"בגלל שאני חובש כיפה, אדם נאלח וגס רוח הניח שאני מערוץ 14 והתחיל להתנפל על הצוות ועליי בצעקות. אף אחד מסביב לא התערב. הוא נרגע רק כשראה את הלוגו על המיקרופון שלי", כך תיאר כתב חדשות 13, מאיר מרציאנו, תקרית מטרידה שהוא נקלע אליה בעת שסיקר את אחד מאירועי המחאה נגד הרפורמה המשפטית. "נהיה ממש מפחיד פה. בעיקר עצוב", סיכם מרציאנו. למזלו, התוקף הבחין בטעותו ושם לב שלא מדובר בכתב של ערוץ 14. מה היה קורה אם אכן היה מדובר בכתב של הערוץ הימני? ובכן, מתברר שאין צורך לנחש.
"כשאני מגיע לשדר מהפגנה, אני לפעמים הופך להיות חלק ממוקדי האירוע", מתאר יונתן וייס, כתב הדתות של ערוץ 14, את חוויותיו בסיקור ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית. וייס, בן 24 ותושב ביתר עילית, הספיק לחוות בחצי השנה האחרונה מה שוותיקים ממנו לא עברו. "ברגע שאנחנו מוציאים מהתיקים את המיקרופון עם הלוגו של ערוץ 14, מתחילה נהירה של אנשים לכיוון עמדת השידור שלנו. מפגינים מגיעים ומתחילים לדחוף, חלקם מנסים לתת מכות עם המוט של הדגל. שפכו עליי מים, ניסו לחטוף מאיתנו ציוד צילום. המטרה העיקרית היא לנסות למנוע מאיתנו לשדר".
אירוע השיא מבחינתו היה בהפגנה ליד הבורסה בתל־אביב. "התחלנו את השידור משם, ומיד אנשים הגיעו והתחילו לתקוף אותי באלימות. הכו אותנו, מישהו חטף לי את המיקרופון והתחיל לברוח איתו. הייתי צריך לרדוף אחריו".
עתי שלו: "אני עומד בקצה של ההפגנה, מספיק קרוב כדי להבין מה שקורה אבל די רחוק כדי לא להיות בפנים. אבל כשאני מתחיל לשדר אני נהיה באמצע האירוע. פשוט מקיפים אותנו עשרות"
התיאורים האלה מוכרים היטב לעתי שלו, כתב הספורט של הערוץ, הנשלח גם ככתב שטח להפגנות. "בחודשים האחרונים היו ארבעה מקרים שהותקפתי בהפגנות יחד עם הצלם שהיה איתי בשטח", מספר שלו, שהמקרים שהוא מתאר תועדו והופצו ברשת. "באחד המקרים שברו לנו את המצלמה וגנבו לנו ציוד. שבוע לאחר מכן כמעט נפלתי למסילה בשידור חי, כששידרתי מהמחאה בתחנת הרכבת. בכל פעם שמשדרים מהפגנה אנחנו עוברים משהו לא נעים, ובחלק מהמקרים גם תקיפה פיזית. גם כשאנחנו עומדים בריחוק ממוקד ההתקהלות מגיעים אלינו מפגינים ומטרידים אותנו. לפני שמתחילים לשדר הכול די רגוע. מדי פעם מישהו זורק איזה 'פשיסט'. כשעולים לשידור מתחיל הבלגן האמיתי. מקיפים אותנו, מקללים ודוחפים אותנו, יורקים עלינו, מסתירים למצלמה עם השלטים".
כשדברים כאלה קורים, אתם מנסים להתרחק ממרכז ההפגנה או דווקא להפך, משדרים מלב ההמון?
"אני מנסה לתפוס מרחק", משיב וייס. "אני מבין שהנוכחות שלי מסעירה את הרוחות, וזה לא מה שאני מנסה לעשות שם. אנחנו מגיעים לשדר דיווח חדשותי מהמקום, לא משהו מעבר. אבל זה לא משנה. אנשים רואים אותנו גם כשאנחנו עומדים בצד וישר מגיעים לכיוון שלנו, דוחפים את הצלם, מנסים למנוע מאיתנו לשדר. לא כל המפגינים אלימים", מבקש וייס לסייג, "אבל יש קבוצה קבועה, גרעין קשה ואלים, שכשהם רואים אותנו הם פשוט מתחילים עם אותה ההצגה".
גם עתי שלו משתדל שלא להפוך בעצמו למוקד עניין, ללא הצלחה. "אני עומד בקצה של ההפגנה, מספיק קרוב כדי להבין מה שקורה אבל די רחוק כדי לא להיות בפנים. אבל כשאני מתחיל לשדר אני נהיה באמצע האירוע. פשוט מקיפים אותנו עשרות".
לעיתים האלימות עצמה נקלטת בעדשת המצלמה, אך לדברי וייס באופן חלקי מאוד. "זה הרבה יותר חמור ומפחיד ממה שהמצלמה מצליחה לקלוט. הם מגיעים מאחורי הצלם ומנסים להפריע לו, אז לא תמיד המצלמה קולטת את הכול".
ואיך מגיבים כתבי הערוצים הנוספים לכך שתוקפים אתכם?
"כשהותקפתי בירושלים הגיעו כתבים מערוצים אחרים והגנו על העמדה שלנו בזמן השידור", מספר וייס. "הם אומרים לי בפשטות שבסוף אנחנו קולגות, ומעבר לדעות השונות – אנחנו מייצגים כלי תקשורת. הם מחמיאים על היכולת לשדר במצב כזה", הוא מוסיף בחיוך, "לא פעם אומרים לי 'תראה מה עשו לך', 'איך אתה מצליח להתרכז'".
עתי שלו מתאר תגובות דומות, ומספר שגם הוא נהג כך בעבר, במצבים הפוכים. "כשהייתי מגיע לזירות פיגועים, היו שם אזרחים זועמים שמדי פעם הוציאו את זעמם על עיתונאים שפחות מזוהים עם הימין, חברינו מערוצים אחרים. הייתי מנסה להגן עליהם או להרגיע את הציבור מסביב. הפעם זה הפוך, אנחנו אלה שחוטפים ואני רואה כתבים ממקומות אחרים מגנים עלינו. חברים שלנו מהארץ, ynet, כאן, ישראל היום – תומכים בנו ומנסים לעזור".
בעקבות היחס אליכם, ביקשתם לא להיות משובצים לשידור מההפגנות?
"לא", משיב וייס בנחרצות. "נכון, זה לא נעים, אבל זה גורם לי להרגיש את החשיבות של מה שאנחנו עושים. היו מקרים שהרגשתי חסר אונים בשטח, ואנשי ימין שהיו באזור וראו מה קורה באו להגיש עזרה ולנסות להגן עלינו. החוויה הזאת שבה אני מוקף באנשים ששונאים אותי וגולשים לאלימות פיזית, ופתאום מגיעים אנשים מהצד השני להגן עליי, גרמה לי להבין שהם מרגישים הזדהות. הם מרגישים שכשפוגעים בערוץ – פוגעים בהם".
נחישות דומה מפגין עתי שלו: "זה לא נעים, אבל זה לא ימנע ממני לעשות את זה שוב ושוב. אני מחויב למערכת ולצופים, גם אם לנו זה לא תמיד נוח. זה חלק מהעבודה של כתב השטח".
"לוקח כמה ימים להתאושש"
גם כתב הכלכלה של ערוץ 14, שגיא אלמוג כהן, לוקח חלק בדיווחים מההפגנות. "אני מנסה להעביר שידור, ואז האנשים סביבי מלווים אותי בקריאות לא נעימות ולפעמים גם אלימות של ממש", הוא מתאר. "אנשים אומרים לי 'אתה מסומן עכשיו. אם תרצה לעבוד במקום אחר, סימנו אותך'. עומד מולי בן אדם וצועק 'אתה לא תשדר פה'. רדפו אחריי עם מקל, דחפו אותי. אלה דברים לא נעימים בכלל".
לדבריו, לא מדובר בהתפרצויות מקריות וספונטניות, אלא בשיטה של ממש. "אבות ואימהות שולחים את הילדים להפריע לי, לגעת לי ברגליים בזמן שאני משדר. הדעות והערכים שהערוץ מייצג והערכים שלו נראים להם כמו משהו איום ונורא, אז הם פשוט רומסים ברגליים כל דבר דמוקרטי, כל חופש ביטוי או חופש עיתונות. השנאה שלהם בעיניים נותנת לך תחושה כאילו אתה לא בישראל, אלא נקלעת למקום עוין באירופה".
כהן מודה שלפעמים הוא מבקש שלא לשדר מההפגנות. "היו כמה תקריות לא נעימות, ומאז אני לא אוהב כל כך ללכת להפגנות. תופס מרחק. אחרי שידור משם לוקח לי לפעמים כמה ימים להתאושש".
בניגוד לדברים שסיפרו חבריו, כהן אינו חש סולידריות בין הכתבים בשטח. הוא נזכר באירוע מתקופת הממשלה הקודמת, כששידר מחוץ לבית של ח"כ דאז ניר אורבך. "מפגיני ימין תקפו צלמים של ynet, אמרתי להם שזה לא מקובל, תנו להם לשדר. נתַנו את הגב שבין עיתונאי לעיתונאי. זה לא היחס שאנחנו מקבלים עכשיו". כהן, המתגורר בהרצליה, חש כי הסביבה שבה הוא חי נעשית עוינת כלפיו. "יש בי חשש מהיום שאחרי. אני לא יודע אם תמיד אהיה בערוץ 14, ואני חושש שתהיה פגיעה ביכולת שלי למצוא עבודה, שהתיוג הזה ידבק בי".
אתם משלמים מחיר לא פשוט.
"יש גם צד שני", מדגיש כהן. "יש קולות שתומכים בנו, אנחנו מקבלים תגובות מחבקות שמחממות את הלב. זה מחזק אותנו וגורם לנו להבין כמה אנחנו רלוונטיים. חשבתי שאני מגיע לשדר, לדווח, להביא את הקולות מהשטח למסך, אבל עם הזמן הבנתי שיש פה משהו יותר גדול, לתת פתחון פה לכל כך הרבה אנשים".
שלושת בני שיחי עובדים בערוץ 14 כשנתיים, ובמסגרת עבודתם יצאו לשידורי שטח שונים. לדבריהם, ההטרדות וההצקות כלפיהם החלו בעיקר מאז הקמת הממשלה הנוכחית וגל המחאות נגדה. "זו תוצאה של כמה דברים", סבור וייס. "קודם כול, הערוץ גדל והוא נמצא בתודעה. הוא מהמובילים בישראל ואנשים מודעים אליו, ולכן הוא מפריע יותר למי שמתנגד לו. זה עובד גם הפוך – כמו שהוא מטריד יותר את המתנגדים לו, הוא גם משמח יותר את התומכים בו. עוצרים אותנו ברחוב ואומרים לנו 'אתם צינור החמצן שלנו, במשך עשורים אנחנו מרגישים שאין לנו זכות דיבור בתקשורת, כתבים לא מתייחסים אלינו, עד שאתם באתם'. אנשים מרגישים פתחון פה לקולות שעד היום נשמעו פחות, ואנחנו נקודת האור שלהם. אומרים לנו את זה בלי סוף".
ואכן, במהלך השיחה עם שלושת הכתבים, בעודם מוציאים מהתיק מיקרופון עם סמליל הערוץ, ניגשת אלינו אישה מבוגרת, מתנצלת על ההפרעה ומבקשת להביע תמיכה. לדבריה, בשבוע האחרון היא ומשפחתה הכינו רשימת חברות שאינן מפרסמות בערוץ 14, כדי לא לקנות מתוצרתן. "אתם ואנחנו זה אחד", היא אומרת לשלושה.
ניסיתם לדבר עם דוברי המחאה או המארגנים, ליצור אולי איזושהי קריאה להימנע מתקיפת עיתונאי ערוץ 14?
עתי שלו: "אני בקשר טוב עם כמעט כל ראשי המחאה. לפעמים בשטח הם מנסים להרגיע, אבל הם לא יצאו באמירה פומבית שקוראת להפסיק את זה. בשטח יש אנשים שמנסים לעזור, גם בתוך ההפגנה, וגם כשהם מיעוט מול כמה עשרות".
מקרי האלימות שתיארנו הם בעיקר מנת חלקם של כתבי הערוץ המזוהה עם הימין, אך לא רק. כאשר כתבי ערוץ 13 ישי פורת ומוריה אסרף־וולברג ניסו לדווח מהפגנת הענק בירושלים בחודש מרץ האחרון, הושלכו לעברם בקבוקי בירה, וכמה מפגינים כינו אותם "חיזבאללה". כמה שבועות קודם לכן הותקף הכתב יוסי אלי מאותו ערוץ, ופונה לבית החולים עם שבר בצלעות. כתבת ערוץ 12 מיכל פעילן הותקפה בהפגנת הימין בתל־אביב, כאשר כמה צעירים הקיפו אותה ואת הצוות שהיה עימה.
בעקבות שורת האירועים הללו פנו לפני כשבועיים יו"ר הרשות השנייה עדן בר־טל ומנכ"לית הרשות השנייה מישל קרמרמן, בקריאה דחופה למפכ"ל המשטרה רב־ניצב קובי שבתאי, לטפל באופן מיידי ובחומרה רבה בכל תקיפה של אנשי תקשורת באשר הם. "אנו נאלצים לפנות אליך בקריאה דחופה זו מתוך דאגה לשלומם של עיתונאים בישראל ומתחושת אחריות לתקינותה ולתפקודה של מערכת התקשורת בישראל", כתבו השניים. "בתקופה האחרונה אנו עדים לגל מתגבר של הפרעות, איומים ואף תקיפות של ממש נגד עיתונאים בישראל. מדובר על תקיפות המשבשות את פעילותם של העיתונאים ואיומים שמופנים כלפי עיתונאים שמבצעים את תפקידם העיתונאי כמתבקש, מצד גורמים קיצוניים. העיתונאים המותקפים הינם מכל אמצעי התקשורת ובמיוחד במהלך הסיקור של ההפגנות".
מפכ"ל המשטרה נדרש לסוגיה בתקופה האחרונה ואמר כי "לא אחת נדרשים שוטרים להגן בגופם על עיתונאים וצוותי צילום על מנת לאפשר להם את המשך השידור והסיקור העיתונאי", וכי הוא "מגנה בכל תוקף כל פגיעה בצוותי תקשורת. לדבריו, "משטרת ישראל תמשיך לאפשר לעיתונאים לבצע את עבודתם ולהביא לידיעת הציבור את המתרחש. נהלי העבודה חודדו על מנת לאפשר את המשך הסיקור והצילום העיתונאי".
