מה שאלראי קאפח (37) זוכר מהדקות הראשונות אחרי שמחבל פלסטיני ירה בו מרכב חולף, הוא שתי התחושות החזקות שפיעמו בו בו־זמנית – העובדה שהוא פצוע שזקוק לסיוע רפואי בהקדם, ועובדת היותו אבא, עם האחריות הגדולה והדאגה הרבה לשתי בנותיו המבוהלות שהיו לצידו וראו הכול. קצת אחר כך, באמבולנס שפינה אותו לבית החולים, הוא חשב על תמר. על כך שהוא חייב לחיות, שאסור לו להשאיר לבדה את אשתו שאיבדה את שני הוריה בפיגוע ירי בגוש קטיף לפני 18 שנה.
"לקחתי את נעמי לגן פה בנוקדים, התארגנתי לצאת לעבודה ואמרתי לאביגיל ורחל שאקח אותן בדרך לקייטנה בתקוע. נסענו, ובפנייה שמאלה לכיוון תקוע הייתה תנועה ערה של מכוניות. עמדנו כמה דקות, חיכיתי להזדמנות להשתלב בתנועה. לפני שהגיע הרכב של המחבל היה מרווח קטן בין המכוניות הנוסעות, ואביגיל שישבה מאחור אמרה לי 'אבא תעבור, תעבור עכשיו'. הפניתי אליה את הראש ואמרתי 'אני רוצה ללמד אותך כלל לחיים. לא מבלבלים נהגים, זה מסוכן. אני כנהג עושה את השיקולים שלי'".
בתגובה לנזיפה הקלה, אביגיל נשכבה בהפגנתיות על הספסל האחורי. "בדיעבד, הבנו שזה מה שהציל אותה. המחבל אמר בתחקיר שלו אחרי שנתפס, שהוא לא ראה אותה. הוא כיוון אל רחל שישבה לידי ואליי". בדיוק אז עברה אותם מכונית המחבל, ואחריה היה סוף סוף מרווח שאפשר כניסה אל הצומת. אבל עוד לפני שאלראי הספיק להתקדם, פגע בהם צרור היריות.
תמר יפת התלתלים היא בתם האמצעית מבין שלושה של דב ורחל קול ז"ל, שנורו בידי מחבל פלסטיני במוצאי שבת 23 ביולי 2005 בציר כיסופים, פחות מחודש לפני העקירה מגוש קטיף. הם היו תושבי ירושלים, שבאו להתארח לשבת אצל קרובי משפחה בגני־טל. דב היה איש יחסי ציבור ויועץ ארגוני ששימש קודם לכן דובר הביטוח הלאומי. רחל הייתה חוקרת במעבדה הנוירולוגית בבית החולים הדסה עין־כרם.
את מוצאי השבת ההוא, כשהייתה בת 17, תמר לא יכולה לשכוח. "הרגע שבו הודיעו לי שהם נהרגו היה הרגע שבו התרוקנתי מעצמי להרבה שנים קדימה. במשך שנים המלאכה שלי והעיסוק שלי בחיים היו לאחות את עצמי, לאסוף חלק אחרי חלק, להרכיב את עצמי מחדש. ועכשיו כשאלראי נפצע והייתי פה כמה דקות לבד, עם עצמי, עם הילדים – בהרגשה שלי ממש ניהלתי את האירוע. הבנתי מה קרה, התקשרתי למשפחה של אלראי ועדכנתי אותם, ידעתי מה צריך לעשות, התקשרתי לאחי ואמרתי לו לבוא, התקשרתי לגיסי. פתאום הרגשתי שזו חוויה אחרת לגמרי מזו שהייתה אז".
מהאמבולנס מתקוע שפינה אותו הועבר אלראי לניידת טיפול נמרץ, מחשש לחייו. "כל הזמן הזה אני נלחם בעצמי, אני מרגיש שאני רואה שחור ומידרדר, ונאבק לא לאבד הכרה. ראיתי בראש את התמונה של הבנות שלי צועקות", הוא מתאר בשקט. "אמרתי לעצמי שאסור לי לאבד הכרה. אני חייב להחזיק. חייב לחיות, רוצה לחיות. אני לא יכול לתת שזה יקרה לתמר שוב".
אל תמר הגיעה הידיעה בווטסאפ המשפחתי, בניסיון לברר אם הם בסדר. היא גלשה מיד לאתר חדשות וראתה דיווח על פיגוע ירי בצומת תקוע שבו גבר נפצע קשה. "אני קוראת את זה ואומרת לעצמי – זה אלראי. פשוט ידעתי שזה הוא. התקשרתי לשכן שראיתי בינתיים שיחה שלא נענתה ממנו. הוא התקשר כי היה שם בצומת. שאלתי מה המצב של אלראי, והוא אמר שמפנים אותו לבית חולים והוא לא יודע. לאט לאט התחלתי לחבר את הטלאים. התקשרתי לגיסי שהוא פרמדיק במד"א לשאול מה הוא יודע. בשיחה השנייה או השלישית לאנשים שנמצאים בצומת הבנתי שגם הבנות היו שם. זה היה רגע שבו תפסתי את הראש. מה, גם הן שם? אבל הבנתי שהן לא נפגעו קשה. הייתי בבית עם טוביה, שהוא בן שבעה חודשים. הבנתי שאני צריכה ללכת, אז כבר הכנתי תיק עם כמה דברים. אמרתי לבן הבכור שלי, שבדיוק התעורר, שהיה פיגוע ואבא נפגע. אלו היו רגעים קשים של חוסר ודאות, ועם זאת הרגשתי מאוד בשליטה, מאוד יודעת מה צריך לעשות עכשיו".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (יום ו') במוסף יומן
