עמנואל מתקרב עם רכבו אל שני החקלאים ובוחן אותם בדריכות. המוח המבצעי שלו פועל במצב חירום, מחליף מחשבות בקצב בלתי נתפס. לגשת בדרכי שלום, לתקוף, לברוח. אבל בטרם הייתה לו הזדמנות לפעול, צרור יריות מפלח את השקט. הפגיעה קטלנית.
(מתוך הספר "עמנואל מורנו – המעט שאפשר לספר")
משפט הפתיחה לכתבה הזו, כפי שנוסח בתחילה, סיפר שבשבוע הקרוב ימלאו 17 שנים לעלייתו בסערה השמימה של הלוחם עז הנפש שתמונת פניו אסורה לפרסום עד היום, סגן־אלוף עמנואל מורנו מסיירת מטכ"ל.
זה קרה בכ"ה באב, שחל אז כמו עכשיו בערב שבת. אבל במחשבה שנייה, אפשר אולי לוותר על הדרמה של "בסערה השמימה". להתמקד בעובדות. מורנו נפל בקרב יריות קצר, בתום מבצע צבאי מסווג באזור בעלבכ בלבנון, ימים ספורים לאחר סיומה של מלחמת לבנון השנייה. כי בסופו של דבר, ההיצמדות לעובדות הייתה גם מטרתם של טל דנינו ויוני רוטנברג, מחברי הספר "עמנואל מורנו, המעט שניתן לספר", שראה אור השבוע (הוצאה עצמית, בסיוע העמותות "בדרכי עמנואל מורנו" ו"דרך עמ"י").
צעד אחר צעד, מרואיין אחר מרואיין – והיו כשמונים כאלו, ובהם ראשי ממשלה, שרי ביטחון ולוחמי עבר רבים – ניסו השניים לפענח את דמותו של מורנו ולספר מי הוא היה בכל שלב בחייו. הפעוט שעלה מפריז, הילד שגדל בשכונת עולים ירושלמית, אחד מחמשת בניהם הפעלתנים של אילן וסילביה, הנער שעמד על עקרונותיו כבר בשנותיו כתלמיד, הלוחם היצירתי בסיירת מטכ"ל, איש השב"כ, היהודי המאמין, הבעל של מאיה, האבא של אביה, נריה ונעם.
דנינו (52), סא"ל במיל', למד עם מורנו במחזור ב' של המכינה הקדם־צבאית בני דוד בעלי. "נוצרו פה שני תחומי פעולה", הוא מתאר לנו את העבודה על הספר. "הראשון הוא לצמצם את הפייק, כי במשך השנים צמחו כל מיני סיפורים מזויפים והזויים. לדוגמה, טייס בחיל האוויר, אדם עם פנים ושם ומדים ודרגות, סיפר למשפחת מורנו איך טייס אחר, חבר שלו, לקח פעם את עמנואל במסוק לקרחת יער בסוריה, הוריד אותו שם לבד עם תיק ענקי, ואחרי שבועיים חזר לאותה הנקודה, אסף את עמנואל והחזיר אותו לישראל. זה סיפור שלא היה ולא נברא. אפילו בתוך המשפחה יש אנשים שהוזנו באירועים שלא קרו, אבל חשבו שהסיפורים האלה נכונים".
איך אתה יודע בוודאות שדבר כזה לא קרה?
"כי את מה שכן קרה שמעתי מחמישה אנשים שונים, כל אחד מהזווית שלו, ומתוך הדברים אתה כבר מבין מה עמנואל כן עשה.
"בנוסף לצמצום הפייק, אספנו המון סיפורים שלא היו מוכרים קודם. אחד האחים, שקיבל את הספר לקריאה בשלב ביניים, אמר לי שבכה הרבה והרגיש כאילו עמנואל קם לתחייה. הוא אמר: 'אחי דיבר אליי מתוך הספר, ואני לא קורא עדיין את שני הפרקים האחרונים, כדי שהוא לא יעזוב אותי שוב'. כך הבנתי שמלבד פרסום ספר על עמנואל, יש לנו מטרה נוספת: לתת למשפחה זיכרון".
לקריאת הכתבה המלאה – לחץ כאן
