מה שאלראי קאפח (37) זוכר מהדקות הראשונות אחרי שמחבל פלסטיני ירה בו מרכב חולף, הוא שתי התחושות החזקות שפיעמו בו בו־זמנית – העובדה שהוא פצוע שזקוק לסיוע רפואי בהקדם, ועובדת היותו אבא, עם האחריות הגדולה והדאגה הרבה לשתי בנותיו המבוהלות שהיו לצידו וראו הכול. קצת אחר כך, באמבולנס שפינה אותו לבית החולים, הוא חשב על תמר. על כך שהוא חייב לחיות, שאסור לו להשאיר לבדה את אשתו שאיבדה את שני הוריה בפיגוע ירי אחר.
בטון שקט, במילים מדודות, הוא מתאר השבוע מהסלון הבהיר שביישוב נוקדים את שקרה לפני פחות מחודש. מאז, בשבועות החמים שחלפו פה, הספיקו טרוריסטים פלסטינים לרצוח את איש הביטחון חן אמיר בתל־אביב, לפצוע קשה סועדים במעלה־אדומים, לירות על משפחה ששבה מחופשה בצפון. ובתוך רצף האירועים הזה, כמעט ונשכח פצוע הירי מתחילת הקיץ. זה ששני כדורים מטווח קצר פגעו בבטנו ואחד נוסף חדר אל היד, ואל היד השנייה נכנס רסיס שמיקומו מכאיב במיוחד. זה שהולך לאט, בסיוע מקל, ושאת גופו עוטפת עדיין מעין תחבושת גדולה. זה שעוד מצפה לו תקופת שיקום מפרכת עד שיוכל לנהוג, ללכת לעבודה, לשוב באופן מלא לחיים.
עוברות דקות ארוכות של שיחה עד שנופל האסימון שהשקט הרגוע והנעים הזה של אלראי הוא לא רק נינוחות. הוא אוצר מאחוריו גם כאב פיזי גדול שנוכח פה מאוד. עד כדי כך כואב, שהתעטשות קטנה גורמת להתקפלות בלתי רצונית, לצורך בנשימות ארוכות של התאוששות עד שהוא יכול שוב לדבר.
מחלון הבית ביישוב, שנמצא לא רחוק מירושלים, נשקף נוף גבעות מדבר יהודה המשתפלות אל ים המלח. קאפח, היום עצמאי, היה בעבר פקח הקרקעות של גוש עציון. "אם הולכים מפה ישר מזרחה, מגיעים למצוקי דרגות", הוא מצביע על הנוף.
אלראי: "מהר מאוד הבנתי מה קרה. כאב לי ולא הצלחתי לנשום. שמעתי את הבנות צורחות ואמרתי להן 'יוצאים מהאוטו, בואו איתי'. הן ראו שאני מדמם וצעקו 'אבא אל תמות'"
יצא לך ללכת לשם?
"כן, כמה פעמים".
אל המקום שבו אירע הפיגוע, לא רחוק מהיישוב, הוא עדיין לא חזר. "תמר לקחה את הבנות לשם. הן אמנם לא נפגעו בגוף, אבל ראו מראות קשים מאוד. תקוע היא כמו העיר הגדולה הקרובה אלינו. אנחנו נמצאים שם המון".
את בוקר 16 ביולי הוא זוכר היטב. "לקחתי את נעמי לגן פה בנוקדים, התארגנתי לצאת לעבודה ואמרתי לאביגיל ורחל שאקח אותן בדרך לקייטנה בתקוע. נסענו, ובפנייה שמאלה לכיוון תקוע הייתה תנועה ערה של מכוניות. עמדנו כמה דקות, חיכיתי להזדמנות להשתלב בתנועה. לפני שהגיע הרכב של המחבל היה מרווח קטן בין המכוניות הנוסעות, ואביגיל שישבה מאחור אמרה לי 'אבא תעבור, תעבור עכשיו'. הפניתי אליה את הראש ואמרתי 'אני רוצה ללמד אותך כלל לחיים. לא מבלבלים נהגים, זה מסוכן. אני כנהג עושה את השיקולים שלי'".
בתגובה לנזיפה הקלה, אביגיל נשכבה בהפגנתיות על הספסל האחורי. "בדיעבד, הבנו שזה מה שהציל אותה. המחבל אמר בתחקיר שלו אחרי שנתפס, שהוא לא ראה אותה. הוא כיוון אל רחל שישבה לידי ואליי". בדיוק אז עברה אותם מכונית המחבל, ואחריה היה סוף סוף מרווח שאפשר כניסה אל הצומת. אבל עוד לפני שאלראי הספיק להתקדם, פגע בהם צרור היריות.
"אני זוכר את התחושה האוטומטית של רצון לשלוף את האקדח, ואת זה שהתנועה כל כך הכאיבה לי ביד, שצעקתי. בכל מקרה, לא היה סיכוי, הוא כבר ברח. מהר מאוד הבנתי מה קרה, ואת חומרת הפגיעה. כאב לי מאוד ולא הצלחתי לנשום. שמעתי את הבנות צורחות ואמרתי להן 'יוצאים מהאוטו, בואו איתי'. אביגיל יצאה מהדלת האחורית, רחל מהדלת שלי. כשיצאתי נפלתי, ואז הצלחתי לקום. עמדתי, סקרתי את הבנות בעיניים והיה נראה לי במבט ראשון שהן לא פצועות. ראיתי שאני מדמם מהבטן. גם הן ראו. הן התחילו לצעוק 'אבא אל תמות, אל תמות'. אלו היו רגעים מטורפים. ניסיתי להרגיע אותן ואת עצמי. אמרתי להן שהן איתי ושיהיה בסדר. ניסיתי להזעיק עזרה. מישהו עבר, ובחוויה שלי צעקתי לו שאני צריך עזרה, אבל ככל הנראה לא יצא לי קול. הוא סימן לי ככה עם היד, 'מה, מה אתה צריך'. לא האמנתי שהוא לא ראה שאני ירוי. ואז מישהו רץ אליי מהצומת, גם הוא לא הבין מה קרה אבל ראה שאני במצוקה. זה אזור רגוע יחסית. הרבה שנים לא היה כאן פיגוע כזה, וזה תרם לבלבול".
איכשהו הוא הצליח לחצות את הכביש, עם הבנות. "הרגשתי שאני צריך לדאוג לעזרה לי, ולשמור עליהן". כנהג אמבולנס בעצמו, הוא ניסה להסביר למי שהגיע לסייע מה עליו לעשות, לומר שלא ישכיבו אותו בשמש, להדריך איך לחבוש את הפציעה. "וגם מאוד דאגתי לרחל ואביגיל. באיזשהו שלב ראיתי אישה שלא הכרתי עוטפת את שתיהן בידיים. הבנתי שהיא שליחה טובה ושדואגים להן, ונרגעתי קצת". לאחר כמה דקות התברר שרחל פצועה אף היא מרסיס שפגע בה. "נס גדול. היה רסיס שנתקע בגרון אבל באופן ממש שטחי, וכדור שעבר ליד הצוואר ועשה בו כווייה".
"פשוט ידעתי שזה הוא"
מהאמבולנס מתקוע שפינה אותו הועבר אלראי לניידת טיפול נמרץ, מחשש לחייו. "כל הזמן הזה אני נלחם בעצמי, אני מרגיש שאני רואה שחור ומידרדר, ונאבק לא לאבד הכרה. ראיתי בראש את התמונה של הבנות שלי צועקות", הוא מתאר בשקט. "אמרתי לעצמי שאסור לי לאבד הכרה. אני חייב להחזיק. חייב לחיות, רוצה לחיות. אני לא יכול לתת שזה יקרה לתמר שוב".
אל תמר הגיעה הידיעה בווטסאפ המשפחתי, בניסיון לברר אם הם בסדר. היא גלשה מיד לאתר חדשות וראתה דיווח על פיגוע ירי בצומת תקוע שבו גבר נפצע קשה. "אני קוראת את זה ואומרת לעצמי – זה אלראי. פשוט ידעתי שזה הוא. התקשרתי לשכן שראיתי בינתיים שיחה שלא נענתה ממנו. הוא התקשר כי היה שם בצומת. שאלתי מה המצב של אלראי, והוא אמר שמפנים אותו לבית חולים והוא לא יודע. לאט לאט התחלתי לחבר את הטלאים. התקשרתי לגיסי שהוא פרמדיק במד"א לשאול מה הוא יודע. בשיחה השנייה או השלישית לאנשים שנמצאים בצומת הבנתי שגם הבנות היו שם. זה היה רגע שבו תפסתי את הראש. מה, גם הן שם? אבל הבנתי שהן לא נפגעו קשה. הייתי בבית עם טוביה, שהוא בן שבעה חודשים. הבנתי שאני צריכה ללכת, אז כבר הכנתי תיק עם כמה דברים. אמרתי לבן הבכור שלי, שבדיוק התעורר, שהיה פיגוע ואבא נפגע. אלו היו רגעים קשים של חוסר ודאות, ועם זאת הרגשתי מאוד בשליטה, מאוד יודעת מה צריך לעשות עכשיו.
"כשהחליטו שצריך לפנות את רחל לבית חולים, האמבולנס הגיע לכאן, אסף אותנו ונסענו יחד. בהמשך הבנות סיפרו שמאוד בלבלו אותן שם בצומת. אמרו להן להיכנס לאוטו, לצאת, לא ידעו מה לעשות. שכן שלנו שהוא רופא והיה שם סיפר לי שכשאמרו שצריך לפנות את רחל, הבנות אמרו שהן נוסעות רק יחד. האמירה הנחרצת הזו שלהן גרמה גם לבלבול של המבוגרים להסתדר. הגיע אמבולנס, שתיהן עלו ובאו לאסוף אותנו. ברור לי שהיכולת שלנו לפעול כיחידה משפחתית אחת ברגעים האלה הצילה לי לטווח הארוך את המשפחה. זה לעבור דברים מאוד קשים, אבל ביחד. רואים את המשמעות של זה כבר עכשיו ביומיום פה. הילדים שלנו כמו התבגרו פתאום".
הפיגוע צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
תמר הגיעה לבית החולים שערי צדק והספיקה לראות את אלראי רגע לפני שהורדם בחדר הניתוח. "כל הזמן הזה בדרך לירושלים כששאלתי מה איתו, ביקשתי מאוד שיאמרו לי את האמת. כשההורים שלי נהרגו, כבר ידעו שהם מתים אבל לי אמרו בהתחלה שהם פצועים, ורק אחרי כמה זמן סיפרו שהם הרוגים. במהלך השנים לא ייחסתי לזה חשיבות אבל פתאום זה כמו התפרץ, וממש ביקשתי: רק אל תעבדו עליי, תגידו לי את האמת. ואמרו לי את האמת, באמת לא ידעו מה מצבו. הוא נפצע קשה באזור הבטן. ובמצב כזה, עד שפותחים לא יודעים מה קורה שם. כשראיתי אותו בחדר הניתוח הוא כבר היה מעורפל הכרה. אמרתי לו שאנחנו עוברים את זה יחד". אלראי מוסיף: "זה היה הרגע שבו שחררתי ואמרתי לעצמי, עכשיו זה רק בידיו של הקדוש ברוך הוא שאצא חי. הבנתי שהמצב קשה".
"מישהו עצר את הכדורים"
תמר יפת התלתלים היא בתם האמצעית מבין שלושה של דב ורחל קול ז"ל, שנורו בידי מחבל פלסטיני במוצאי שבת 23 ביולי 2005 בציר כיסופים, פחות מחודש לפני העקירה מגוש קטיף. הם היו תושבי ירושלים, שבאו להתארח לשבת אצל קרובי משפחה בגני־טל. דב היה איש יחסי ציבור ויועץ ארגוני ששימש קודם לכן דובר הביטוח הלאומי. רחל הייתה חוקרת במעבדה הנוירולוגית בבית החולים הדסה עין־כרם.
את מוצאי השבת ההוא, כשהייתה בת 17, תמר לא יכולה לשכוח. "הרגע שבו הודיעו לי שהם נהרגו היה הרגע שבו התרוקנתי מעצמי להרבה שנים קדימה. במשך שנים המלאכה שלי והעיסוק שלי בחיים היו לאחות את עצמי, לאסוף חלק אחרי חלק, להרכיב את עצמי מחדש. ועכשיו כשאלראי נפצע והייתי פה כמה דקות לבד, עם עצמי, עם הילדים – בהרגשה שלי ממש ניהלתי את האירוע. הבנתי מה קרה, התקשרתי למשפחה של אלראי ועדכנתי אותם, ידעתי מה צריך לעשות, התקשרתי לאחי ואמרתי לו לבוא, התקשרתי לגיסי. פתאום הרגשתי שזו חוויה אחרת לגמרי מזו שהייתה אז".
התושייה עכשיו מול חוסר האונים אז?
"כן. כי אז אמרו לי דברים, עשו בשבילי. יצא לנו לדבר בימים האחרונים עם אנשי חירום פה ביישוב והם אמרו שזה בכלל לא היה אמור להיות ככה, שאהיה לבד בבית ואף אחד לא יודיע לי באופן רשמי. אבל שום דבר לא מקרי. דווקא בגלל שזה היה ככה, אני חושבת שקיבלתי את עצמי במובן מסוים מחדש. ממש מרגישה שחזרתי להיות מלאה בעצמי".
מין תיקון של משהו שנשבר לפני 18 שנה ונרפא עכשיו?
"ממש ככה. זה קרה שוב, אבל הפעם ממקום אחר. עכשיו אני יודעת ששלומי קשור בחוט לשלומו ושלומו קשור בחוט לשלומי. יודעת שהחוסן שלי בתקופה הזו הוא מה שיכול לרפא אותו בגוף, וגם להחזיק את המשפחה – ברמה הרגשית, הנפשית. והתיקון הזה לא בא יש מאין. זו תוצאה של עבודה קשה שעשיתי במשך שנים, לרפא את עצמי. זה לא נולד ככה פתאום. הרגע הזה אסף אותי בחזרה.
"תראי, אני מבינה שמבחוץ אם התחתנת וילדת ילדים, כאילו אפשר לומר, הנה, השנים עברו והיא בסדר. אבל בחוויה הפנימית זה ממש לא. הרגע הזה שבו ההורים שלי נהרגו יחד, בתקופה כזו של חיים, זה שבר גדול. בדיוק עליתי לכיתה י"ב. המשמעות הייתה לסיים בית ספר בלעדיהם, לקבל החלטה אם לעשות שירות לאומי או צבא בלעדיהם. להתחתן. זה לעבור מסלול חיים שלם בלי הכוונה של אבא ואימא, בלי הדאגה שלהם".
הרגשת אותם בשבועות האחרונים?
"הפיגוע קרה עשרה ימים אחרי תאריך האזכרה שלהם, אז כן. אבל גם כשאני רואה את הניסים הגדולים שהיו שם, ההרגשה היא שמישהו ממש שלח יד ועצר את הכדורים. אני לא מבינה גדולה בפגיעות ירי, אבל יודעת שכדורים שנורים ככה בדרך כלל נכנסים וגם יוצאים, ועושים עוד נזק. ולאלראי יש שלושה פצעי כניסה בלי יציאה, והפציעה של רחל הייתה קלה באופן ניסי. אין מה לומר חוץ מהשגחה".
יש להם חמישה ילדים. דב מלאכי בן 14, רחל בת 12, אביגיל בת 9, נעמי בת 4 וטוביה בן שבעה חודשים. שני הגדולים קרויים על שם סבא וסבתא, שהילדים מכירים אותם רק מהסיפורים והתמונות. כך גם אלראי, שפגש את תמר לאחר שהם נהרגו. "אתה בונה לך דמויות עם השנים. הסיפורים עליהם מאוד חיים פה בבית", הוא אומר.
"עוד לא יצא לי לדבר עם האחים שלי על התחושות שעלו בהם", אומרת תמר. "אנחנו ממקדים כרגע את כל תשומת הלב בהחלמה של אלראי. אני בטוחה שאצל כל המשפחה יש מחשבות איך זה קרה לנו שוב. אבל זה מעציב מדי ואני צריכה את הכוחות בשביל אלראי".
בשעות שבהן היה על שולחן הניתוחים, תמר הייתה עם רחל. "הפרדתי כל הזמן עיקר וטפל. ממש אמרתי לעצמי – עכשיו אלראי לא צריך אותי, והילדים כן. לא יעזור שאשב ליד חדר הניתוח. הבנות עברו אירוע קשה, אני רוצה להיות איתן". לאחר שהבנות טופלו ונסעו הביתה ואחרי שעות של ניתוח, אלראי התעורר מההרדמה, "ותוך כדי התעוררות, עוד לפני שזיהה שזו אני שם, שאל אם הבנות נפגעו. אמרתי לו שהן בסדר. ואז עברנו שבוע של אשפוז, עם עליות וירידות, עד שחזרנו הביתה".
היו להם תוכניות לקיץ, שכבר לא יצאו לפועל. עם זאת, רחל ואביגיל יצאו השבוע למחנות קיץ של בני עקיבא, "עם הרבה הכנה", מדגישה האם. "לא דחפתי. הן ביקשו ורצו ואנחנו כל הזמן מדברים על זה".
מה בעיקר מעסיק אותן?
"אני חושבת שהרגעים האלה שבהם הן ראו את אלראי עם דם על החולצה. נקודת המוצא שלהן היא שבפיגוע ירי מתים. הן מכירות את הסיפור של ההורים שלי, חיות אותו. זה הסיפור בבית. והמפגש הזה עם כמעט מוות, הפתיע אותן. רחל אמרה לי שפחדה תמיד שיקרה משהו אבל לא בנסיעה כל כך שגרתית לאור יום, בדרך לתקוע. חששה יותר בלילה, בחושך. זה עדיין מאוד טרי. השבועות שעברו מאז הם זמן קצר מאוד, אבל ההרגשה היא שגם הילדים יותר יחד בימים האלה. יש תחושת לכידות, בין כולנו".
אלראי: "השיח פה בבית הוא מאוד בוגר עכשיו. הכול פתוח – הדאגות, הפחדים ממוות, התקוות, החיזוק. הכול תפס עוצמה אדירה. כבר בבית החולים דיברנו שזה אירוע שעלול להיות מדרון חלקלק. אתה צריך לקבל החלטה שמה שקיבלת עכשיו, עם כל הכאב והפצעים, הוא מה שיש. אתה צריך לחזק את המשפחה, להחזיק את מה שהיה. להחזיק את הראש מעל המים. מהשניות הראשונות לזכור מה חשוב ולכוון להיות במקום הזה".
תמר: "כששאלתי מה איתו, ביקשתי שיאמרו לי את האמת. כשההורים שלי נהרגו, ידעו שהם מתים אבל לי אמרו בהתחלה שהם פצועים. פתאום זה התפרץ וביקשתי, אל תעבדו עלי"
קהילה עוטפת
בשבוע שבו אלראי היה מאושפז, מספרת תמר, המשפחות שלהם עטפו אותם. "וגם ארגון 'משפחה אחת' שמלווה אותנו כבר שנים. יש לנו שם קבוצה של יתומים משני הורים. הם הבינו ברגע מה אנחנו צריכים וארגנו לילדים קייטנה לכל ימות השבוע עם דברים כיפיים של קיץ, פינוקים וגם התערבויות טיפוליות, ובעיקר מקום להיות בו. הם הבינו הרבה לפני שאני הבנתי למה אנחנו זקוקים. נתנו מעטפת טיפולית וגם של כיף, הם פשוט מדהימים".
גם הקהילה ביישוב סייעה מאוד. "יש לנו משפחות וקהילה מדהימים", אומר אלראי. "הרגשנו מאוד עטופים. זה נותן כוח. אתה מרגיש שאתה לא רוצה לצלול, אלא להמשיך הלאה ולהיות חזק. לקחת את העטיפה הזו ולהחזיק את זה, להתחזק בזה. עשינו ביחד סוויץ'. ההבנה היא שעכשיו אני מחובר לבית, לתהליך השיקום. עכשיו העבודה היא להבריא בגוף ובנפש".
כשהגיעו בחזרה לנוקדים כשבוע אחרי הפיגוע, אנשי היישוב עמדו בכניסה עם דגלים וקיבלו את פניהם בחגיגיות. "התרגשתי מאוד. מכל צעד של חזרה לשגרה אני מתפרק מהתרגשות, כי…"
כי כבר נפרדת.
"כן. ועכשיו על כל דבר שקורה הדמעות יוצאות, אני אומר 'מזמור לתודה'. כל כך רציתי להמשיך לחיות. אני כל כך שמח שאני כאן. דברים קטנים. אני עוד לא יכול להרים שום דבר, אז עוד לא החזקתי את טוביה מאז. מחכה לזה. יש לך תחושה חזקה שקיבלת את החיים במתנה, ואתה רוצה עכשיו לחיות בעוצמה. לחיות את החיים במלואם. לשמוח בכל דבר. אנחנו מדברים על זה הרבה. מאוד רוצים שבסופו של דבר מהפיגוע הזה נצמח, שיצאו ממנו דברים טובים".
ועל הצד של החושך, על המחבל, אתה חושב?
"הוא ניסה להרוג את הילדות שלי, מגיע לו להירקב. אבל הוא לא האישיו כרגע".
תמר: "אני לא יודעת איך קוראים לו ולא איך קוראים למי שהרגו את ההורים שלי. זה לא דבר שאני נותנת לו מקום. הכול מרוכז בהחלמה. אלראי כאוב מאוד. הוא נראה רגיל וזה מבלבל, אבל אם השמיכה תיגע לו בלילה ביד שיש בה רסיס שיושב על עצב, הוא יזנק בכאב. אני מגלה כל יום את משמעויות הפציעה, ברמה הפיזית וגם הנפשית".
היא מספרת שביקשה מגורם טיפולי לקיים "התערבות משפחתית". "ישבנו יחד וכל אחד סיפר על הפיגוע מהזווית שלו, מהגיל שלו. היה לי חשוב מאוד לעשות את זה וגם לקחת את הבנות לצומת תקוע, כדי שיראו לי בדיוק מה היה ואיפה קרה כל דבר. ביקשתי מהשוטר הקהילתי לבוא איתנו, ובמקרה גם מפקד החטיבה היה שם בצומת. הבנות הראו לי מה הן עשו כשיצאו מהאוטו, לאן לקחו את אבא. זה היה חשוב. אנחנו נמצאים בריקוד כזה, בין ההחלמה הפיזית והטיפול בטראומה. מנסים להחזיק את שניהם במקביל. לא להזניח את הטראומה שהם חוו".
איתך עשו משהו דומה?
"התחלתי ללכת לטיפול רק כמה שנים אחרי שההורים שלי נהרגו. שידרנו אז עסקים כרגיל. הלכתי לבית הספר, עשיתי בגרויות, על פני השטח הכול היה נראה מאוד בסדר, מאוד רגיל. אבל זה לא".
תמר בחופשת לידה כעת. היא תכננה מראש לחזור לעבודה, כמטפלת באומנות במרכז שיקום פסיכיאטרי, רק כשטוביה יהיה בן שנה. "קראתי לבן שלי טוביה לא סתם. זו הכרזה. הקשר שלי עם הקב"ה אולי סמוי מן העין כי אני בלי כיסוי ראש ושאר סממנים, אבל אני רואה את ההשגחה בכל יום ויום. ממש ככה. יש לי קשר עמוק לקדוש ברוך הוא, מערכת יחסים טובה מאוד".
לאלראי יש מִבשלת בירה במחסן, ואת הבירה המצוינת שלהם, "קדם", הם מכרו כבר כמה פעמים בפסטיבל הבירה בתקוע. גם הקיץ עוד הספיקו. וגם כרם יין אלראי נטע. בימים האחרונים, קרן גוש עציון יחד עם בני משפחה וחברים יצאו בקמפיין לגיוס מימון לבניית טיילת תיירותית בין חלקות הכרם. "הקמנו מאפס את כל התשתיות לכרם. החזון שלי הוא לנטוע עוד הרבה מסביב. אנשים מדהימים עשו את הקמפיין בלי שידעתי", הוא מתאר.
לאלראי חשוב לומר דבר נוסף. כשבוע לאחר הפיגוע, נחשף לראשונה לחדשות אחרי כמה ימים של ניתוק. "ופתאום ראיתי שהמדינה בטירוף, תחושה של סף תהום. הייתי בהלם. הרגשתי פער עמוק, כי חווינו שבוע מטורף שקיבלנו בו המון אהבה מכל קצות הקשת ממש. הרגשנו את החיבוק של עם ישראל לגווניו, שברגע האמת מתייצב. כשאח נפגע, מתייצבים לצידו. לא מעט כלי תקשורת ביקשו לראיין בימים שאחרי הפיגוע. אמרו שיש כזה טירוף במדינה, אולי נשמע קצת נורמליות. איזה עולם הפוך זה, שבו לדבר עם פצוע מפיגוע ירי זו המציאות השפויה… אבל אם זה כבר קרה, אני אומר בוודאות שהתמיכה שפגשנו היא הדי־אן־איי האמיתי של ישראל. שזו האמת, לא הדברים האחרים. בירור זה מעולה, צריך לברר לעצמנו לאן הולכים, אבל תוך כדי הבירור הזה חשוב לא לשכוח מי אנחנו ולמה אנחנו כאן".
