"סעיף הנכד" או "סעיף הנין"? שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון גונן, קיבלה את ערעורה של צעירה כבת 22, ילידת רוסיה, נינה ליהודי, על החלטת בית הדין לעררים שלא לאפשר לה קבלת מעמד בישראל.
הצעירה, ילידת 2001, היא בת לאב שהוא נכד של יהודי. הוריה התגרשו כאשר הייתה כבת 10, ושנתיים לאחר מכן עלה אביה לישראל כזכאי שבות מכוח "חוק השבות", בזמן שהיא נשארה לגור עם אמה ברוסיה. הבת ביקרה את האב בכל שנה במהלך חופשות הקיץ וכאשר הגיעה לגיל 17, ביקשה לעבור להתגורר עם אביה בישראל באופן קבוע, לאחר שאמהּ הסכימה לכך.
בעקבות כך הצעירה הגישה בקשה לעלות לישראל מכוח היותה נינה של יהודי. אולם, בקשתה סורבה על ידי פקידי רשות האוכלוסין וההגירה, משום שלא התקיימו בה שניים מהתנאים המצטברים הנוגעים ל"קטין נלווה להורה זכאי שבות" לפי הנוהל שהוצא בשנת 2013, והם: כניסה יחד עם ההורה הזכאי לישראל, וצירוף הנין לבקשת ההורה לקבלת מעמד. הצעירה הגישה ערר לבית הדין לעררים, אולם, גם הערר נדחה.
בעקבות כך, עתרה הצעירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בטענה שהיא מעולם לא חדלה להיות חלק מהתא המשפחתי של אביה, וכי לא עלתה ארצה רק משום שהחוק ברוסיה לא אפשר לאב להעלות אותה עמו. הצעירה הוסיפה וטענה כי היא ואביה עשו כל שניתן כדי לשמור על התא המשפחתי לאחר שהאב עלה לישראל, באותו אופן שבו התגוררה איתו ברוסיה בכפוף להסכמת אמהּ, והגיעה לבקרו בכל קיץ. בנוסף, בהזדמנות הראשונה שהתאפשר הדבר עם הסרת החסם של התנגדות האם, פנו לאשר את הצטרפותה אליו ועלייתה לישראל.
לדבריה, "אין לפרש נסיבות פרידה זמנית של בני המשפחה כמבטלות את קיום התא המשפחתי רק בגלל שאין בידי הנוגעים בדבר למנוע את הנסיבות, למשל שירות בצבא בזמן המלחמה או מחלה או אפילו תקופת לימודים בתיכון עם אפשרויות ביקורים מצומצמות ביותר – נסיבות שכאלה כשלעצמן אינן מבטלות את קיום התא המשפחתי. אדרבא, בני הזוג או ילדים והורים מצפים לרגע שיסתלקו המכשולים לאיחוד המשפחה". בנוסף, העלתה הצעירה את הטענה שעמדת רשות האוכלוסין יוצרת אפליה בין נינים ליהודים שהוריהם נשואים ובין נינים שהוריהם גרושים.
רשות האוכלוסין טענה מנגד כי הנוהל המאפשר הענקת מעמד לנין של יהודי הוא הומניטרי בבסיסו, והותקן מכוח שיקול דעתו הרחב של שר הפנים לצורך שימור התא המשפחתי של זכאי השבות. זאת אף שאין לנין של יהודי זכאות קנויה לקבל מעמד בישראל מכוח הדין. לטענת הרשות, הצעירה אינה עומדת בתנאי הסף שבנוהל משום שאביה עלה לישראל בגפו שנים רבות טרם הגשת בקשתה למעמד לפי הנוהל, והיא אף כלל לא צוינה בטופס הבקשה שלו טרם עלייתו. הרשות הוסיפה וטענה כי מטרת הנוהל היא שימור המצב הקיים של העולה בשעת העלייה לישראל, ובמקרה של הצעירה המערערת לא נעשה דבר כדי להעלותה לישראל יחד עם האב. הרשות גם וציינה כי חפצו של אבי הצעירה כי בתו תעלה עמו לישראל לא משנה את העובדה שלא קיימה את תנאי הנוהל, ובהקשר זה טענת האפליה היא חסרת בסיס, כי בהתאם למטרתו המוצהרת – הנוהל מתייחס לנכד של יהודי המגיע ארצה עם ילדו כדי לשמר מצב משפחתי קיים של זכאי השבות".
השופטת אגמון גונן קיבלה כאמור את הערעור שהגישה הצעירה, ודחתה את עמדת רשות האוכלוסין וההגירה. בפסק הדין קבעה השופטת כי "יש לשמור על השוויון בין זכאי שבות כאלה שנשואים להורה השני של ילדם, לבין אלה שגרושים מההורה השני, כמו אביה של המערערת בענייננו. לאלה וגם לאלה מגיעה זכות שווה לעלות לישראל ולממש את זכותם לשבות מבלי להיפרד ממשפחתם – ובמובן זה – מילדיהם… הפסיקה קבעה בעניין סמוילוב ובעניינים נוספים, כי בהתפרק התא המשפחתי ניתק הקשר בין בני המשפחה במובן חוק השבות. אלא, שבניגוד למבוגרים שגירושיהם גורמים לפירוק התא המשפחתי ביניהם והם מפסיקים להיות בני משפחה במובן חוק השבות ורשאים וזכאים להקים לעצמם תא משפחתי חדש, התא המשפחתי של הורים עם ילדיהם אינו מתפרק לאחר הגירושין, ואף לא במקרה שאחד ההורים מהגר למדינה אחרת, אלא הוא מתפצל ומשנה את טיבו ואת שגרתו".
לאור זאת, קבעה השופטת כי יש להתייחס לתא המשפחתי המפוצל כפי שהיה ערב עלייתו של האב ארצה, ולאפשר את שימורו, כלומר את עלייתה של הצעירה ארצה. השופטת אף הוסיפה כי על אף שלבת אין זכות קנויה לעלות ארצה, יש לה זכות שלא להיות מופלית מול נינים ליהודים שנולדו למשפחות בהן ההורים אינם גרושים. "זכותה של המערערת אמנם אינה עומדת בפני עצמה, אך היא נגזרת מזכויותיו של אביה, ולמדינה יש כלפיה חובות מכוח זאת, לרבות, למשל, החובה לנהוג בשוויון לעומת ילדים אחרים נינים של יהודים אשר הוריהם אינם גרושים".
עוד קבעה השופטת, כי העובדה שהבת לא הוזכרה בטופס שמילא האב עם עלייתו ארצה איננה יכולה לעמוד לרועץ לבת. "הפעלת שיקול דעתה של הרשות ושל בית הדין לעררים, בהגינות, ביושר, בשוויון ובאופן ענייני, אינם יכולים להיתלות באי הכללת שמה של המערערת בטופס ובאי הגשת בקשה במקרה זה. אף אילו היה אביה ממלא את הטופס כנדרש, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאת העניין ובתו לא הייתה רשאית לעלות יחד עמו ולא הייתה יכולה להתאזרח יחד עמו, לאור התנגדות אמה שהייתה ההורה המשמורן".
"בנסיבות אלה", הוסיפה השופטת, "אני סבורה כי התלות בנימוק טכני של מילוי טופס, ובמיוחד לאור ההחלטה שקיבלה המערערת עת בגרה לקשור את חייה עם מדינת ישראל מרגע שהוסר האילוץ שמנע זאת ממנה קודם לכן, אינה מצדיקה את דחיית הבקשה. תוצאה קשה כזו תהיה בלתי מידתית ובבחינת שרירות לב הרשות שאין לה מקום בשאלות הקשורות בזכות לשבות של קטינה שאילו יכולה הייתה עולה עם אביה כאשר עלה לישראל בעצמו".
