"החקיקה בצורה שהממשלה עשתה אותה היא סיכול ממוקד לאחדות עם ישראל", אומר אלן פֶלְד, מייסד פירמת ההשקעות Vintage, מחלוצי ההייטק הישראלי וממייסדיו הבולטים. "אני נחשף יום־יום לנזק העצום שכבר נגרם לאטרקטיביות של ישראל כיעד השקעה. מאז החל תהליך החקיקה, משקיעים זרים התחילו לשאול שאלות על יציבותה של ישראל, ואני מקבל לפחות חמש הודעות ביום ממשקיעים מוסדיים שמודאגים לגבי ההשקעות כאן. אבל חמור מזה, אני מוטרד מכך שהחקיקה יכולה להיות המסמר האחרון בארון המתים של המאמצים שנעשו כאן לבנות אתוס משותף בין כל חלקי עם ישראל".
פלד הוא יהודי שומר מצוות, חייכן ואדיב. האיש הנכון לשבת איתו על כוס קפה בימי סערה, לא משנה מאיזה צד אתם באים. ובכל זאת, את האופטימיות שלו הוא מדרג במקום הנמוך ביותר. אחרי כמעט שלושים שנה בארץ, הוא מודאג כפי שלא היה מעולם, ובעיקר מהקרע החברתי. "השרה שקד הצליחה להכניס שופטים שהיא רצתה בלי הרפורמה. בג"ץ פסל בכל ימיו 23 חוקים בלבד. על זה החליטו לקרוע את עם ישראל לגזרים?"
על זה מבעירים את המדינה?
"זה לא נכון. אתה לא משנה את מערכת המשפט על 23 חוקים. מערכת המשפט בישראל לא מושלמת, והיא צריכה רפורמה. אבל החלשת בג"ץ וערעור עצמאותו הם לא רפורמה, הם הרס. שום שיטה דמוקרטית לא עברה רפורמה ברוב זעום".
לשיטת אלן, מי שצריך לשמור על בית משפט עליון חזק ועצמאי הוא המגזר הדתי והימני דווקא, בהיותו מיעוט. "בג"ץ מנע אפליית תלמידות ספרדיות בעמנואל ואישר את המעמד של אוניברסיטת אריאל מול התנגדויות קשות; הוא הגדיל את הפיצויים לנפגעי ההתנתקות, אילץ את מטה מרצ לאפשר לערוץ 14 להציב שם עמדת שידור בליל הבחירות, והורה על הקמת מקווה בכפר־ורדים – תקדים שמאפשר הקצאת משאבים לצורך מבני דת גם במקומות עם רוב חילוני".
בג"ץ גם מתערב בעניין חוק הגיוס שהממשלה אמורה לחוקק, הוא לא אמור להתערב שם.
"בית המשפט אמר שהממשלה חייבת לנהוג בשוויון. הציונות הדתית לא רוצה שוויון בנטל השירות? הציונות הדתית צריכה לשבח את בג״ץ על זה ולא לבקר אותו. איך אנחנו נותנים יד למינוי אדם שהורשע פעמיים בעבירות שוחד ומס לשר אוצר ברוטציה? אנחנו נותנים חשיבות עליונה לשירות צבאי, איך אנחנו יכולים לתמוך בפטור מוחלט לחרדים בלי לדרוש לכל הפחות שירות לאומי או קהילתי? מה קרה לנו?"
אנחנו נפגשים במשרדי וינטג' בהרצליה, סמוך לשכונת צמודי קרקע, וסביבנו גורדי שחקים שמייצרים מרכז עסקים תוסס ומלא חיות. הקרן שהקים לפני שני עשורים, כשבועת ההייטק התפוצצה, מנהלת היום 3.6 מיליארד דולר, והיא מהחברות הגדולות בישראל בתחום. בזכות מאגרי המידע שלה "יש לווינטג' פרספקטיבה ייחודית על מה שבאמת קורה להייטק הישראלי בימים אלו", אומר פלד.
היומן שלו מלא פגישות עסקים, אבל הוא לא מהסס לדחות אותן לצורך ישיבות חשיבה שמוקדשות למציאת פתרונות למבוך החברתי שנקלענו אליו. "את יודעת מה כואב לי במיוחד? אנחנו, הציונים־דתיים, שתמיד היינו הדבק החברתי, אנחנו מובילים את הקרע הזה. והרבנים שלנו? מרובם עולה שתיקה רועמת. הם יכלו לעצור את התהליך ההרסני הזה, לדרוש מהצדדים לקחת פסק זמן, לשבת ולבנות משהו שיהיה מקובל על רוב גדול של העם. זה מה שעשו בארה"ב בין 1787 ל־1789; זה מה שעשו בקנדה בין 1980 ל־1987. הרי ברור שמערכת המשפט לא מושלמת, אבל לא ככה משנים אותה. לא מספיק לדבר אחדות; צריך לעשות אחדות״.
הוא מתנגד נחרצות למחאת הסירוב של המילואימניקים והטייסים. בפוסט מרגש שכתב לילדיו ונכדיו הבהיר: "השירות שלכם בצבא הוא לא רק חובה פטריוטית, הוא גם פיקוח נפש… אתם עדיין צריכים להמשיך להתנדב ולעשות את שירותכם במילואים. רק אם תתבקשו לעשות מעשה בלתי חוקי בעליל עליכם לסרב. סירוב לשרת וסירוב להתנדב זה לא אנחנו".
בלי לבדוק בציציות
אי אפשר להפריד בין הדאגה של אלן והעשייה החברתית שלו לאורך השנים ובין ערש הולדתו. הוא התייתם מאביו כשהיה בן 11, אבל דמותו ודמות אמו ג'ודי מלוות אותו עד היום. השניים היו פעילים במאבק נגד מסך הברזל הסובייטי בשנות השבעים, והחליטו לפעול גם לשחרור יהודי סוריה. "אבא היה איש מיוחד מאוד", הוא אומר על ד"ר רונלד פלד ז"ל. "בשנות השישים, בתי אבות בקנדה היו מקום מדכא שזרקו בו את הקשישים. לאבא היה חזון – לבנות בית אבות אחר".
הוא וחבר יהודי אחר לקחו ערבות על העסק, שכללה ביטוח חיים משותף. רונלד נפטר מהתקף לב בגיל ארבעים, וכשהמשפחה קמה מהשבעה התברר שהשותף לקח את כל כספי הביטוח ורוקן גם את החשבונות המשותפים. אמו ג'ודי, אלמנה בת 33 עם שלושה ילדים ובלי כסף, תבעה את השותף, ניצחה, והמשיכה את פועלה לטובת חילוץ יהודי סוריה. היא זכתה בפרס נשיא המדינה על הצלתם של כ־3,000 יהודים שהבריחה מסוריה לישראל דרך ניו־יורק, טורקיה ומקומות אחרים, משנות השבעים ועד 2001. לימים, כשאלן עלה ארצה, הוא התרגש לגלות שבאותה הטיסה מגיעה אחת המשפחות הללו. אגב, "מיסיס ג'ודי", כפי שמכנים אותה עולי סוריה, הצליחה להביא ארצה גם את כתר דמשק, חומש עברי עתיק, שנמצא בספרייה הלאומית.
ב־1974, בזמן שהתנהל המשפט של אמו מול השותף, נשלח פלד עם אחיו לנקות את הראש בישראל. "הייתי בן 12 והתאהבתי במדינה הזו. הסתובבתי בירושלים המדהימה, ואמרתי: אני חוזר לפה. לא אכפת לי מה יקרה". מה שקרה זה שהוא למד בטורונטו שני תארים ראשונים, במשפטים ובכלכלה, ותואר שני במנהל עסקים. הוא עבד בעריכת דין והתחתן עם ליאונה לבית פישר, לימים רופאת עור, והיה פעיל ציוני נלהב. "הייתי זה שרוצה לשנות את העולם", הוא אומר. בתחילה היה יו"ר ארגון הסטודנטים היהודיים בצפון אמריקה, ובגיל 24 נבחר לסגן יו"ר הקונגרס היהודי־קנדי, ארגון גג של 350 אלף יהודי קנדה. הנושא שעמד על הפרק היה ההתבוללות הגוברת בקנדה, ואלן, שגדל במשפחה קונסרבטיבית ולא דתית, החליט ללמוד על היהדות. "מצאתי – וואו. עולם מדהים. בתוך שלוש שנים נהייתי יותר ויותר דתי". מסעו התחיל בישיבת "אש התורה" החרדית אך במהרה עבר לציונות הדתית. אלן הושפע בעיקר ממשפחת קושיצקי וקורט רוטשילד זצ"ל, "אנשים שעשו בשקט המון דברים לטובת הציונות הדתית". הראשון הקים, בין השאר, את אתר "ספריא"; השני היה יו"ר המזרחי העולמי. "אהבת ישראל שלהם, המתינות והנכונות לקבל כל יהודי כמו שהוא משכו אותי לציונות הדתית. אנשים ישרים בטירוף. אהבו, כיבדו, ולא בדקו בציציות".
שני דברים הוא למד מהם – השקעה במפעלים ציוניים ויהדות מחבקת. קרן וינטג' שלו משתמשת במאגר הנתונים שלה כדי לחבר בהתנדבות בין לקוחות גדולים זרים לתעשייה הישראלית. "יש לנו עובדים שמקדישים את זמנם רק לזה. כשהתעשייה טובה יותר, זה טוב לכולנו". מיזם היהדות המחבקת, לעומת זאת, עדיין בשלבי בנייה. באופן סמלי ועצוב, פרויקט שעבד עליו רבות ונועד לצאת לאור בתשעה באב נדחה נוכח סערת החקיקה של השבוע שחל בו. כן, הוא מאוכזב, אבל מבקש להמתין שהרוחות יירגעו. "קיבלנו מהקב"ה מתנה, מדינת ישראל, ועכשיו אנחנו מסכנים את המתנה הזאת? השיח פה לעומתי: 'אנחנו חלוצים, לא אתם'; 'אנחנו יהודים, אתם לא'. באנגלית קוראים לזה: My way or the highway. או שאתה הולך בדרך שלי או שתעוף מפה. זה הרחיב את הקרע".
שבעים פנים
הוא אדם מאמין, והקב"ה נוכח לאורך כל השיחה שלנו, ובכל זאת במדד השמרנות־ליברליות הוא מגדיר את עצמו שמרני בתחומים מסוימים וליברלי במאה אחוז בתחומים אחרים. "אני לא פה כדי להחזיר אנשים בתשובה, ומצד שני כואב לי שאנשים מגדירים את עצמם כיהודים רק בגלל השואה. אני רואה ביהדות משהו יפה ומושך; אהבה ושלום, ערכים מדהימים. אבל ברגע שיש יסוד של כפייה, אתה מרחיק אנשים. למה אנשים מקפידים על מצוות ברית מילה, שהיא כל כך לא פשוטה ורגישה? כי אין חוק שכופה עליהם את זה. למה לא נוהגים פה ביום כיפור? כנ"ל. אז באים עם חקיקת חוק החמץ? הליברליות שלי נמצאת בציר של הרב יונתן זקס בצד ההלכתי ובצד של מנחם בגין וזאב ז'בוטינסקי ביחס למערכת הפוליטית, שהאמינו במדינה יהודית ודמוקרטית עם בית משפט חזק, איזונים ובלמים, שוויון אזרחי וחירות. פעם הימין היה ליברלי. ואני שם, בהגדרה הזו".
את המיזם שלו עוד מוקדם לחשוף, אבל אפשר לספר על הרעיון שמאחוריו. "אני חושב שרע מאוד שלקחנו בעלות בלעדית על היהדות, ולא פחות רע שהחילונים אמרו: 'זה שלהם, לא שלי'. חלק ממה שאנחנו רואים בימים אלה מגיע משם. זה תסמין של בעיה יסודית: בתוך הרעיון של מדינה יהודית־דמוקרטית לא הגדרנו מעולם מהו החלק היהודי של המדינה". אחרי עשרים שנה שהוא מקים מיזמים חברתיים בכובעים שונים, בינואר הוא החליט לעשות מעשה. כתורם ותיק של ארגון רבני צהר, הוא חבר לרב דוד סתיו ("אנשים לא יודעים כמה הוא עושה לקירוב אנשים ליהדות") ויחד הם החליטו לאסוף קבוצה של אנשים – חרדים, דתיים־לאומיים, מסורתיים וחילונים – במטרה ליצור עקרונות יסוד להתנהלותה של מדינה יהודית; "כאלה שאפשר להציג בהמשך בפורומים רחבים יותר. אנחנו לא מדברים על התנהלות ברמה האישית, כמובן, אלא בניית כללי משחק לכל הפחות בינינו, החברה היהודית במדינה; לא החזרה בתשובה אלא מתן כלים לבניית זהות יהודית משותפת. אם אנחנו רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית, חייבים ללמוד יותר יהדות במערכת החינוך, אבל בצורה מקרבת, פתוחה".
לחצן המצוקה האוטומטי של החינוך הממלכתי כבר זועק "הדתה".
"ללמוד את התרבות שלך זה הדתה? מזה צריך לפחד? ללמוד יהדות זה ללמוד גם על גבולות המחלוקת: מה אפשר לומר ומה לא. זה שיח על הונאה: איך אתה מתנהל בחנות אם אתה לא מתכוון באמת לקנות. מה היהדות אומרת על שקר, על מחויבות כלפי הכלל. יש מספיק חומר בגמרא כדי להעשיר את התלמידים גם בלי להתעכב רק על הדלקת נרות ואוכל כשר".
בעידן של זעזוע מדוכן תפילין, יש מי שיסכים להכניס תוכן כזה למערכת החינוך?
"חלק ממה שקורה זה כי הפסקנו להיות הדבק המחבר. עשינו טעות כבדה כשהתייחסנו לחילונים כאל עגלה ריקה. באנו בהתנשאות. אז קודם כול בואו נשנה את השיח. לא כולם מאמינים בקב"ה, לא כולם מתחברים, אבל זה לא אומר שהם יהודים פחות טובים מאיתנו. אני מכיר הרבה חילונים שהם יהודים הרבה יותר טובים ממני. יש חרדים במצוות שבין אדם למקום ויש חרדים במצוות שבין אדם לחברו, ומגיע להם כבוד גדול על זה. במפגשים שלנו הצלחנו להוריד את הלהבות. חלק ניכר מהחילונים שבאים הם ממובילי המחאה. ישבנו לדבר על הגדרות מוסכמות לחלק היהודי במושג 'מדינה יהודית ודמוקרטית'".
הוא לא מסכים שלפרופיל הדתי המובהק של רבים מחברי הקואליציה יש חלק בחרדה של מובילי המחאה מהדמוגרפיה. "יש הרבה כיפות במפלגות האופוזיציה. החשש הוא לא מהדתיים אלא מקיצוניות שאומרת שהיהדות של אלה שלא דתיים שווה לאפס. את יודעת כמה חילונים אומרים לי 'איפה המפד"ל של פעם'? הרבה הייטקיסטים ישבו עם רבנים מיוזמתם. זה גרם להם להתמודד עם ההגדרה העצמית שלהם כיהודים. אני מחפש את היהדות הזו, היהדות של רוטשילד וקושיצקי, של שבעים פנים לתורה. זו היהדות שיכולה להחזיר את המדינה למקום שהיא צריכה להיות. שם אני נמצא".
