במבצע עופרת יצוקה, בעיצומו של אירוע לחימה קשה ברצועת עזה, קצין צעיר מיחידת דובדבן פגש את מפקד חטיבת גבעתי דאז אל"מ אילן מלכא. הקצין הצעיר, אליעד מואטי, התרשם עמוקות ממלכא ומניהול המערכה שהוביל, ובליבו גמלה ההחלטה להצטרף לגבעתי.
השבוע, 15 שנים לאחר מכן, עמד אל"מ מואטי על רחבת המסדרים של בסיס האימונים החטיבתי, ונפרד מהתרגשות מגבעתי. בראיון פרידה, ורגע לפני שהוא הולך לאתגר אחר לגמרי – מפקד חיל הגנת הגבולות – מדבר מואטי על הפעולות והמבצעים, על החללים שנפלו בדרך, על המחאה ועל השיח שניהל עם המילואימניקים, וכן, גם על התקרית ההיא בחברון שבה לוחמים שלו קצת איבדו כיוון, ואיך הצליח לנהל אירוע שהיה מלווה בהקצנה קשה משני צדדי המפה הפוליטית. הוא נפרד מתפקידו בחטיבה אבל מבטיח שלא יעזוב אותה לעולם, ולאן שילך ייקח איתו את הערכים ומורשת הקרב.
"גדלתי והתחנכתי באלקנה ובכפר־הרא"ה ואחר כך למדתי במכינה בעלי", הוא חוזר לראשית דרכו. "התגייסתי לדובדבן ושירתי שם עשר שנים, ומשנת 2008 אני בגבעתי, מתפקיד סמג"ד ועד מח"ט. עוד לפני כן רציתי להגיע לחטיבה ולא הצלחתי, ואז הגיע מבצע עופרת יצוקה, שם התחיל הרומן האמיתי שלי עם גבעתי. התרשמתי מרוח הלחימה והדאגה לאנשים, נלחמתי תחת גדוד רותם וראיתי אותם בפעולה. היה לנו אירוע קשה, עם נפגעים, ואני זוכר את התפקוד של המח"ט דאז אילן מלכא, זה היה אירוע שהשפיע עליי מאוד".
"אנחנו כמפקדים מבינים את המחלוקות שיש בחברה והמילואימניקים מבינים את חשיבות הכשירות. היו מקרים בודדים של ויכוח, הם לא הגיעו למצב של שבירת כלים"
אל"מ אליעד מואטי (45) נולד באלקנה ומתגורר שנים רבות בקיבוץ מירב. הוא נשוי לשלומית, מורה במקצועה שבחרה לעבור לשליחות אחרת ועשתה הסבה לאחות בחדר המיון של בית החולים העמק בעפולה. לשניים שבעה ילדים. "השנתיים האחרונות בתפקיד היו מאוד אינטנסיביות. היו שלושה אימונים משמעותיים שהצלחנו לקיים במלואם למרות האתגרים, קיבלנו רק"ם (רכב קרבי משוריין) חדש ואנחנו מוגדרים חטיבת נמ"ר (נגמ"ש־מרכבה, נ"א). עשינו המון שינויים בתפיסת האימונים והמוכנות למלחמה, בסדיר וביחידת המילואים שלנו. עבדנו פה חזק על האמון בין מילואים לסדיר ובנוסף היו שני מבצעים ענקיים שהיינו בהם בלב העשייה. ב'שובר גלים' כלל גדודי החטיבה שלנו כולל הסיירת עשו תעסוקה מאוד משמעותית בשומרון, נפצעו לנו שישה לוחמים, ולצערי נהרגו לנו שניים. וב'מגן וחץ' הייתה לנו פעילות מלאה בהגנה".
חטיבת גבעתי היא אחד הלהיטים בקרב המתגייסים, חלקם מדברים על גבעתי מגיל 16.
"נכון, ואני גם יודע למה. כשהגעתי לפלוגה שאל אותי אחד המפקדים מה ייחשב הצלחה, ועניתי שיצאו מפה לוחמים וימליצו לאחרים להגיע כי זה המקום. חוויית השירות של לוחמים פה היא מאוד חיובית, אנחנו רואים אותם ודורשים מהם, והם הופכים למשפחה. הלוחמים שלנו יודעים שידרשו מהם באימונים, ואנחנו לוקחים אותם לקצה, אבל המפקדים פה עובדים קשה מאוד על הקשר והיחס. עשינו סקר אנונימי ומצאנו שהאמון של הלוחמים במפקדים שלהם הוא גבוה. היחס לחיילים מביא את המוטיבציה. ראיתי את דובדבן וראיתי חטיבות אחרות, ואני אומר לך – יש משהו בשדרת הפיקוד פה שמושך אותך מבחוץ. זו חטיבה עם מורשת, עם שלושה עיטורי גבורה מתוך 12 שחולקו, וזו רק חטיבה אחת, לא רבע מסדר הכוחות של צה"ל. בלחימה של החטיבה יש רוח מיוחדת, אתה רואה חטיבה שיודעת להילחם ולהגן על האנשים שלה ולשמור עליהם".
לדרוש ולחבק
בנובמבר 2022, קצת אחרי הבחירות לכנסת, התמודד מואטי עם משבר חוץ־צבאי מורכב. אנרכיסטים שבאו לחברון הקניטו את החיילים המוצבים שם, הלוחמים הגיבו באלימות לעיני מצלמות המתריסים, והפרשה הפכה לסערה ציבורית.
פעם סערה כזו הייתה חד־צדדית, הפעם הביקורת על החיילים הייתה גם מימין וגם משמאל.
"נכון. זה היה אירוע שבו סל הכלים הערכי, הפיקודי והחברתי נמדד במבחן חשוב. צבא הוא ארגון ענק שמשרתים בו המון אנשים, במשימות קצה, במדינה שהיא הבית שלנו ובסביבה מורכבת. תמיד יהיו אירועי קצה. יש לי ציפייה מעצמי ומהמפקדים והלוחמים שלי, להציב רף מוסרי ולדעת לטפל באירועים כאלה. פעם זה מצליח יותר ופעם פחות. הצלחנו לדבר על ערכים וגבולות וגם לדאוג לאנשים שלנו. הסלוגן הפיקודי הוא לדרוש ולחבק. בגבעתי הצלחנו לשלב מורכבויות כאלו – מצד אחד לדרוש ומצד שני לחבק. מפקדים בצבא צריכים לתת למדינה ביטחון ומוכנות למלחמה ולהיות סמן ערכי. אנחנו צריכים להיות מסוגלים להכיל את המורכבויות הללו ולחיות איתן. זו מדינה עם אתגרים חברתיים בלתי רגילים".
אתם חטיבה שפועלת מבצעית ביו"ש, מותאמת לגזרת עזה אבל מתאמנת לגזרת צפון. מה מצבנו שם מבחינת כשירות?
"אני משאיר חטיבה מאומנת לכל תרחיש מתפרץ. לשמור מוכנות למלחמה מול משימות ביטחון שוטף, זה אתגר גדול מאוד. לא לוותר על ביצוע אימונים עד הקצה ועל הקפצות לתגבורים. לשמור על נורמה גבוהה לאורך זמן זה חלק שהוא לא פחות קשה מלהגיע לנורמה. הייתי עובר בשעות קשות ורואה לוחם בעמדה נידחת עם שתי ידיים על הנשק, דרוך, ולראות אותו מהצד כשהוא לא יודע שאני רואה אותו – זו גאווה בשבילי. אלו לוחמים שעובדים כל הלילה על מעצרים, וביום שומרים על מתיישבים. זה אתגר אדיר, ובעיניי הוא השירות הכי קשה והכי אינטנסיבי. בנינו אימונים עם כוחות חי"ר והנדסה וגם טנקים, ולא פחות חשוב מכך – עם מילואימניקים, כדי שיצא אימון משותף וטוב. היו פערים שגילינו וידענו לתקן אותם. בסוף הייתי יותר מרוצה מהתוצאה מאשר ביקורתי.
"אנחנו ערוכים. התאמנו המון ואנחנו מחזיקים היום את צוות הקרב שצריך להיות מוכן לכל זירה. מתאמנים לעזה וללבנון, ואני מתאמן ונלחם באיו"ש תוך כדי פעילות. בעיקר על פעולה עם רק"ם – מה שהכי מאתגר אותי, אליו אני מתכונן".
מחר עלול לפרוץ אירוע בצפון, הלוחמים שלך בסדיר ובמילואים מבינים מה זה אומר?
"הלוחמים מבינים היטב את המשימה ואת סוג האויב שמולם, הם מבינים היטב לאן הם הולכים ויורקים דם בשביל להגיע למוכנות הזו. מי שהיה בלחימה יודע להסביר טוב יותר, בעיקר המילואימניקים והמפקדים. אי אפשר לצאת מאימון פה בלי להבין את המשימה. האימונים פה קשים, מאוד קשים, חלק מהמפקדים לא תמרנו כמוני בתוך עזה אבל כולם היו בחיכוך מבצעי גבוה מאוד. גדוד שקד למשל סיים חודש תעסוקה בחטיבת שומרון עם אפס אירועים. זה אתגר שמי שנוסע שם אחר הצהריים מבין עד כמה הוא מורכב. חדות מבצעית, דריכות, החטיבה ניהלה שם פעילות מבצעית בלתי רגילה במקלטים של מחבלים. הם פועלים שם כל הזמן, רודפים את המחבלים לתוך הבתים ומכניסים אותם לתוך מערות. לא תמיד אפשר להגיע להישג כזה. יש פה לוחמים, בעיקר במילואים, שהיו תחת אש כמה פעמים, יש כאלו שהפסיקו לספור קרבות. הם נדרשו להתגבר גם כשהם פחדו וגם כשהיו צריכים להגן על אזרחים ונפגעו".
היו בשנתיים האחרונות גם אירועים קשים ושני לוחמים נהרגו, ויצא ששניהם מהסביבה הקרובה שלך.
"נכון, לאבד חיילים זה קשה. עידו ברוך ז"ל התאמן איתי והיה בחפ"ק שלי בשלב מסוים. הוא נהרג בפיגוע בחול המועד סוכות, כשאבטח עם הצוות שלו את צעדת השומרון סמוך לשבי־שומרון. חצי שנה אחר כך איבדתי את שילה אמיר, לוחם מהקיבוץ שלי, בפיגוע ירי ליד קדומים. אני זוכר אותו כילד־המרכולית בקיבוץ מירב, ואני זוכר שיחות איתו. אנחנו מדברים על לוחמים ומח"ט שמסמסים לפעמים אחד לשני. זה צער עמוק ואובדן קשה, משולב בגאווה גדולה על לוחמים שנפלו בהגנה על אזרחים ומנעו בגופם פיגועים. אני לוקח את זה איתי. אנחנו מגיעים המון למשפחות השכולות של גבעתי, זה קשר דם נצחי עם מחויבות כלפיהם, וכלפי הפצועים שלנו והפצועים בנפש. זה חלק מהצד הערכי שאנחנו משדרים ללוחמים. הלוחמים רואים היטב את הסעיף הזה בחוזה".
"מכשירים אזרחים טובים יותר"
צבא וחברה – איפה תופס אותך המשבר הזה שמטלטל את המדינה?
"במקום טוב, כי זו הזדמנות טובה לדבר על ערכים. זה שיח טוב שיש לנו ולמילואימניקים שלנו. וברמת האירועים החריגים – יש אצלנו מספר מועט של חיילי מילואים שמעלים תחושות לא טובות. אבל כשזימנו אותם אף אחד מאנשי המילואים לא נעדר מהאימונים. כל מי שקיבל צו התייצב. יש לנו שיחות עם לוחמים ומפקדים במילואים, ואנחנו מנהלים את זה בקשב רב ובקור רוח, אנחנו כמפקדים מבינים את המחלוקות והם כמילואימניקים מבינים את חשיבות הכשירות. היו מקרים בודדים, אולי אחד או שניים, וגם הם לא הגיעו למצב של לשבור כלים. ההפך. בסוף אני והמפקדים שאיתי מציבים מראה ללוחמים. כמו שאני ראיתי דוגמה באילן מלכא, כך הם מסתכלים עלינו.
"אנחנו צריכים לוודא שהחייל מבין שמדינת ישראל היא הדבר החשוב באמת. אם אתה טוב, האחריות שלך היא לשאת את עול הפיקוד. חלק מגיעים עם זה מהבית וחלק פחות, וצריך לדבר על ערכים. גם מי שמגיע עם ערכים גבוהים מהבית, אחרי שבועות שטח עם כישלונות, הוא מתערער. לוחם הוא אחד שרוצה לראות את המשפחה והחברה, אבל הוא בא למען הכלל ועובד קשה. וגם אם מה שהוא רואה זה הגב המזיע של הלוחם שלפניו, השרירים תפוסים והוא על סף שבירה – הוא תמיד זוכר מה המשימה.
"האחריות שלנו היא לא רק להכשיר לוחמים, אלא לפתח אזרחים טובים יותר. אנחנו בשיחות מנסים לראות את כולם. צה"ל הוא העוגן של החברה הישראלית והוא נותן שוויון לכל האוכלוסיות, דתיים וחילונים, חרדים, מוסלמים ודרוזים, ויש משם מפקדים מהטובים ביותר, וכל אחד בא עם הדעה שלו מהבית. סיימתי השבוע אימון ארוך וקשה עם פלוגה של טנקים, כולם מילואימניקים שבאו בהתייצבות מלאה, כולל אחד שפתח עכשיו מסעדה בהשקעה אדירה, עזב את ההכנות והגיע. באתי אליו והצדעתי לו, זו הערכה אדירה. מי שמבין שצה"ל הוא העוגן של מדינת ישראל ומקור הלכידות, מבין מה באמת חשוב".
עכשיו אתה נפרד ועובר מתמרון להגנת הגבולות.
"אכן, חיל הגנת הגבולות. אני כבר לומד את התחום, ומקווה שאני מגיע ראוי להוביל את האנשים הללו. למדתי שיש שם מפקדים ומפקדות מאוד ראויים. כל לוחמת שאתה רואה בגבולות היא אחת שבחרה והתנדבה לכך, ואנחנו צריכים להוריד את הכובע בפני מי שלוקחת על עצמה את המשימה הזו.
"הלוחמים האלה הם העיניים של המדינה, הם מבינים את המשימה והאחריות. אופי הפעילות שונה, ואולי תתפלא אבל זו משימה שוחקת והרבה יותר קשה. שמירה על מתח מבצעי היא דבר קשה ביותר והמשימה חשובה, משימת ענק".
