שבו אני פוגש אותם, אבל בסוף הם מבינים שלחולים טוב יותר במקום כזה. יש לנו כאן מרכז יום, שאנשים באים אליו בבוקר וחוזרים הביתה אחר הצהריים, ויש 200 דיירים שמאושפזים לצמיתות. הם באים לפה כשהם כבר זקוקים לליווי צמוד. יש להם עצירות, הם סובלים מפצעי לחץ, כל מיני דברים שמצריכים טיפול שוטף.

"רק לפני שעה הייתה לי שיחה עם אישה בת 55 בערך, צעירה יחסית וגם נראית צעירה לגילה, אבל היא חולה כבר שלוש שנים והזיכרון שלה מחוק לגמרי. אמרתי לבעל שאין מה לעשות, היא צריכה לבוא לכאן. הוא אמר 'כן, אתה צודק, אבל בוא ננסה, אולי ניתן לה תרופות שיעזרו קצת'. קשה להם. אני חייב לציין שבתחום של בריאות הנפש אתה פוגש הרבה משפחות שאומרות 'די, אנחנו לא יכולים יותר, קחו אותו', אבל כשמדובר בחולי אלצהיימר, נדיר מאוד שזה קורה".

המפתחות מתחבאים במקרר

מי שתיאר לראשונה את המחלה, מספר פרופ' דוידזון, היה אלויס אלצהיימר, נוירופתולוג ופסיכיאטר גרמני שפעל בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. "בבית חולים פסיכיאטרי במינכן הוא פגש גברת בת 57 שסבלה מבעיות קוגניטיביות. הגברת הזאת נפטרה סביב גיל שישים ותרמה את מוחה למחקר, ואלצהיימר ערך בו ניתוח פוסט־מורטם, תיאר את הפגיעה, ומאז המחלה נקראת על שמו".

מטופליו של דוידזון יפגשו אותו לראשונה כחצי שנה לאחר הופעת התסמינים. "אם בן אדם הכניס פעם אחת את המפתחות של האוטו למקרר, הוא לא יגיע לכאן מיד. רוב האנשים ייכנסו למרכז כשנתיים אחרי האבחון. לפני כן המשפחה מטפלת בהם בבית, עד שזה נעשה קשה מדי. כלומר, כשהם מתחילים לא לישון בלילה, לא שולטים בסוגרים, מרביצים למי שמנסה לקלח אותם כי הם חווים את זה כתקיפה. אז הם מגיעים לפה, ואחרי חמש שנים בממוצע הם מתים".

מה גורם למותם?

"קודם כול, חולי אלצהיימר הם מבוגרים בדרך כלל. הגיל הממוצע פה קרוב ל־78. אם תיקחי עכשיו מאה אנשים בני שמונים שסובלים מאלצהיימר ומאה אנשים באותו גיל ללא אלצהיימר ותעקבי אחריהם, בשתי הקבוצות ימותו אנשים בחמש השנים הקרובות, וברוב המקרים מאותן הסיבות – סרטן, התקף לב ושאר מחלות אופייניות. אבל בקבוצה שהתחילה עם אלצהיימר ימותו יותר מאשר בקבוצה השנייה. למה? אנחנו לא יודעים בבירור. ההנחה שלי היא שכאשר החולים האלה אוכלים, יש להם יותר מקרים של אספירציה (שאיפת חומר לדרכי הנשימה ולריאות – רמ"ב). כלומר, הרפלקס שחוסם את הדרך של המזון לריאות בזמן האכילה מתחיל להתנוון אצלם.

"אלצהיימר היא למעשה מחלה ניוונית של המוח. הראשונים להיפגע הם האזורים שאחראים על התפקוד הקוגניטיבי, אבל בסוף הכול מתנוון – גם האזורים שמפקחים על האכילה או על הסוגרים. אצל חולי פרקינסון, אגב, זה הפוך: קודם מתנוון האזור האחראי על התנועה, ורק לקראת הסוף זה מגיע לאזורים שמפקחים על התפקוד הקוגניטיבי".

האם זו מחלה תורשתית?

"היא תורשתית בקרב מיעוט קטן. מתוך מאה חולי אלצהיימר שהמחלה התגלתה אצלם בגילים המוקדמים, כלומר חמישים־שישים, אצל 5 עד 10 אחוזים יש מרכיב תורשתי. כלומר, אם למישהו יש הורה שסבל מאלצהיימר בגיל מוקדם, הסיכוי שלו ללקות במחלה בגיל מוקדם הוא בערך פי עשרה לעומת האוכלוסייה הכללית. גם בקרב האנשים שהמחלה מתחילה אצלם בגיל 75־80 יכול להיות מרכיב תורשתי, אבל הוא שולי מאוד. אם אצל ההורה התגלה אלצהיימר בגיל שמונים, הסיכוי של הבן לחלות גדול פי 1.5. עדיין גבוה יותר מהאוכלוסייה הכללית, אבל בשוליים".

רקדנית לחמש דקות

דוידזון (73) הוא יליד רומניה, בן יחיד שעלה ארצה עם הוריו כשהיה בן 14 וחצי. את המעט שהיה להם השקיעו הוריו בהשכלה שלו. "הם רצו שאהיה רופא או מהנדס, בזה הסתכמו האופציות", הוא אומר בחיוך. אלא שהעברית שלו לקתה בחסר, והציונים שהשיג בבחינות הבגרות לא היו גבוהים. כדי ללמוד רפואה הוא נסע לאיטליה, ולאחר מכן חזר לארץ, התחיל התמחות בקרדיולוגיה, אך לקראת סופה התחרט והחליט לנסוע לארצות הברית לצורך התמחות נוספת, הפעם בפסיכיאטרייה.

לתחום האלצהיימר הוא הגיע במקרה. "במהלך ההתמחות בניו־יורק פגשתי שם קבוצה של רופאים וחוקרים שעסקו במחקר של סכיזופרניה ואלצהיימר. הייתי אז צעיר מאוד, נדבקתי אליהם, וכך הפכתי לחוקר אלצהיימר. כשהתחלתי להתלוות לקבוצה הזו, היינו משוכנעים שלקראת סוף הקריירה שלנו הקהילה המדעית כבר תצליח לנצח את המחלה. הייתה אופטימיות רבה. כמו עשרות אלפי חוקרים אחרים, גם אני הלכתי לתחום הזה כדי למצוא פתרון לאלצהיימר, ולא מצאתי".

מה כן מצאתם? 

"אפשר להגיד שיש התקדמות, אבל היא הדרגתית. יש היום תרופות שמעכבות את המחלה, וכל הזמן מפתחים תרופות חדשות".

בעבר ניהל דוידזון את בית החולים אברבאנל ואת המחלקה הפסיכיאטרית בשיבא, ולפני 22 שנה מונה ליו"ר המרכז הרפואי הישראלי לאלצהיימר. לצד זאת הוא עומד כיום בראש החוג לפסיכיאטרייה באוניברסיטת ניקוסיה, ועובד בחברת הזנק אמריקנית שמפתחת תרופה לטיפול באפתיה, אדישות קלינית. "אני אופטימי מאוד לגבי התרופה הזאת. את הניסוי הראשון ערכנו בחולי סכיזופרניה, והיו תוצאות טובות. רבים מחולי האלצהיימר הם גם אפתיים, ואני מניח שהתרופה תעבוד גם אצלם".

פרופ' מיכאל דוידזון: "אני פוגש מטופלים בשלבים התחלתיים, ולפעמים – אצל אחד מתוך חמישה נבדקים בערך – יש לי ספקות. אני מוצא את עצמי משקר: במקום להגיד 'אני נוטה לחשוב שזה אלצהיימר', אני אומר למשפחה 'בואו בעוד חצי שנה'. אני מעדיף שייהנו מעוד כמה חודשים של חוסר ידיעה לפני שהם נכנסים לזה"

את המרכז לאלצהיימר בתל־השומר, הפועל כעמותה ללא מטרת רווח, הקים עו"ד אמוץ אליאש ז"ל. לאחר שאמו לקתה במחלה והוא לא מצא מקום שיעניק לה טיפול ראוי, החליט אליאש לפתוח מרכז כזה בעצמו. דוידזון הגיע גם לכאן במקרה, לאחר שבת דודה שלו פגשה את אליאש ושמעה שהוא מחפש מומחה לפסיכיאטרייה שמתעסק גם באלצהיימר. "גם בבתי אבות אפשר למצוא חולי אלצהיימר, אבל המרכז שלנו הוא המקום היחיד שמתמחה בדמנציה ואלצהיימר", מסביר דוידזון. "אנחנו מלמדים רופאים, אחיות ומרפאים בעיסוק מכל הארץ כיצד לטפל בחולים האלה, עורכים מחקרים מעשיים, ומנסים לברר אילו תרופות הן הטובות ביותר למטופלים ואיזו פעילות הכי תורמת להם – ריקוד או ציור, שירה או אמנות".

הפעילות המגוונת במקום כוללת גם הרצאות שמשלבות תרגול של הזיכרון. במהלך הסיור במחלקה ראיתי מרצה שדיבר על ימי בין המצרים, ונתן למטופלים להשלים פסוקים מוכרים. "שמעו שמיים", הוא אמר להם, והם המשיכו – "והאזיני ארץ"; "ידע שור קונהו" – "וחמור אבוס בעליו", נשמעה התשובה במקהלה.

בשיחה עם דוידזון אני מזכירה סרטון ויראלי שהראה את מרתה גונזלס, בעבר הפרימה־בלרינה של בלט ניו־יורק, יושבת שמוטה בכיסא גלגלים, שקועה בתהומות המחלה. כשהמטפלים משמיעים לה את "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי, היא מתעוררת לפתע לחיים ומבצעת את תנועות הריקוד בדייקנות. "מתברר שזיכרון מוזיקלי הוא אחד הדברים האחרונים שנמחקים", מסביר דוידזון, "אבל בסופה של המחלה הכול נמחק. את יכולה לפגוש כאן אנשים שהולכים, מדברים איתך, אפילו מתבדחים איתך, אבל ככל שהמחלה תתקדם, גם המצב שלהם יידרדר. יש כאן מחלקות למאושפזים שמצבם כבר החמיר, ושם אפשר לראות אנשים שיושבים בכיסא ולא יכולים להזיז את הפה, גם לא לדבר".

איך מכינים את בני המשפחה לכך שאבא או אמא עוד מעט לא יזכרו אותם?

"כשמגיעים לפה לאשפוז, בני המשפחה למעשה כבר יודעים. במרפאה לעומת זאת אני פוגש מטופלים בשלבים התחלתיים, ולפעמים – אצל אחד מתוך חמישה נבדקים בערך – יש לי ספקות. אין בדיקת מעבדה חד־משמעית לאלצהיימר, ורוב האבחנה נעשית דרך שיחה ובדיקות של המטופל. לפעמים אני נוטה לחשוב שיש מחלה, ומוצא את עצמי משקר: במקום להגיד 'זה כנראה אלצהיימר', אני אומר למשפחה 'בואו בעוד חצי שנה'. אני מעדיף שייהנו מעוד כמה חודשים של אי ידיעה לפני שהם נכנסים לזה, אם אין איזה צורך בהתערבות דחופה. ולפעמים אני חושב שיש מחלה, ואני טועה. גם זה קורה.

"אגב, לא נתקלתי במקרה של אדם שבא בעצמו להיבדק, והתברר שאכן הוא סובל מדמנציה. אנשים באים מיוזמתם כי הם ראו מישהו אחר שסובל מדמנציה, וברגע שהם שוכחים איפה החנו את האוטו, הם חושבים שגם הם סובלים מזה, אבל הם לא. מדובר בחרדה בלבד. מי שיאובחנו הם בדרך כלל אלו שמגיעים עם המשפחות".

"קשה מאוד להכין משפחה למה שמצפה לה", מוסיף קלפר. "בסופו של דבר זה תהליך. אבא שלי היה דמנטי, ויום אחד אמא שלי מתקשרת ומספרת שהוא נעלם. התגייסנו כל המשפחה לחפש אותו, ובסוף המשטרה מצאה אותו ויצרה איתנו קשר. אנחנו יושבים כולם ביחד סביב השולחן, השוטרים מסכמים את הדו"ח, אומרים שלום ומתחילים ללכת, ואבא שלי הולך אחריהם".

הסוד של הנזירות

המחלה אומנם כרונית וחשוכת מרפא, אומר קלפר, "אבל בסופו של דבר זה המקום הכי טוב גם למטופלים עצמם וגם למשפחות שלהם. כאן החולה מקבל את הטיפול שמסוגל לעזור לו, הן מבחינה רפואית והן מבחינת הפעילויות. אני תמיד אומר שאנחנו לא מקבלים לכאן רק חולה, אנחנו מקבלים לכאן משפחה. יש פה מערך תמיכה במשפחות שפועל כל הזמן".

במרכז יש מוקד טלפוני שמאויש בידי עובדת סוציאלית. "זה התחיל לפני חמש שנים כשיתוף פעולה עם ביטוח לאומי, ועכשיו אנחנו מפעילים אותו בעצמנו", מספר דוידזון. "דיברנו בשנים האחרונות עם יותר מ־10,000 בני משפחה של חולים בשלבים שונים של אלצהיימר. הם מתקשרים לפה בכל מיני מצבים, לפעמים במצבי קיצון של אלימות, או כשהחולה מאיים להתאבד".

יש היום טיפול מניעתי לאלצהיימר?

"האף־די־איי אישר עכשיו שתי תרופות של חברות שונות שעובדות על אותו מנגנון. מה שקורה במוח של חולי אלצהיימר, בעיקר הצעירים יותר, הוא שקיעה של חלבון מסוים שנקרא עמילואיד. התרופות החדשות הן בעצם נוגדן שתוקף את העמילואיד ומנקה אותו קצת מהמוח. כרגע האפקט הקליני שולי ביותר, כלומר יש השפעה, אבל אין התאמה בין כמות העמילואיד שמתנקה ובין רמת השיפור הקוגניטיבי. זה אפילו לא שיפור, אלא האטה בהידרדרות. המחשבה היא שאולי עם השנים יצליחו לייצר נוגדן כזה בלי תופעות לוואי, ואנשים שנמצאים בקבוצות סיכון יקבלו אותו כשהם עוד בריאים.

"כרגע הדבר היחיד שאפשר לעשות מבחינת מניעה הוא להפחית את גורמי הסיכון למחלה. מתברר שכל גורמי הסיכון של מחלות לב הם גם גורמי סיכון לאלצהיימר. לא ברור למה, אבל זה ככה. לכן שמירה על משקל, לחץ דם וכולסטרול תקינים, והקפדה על פעילות פיזית, יכולות לדחות את המחלה ולהפחית את הסיכון. וגם – לא לצאת לפנסיה מוקדמת, ולהמשיך בפעילות מוחית".

מה לגבי פתרון תשבצים וסודוקו? זה עוזר?

"יש הרבה שאומרים שאם אתה עסוק בפעילות קוגניטיבית מהסוג הזה, כלומר תעשה סודוקו כל היום או תלמד גמרא מהבוקר עד הערב, זה ישמור לך על המוח. אבל כמו בכל מחלה חשוכת מרפא, יש המון גופים שמרמים ומנצלים את האלצהיימר למטרות רווח. מציעים לחולים טיפול בתא לחץ, וגובים אלפי שקלים. זאת רמאות מוחלטת, מים קדושים יעילים יותר. הדברים האלה נחקרו, זו לא דעתי האישית. מה כן עוזר? להמשיך פעילות רגילה. מה שעשית – את זה תמשיך לעשות. אם אתה עיתונאי, תמשיך להיות עיתונאי. אם אתה רופא, תמשיך להיות רופא.

"יש מחקר מפורסם מאוד שהתקיים בארה"ב, 'מחקר הנזירות', שניסה לזהות גורמים שיכולים להפחית את הסיכון לחלות באלצהיימר. הם בדקו מאות נזירות, והיו שם משתתפות ששנים קודם לכן, בגיל 17־18, נדרשו לכתוב מאמר שמסביר למה הן רוצות להיות נזירות. כבר בגיל צעיר הן כתבו וביטאו רעיונות מורכבים, והתברר שבתקופות המאוחרות יותר בחייהן הן היו פחות מועדות ללקות במחלה. ידוע שכושר כתיבה נמצא בקורלציה גבוהה עם איי־קיו ואינטליגנציה, והתברר שיש קשר בין 'הרזרבה המוחית' של אדם ובין מה שיקרה לו בגיל מבוגר. מי שהוא יותר אינטליגנטי באופן מולד, יש לו פחות סיכון לאלצהיימר. זה כמובן לא אומר שאנשים חכמים לא יחלו באלצהיימר; אנחנו מדברים פה רק על גורמי סיכון, והסיכון שלהם נמוך יותר. גם אם עסקת בעבודה אינטלקטואלית ואתה ממשיך בה, אתה מוריד קצת את הסיכון. זה לא הסודוקו דווקא, ואין פעילות ספציפית שעוזרת, אלא כל דבר שאתה עושה. העיקר שלא תשב במיטה ותבהה בטלוויזיה". 0

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il