כבר במפגש הראשון בקניון הגבעה, עם הורים שבאו להתפנק עם ילדיהם בגלידה באוגוסט הלוהט, אנחנו מקבלים תזכורת שגם אם המדור שלנו עוסק בבחירות לרשויות המקומיות, יש נושאים שמושפעים מהאווירה הכללית במדינה. במקרה של גבעת־שמואל נראה שסוגיית היחסים בין דתיים לחילונים מרחפת באוויר, אף שכולם מעידים שיחסי השכנות ברמה האישית מצוינים.
רון אמיר הוא מהנדס חשמל ומחשבים שגדל בגבעת־שמואל. אשתו בר היא עובדת סוציאלית שעובדת כחוקרת ילדים מטעם המדינה. "אם מסתכלים במאקרו, דתיים־חילוניים זה אישיו", אומר לנו רון. "החיים פה יחד מדהימים, אבל אנחנו כן מצפים מראש העיר שייתן לחילונים מה שהוא נותן לדתיים, והדתיים מצפים שייתן להם כפי כוחם. העניין הוא שהוא צריך לתת לשני הצדדים".
בר: "יש פה גם ציבור חילוני, אבל רק בית ספר חילוני אחד ורק גן אחד או שניים. בבניין שלנו יש הרבה שכנים דתיים והכול ממש טוב ואין שום חיכוכים, אבל מבחינת חינוך אין הרבה היצע. מאוד הפריע לי המקרה שהיה עם הילד הטרנסג'נדר וכל ההתנהלות של בית הספר וההורים. זה היה מאוד מאכזב".
עומס התנועה הגובר ככל שהעיר הולכת ונבנית, והיצע החינוך המצומצם, הם בין הסיבות להחלטתם של השניים לעזוב את העיר בשנים הקרובות. רון: "אנחנו גרים בשכונה החדשה וכבר לא נותר מטר רבוע מסביב שהוא לא בנוי. אין סיכוי שאנחנו נשארים לגור שם בעוד שנה, זה יהיה טירוף מבחינת פיצוץ האוכלוסין". אך כאשר אני שואל לאן הם מתכוונים לעזוב, מתברר שהסיפור רחב יותר ושהכיוון הוא בכלל חו"ל: "בגלל כל המצב והרפורמה אנחנו מחפשים בחו"ל, בלי קשר לגבעת־שמואל שבה אנחנו כבר לא מוצאים את עצמנו. הכיוון הוא רילוקיישן".
הן מהצד הדתי והן מהצד החילוני אנחנו שומעים את אותו סיפור: בשנים האחרונות יותר ויותר חילונים עוזבים את העיר למקומות כמו קריית־אונו וגני־תקווה. אמיר רנצר, יועץ לאיכות סביבה, גר בגבעת־שמואל כבר 21 שנים. "כשיוסי ברודני רץ בפעם הראשונה, חששו ממנו. הייתה תנועה של חילונים נגד המועמדות שלו וניסו להריץ נגדו חילוני", הוא מספר. "אני לא מרגיש חילוני במקום של דתיים, אבל נראה שלאט לאט מגיעים לפה יותר אדוקים או חרדים. אני רוכב בשבת בבוקר על אופניים, והשכנים שרואים אותי אומרים לי שבת שלום ותיהנה. החשש הוא רק מהחבר'ה היותר אדוקים". רנצר מציין שבעבור חובשי הכיפות הסרוגות גבעת־שמואל היא מקום מעולה, אך כאשר ילדיו למדו במערכת החינוך הם נסעו בהסעות למוסדות החינוך ברמת־גן.
בעיני תמי לוי, שעובדת בבורסת היהלומים ועברה לכאן לפני עשור מבני־ברק, גבעת־שמואל היא מודל לחיקוי: "הלוואי שהקונספט של הדתיים והחילונים פה יקרה בכל הארץ. יש לי שכנים מכל גווני הקשת ויש בינינו אהבה גדולה והכלה ענקית. הקאנטרי פתוח בשבת וכולם בסדר עם זה. זה אחד הדברים הכי נפלאים פה בעיר".
בצד הדתי יש מי שמכירים את תחושות החילונים, והמצב מצער אותם. אודי גוטליב, מהנדס חשמל שגר בעיר כבר עשור, נזכר בימים שבהם הגיע לעיר: "קניתי את הדירה שלי מאדם חילוני, וכששאלתי אותו למה הוא מוכר הוא אמר שהאוכלוסייה השתנתה. אני גדלתי ברמת־גן בסביבה חילונית, אשתי בתל־אביב, ואף פעם לא הבנתי את העניין הזה של דתיים לגור אחד ליד השני. אבל כנראה זה משהו שקורה בכלל בחברה הישראלית, שכל אחד אוהב לראות את הדומים לו, וגם אני בסופו של דבר חלק מזה".
זיו וויטיס, מתכנת שגר בעיר 13 שנים, לא מרוצה מהחד־גוניות של האוכלוסייה: "העיר מאוד מוכוונת למשפחות דתיות וצעירות, וכבר אין מקום לדברים אחרים. אני מרגיש שלפעמים זה לא מאוזן. גם בקהילות צעירות צריכים את האנשים הוותיקים יותר שייתנו משקל. אני אדם דתי, אבל מעדיף להיות במקום מגוון. זה קורה בכל הארץ וזה מפריע". עם זאת, הנושא לא ישפיע על הצבעתו: "אני גם לא רואה את גל לנצ'נר בתור מישהו שהולך לשנות את זה. הוא לא אומר בואו נביא לעיר חינוך משותף או אירועי תרבות משותפים".
נושא נוסף שעולה בשיחות עם התושבים איננו ייחודי לגבעת־שמואל ומציק מן הסתם לכל תושבי הערים הסמוכות: הפקקים. כולם מציינים את עומסי התנועה כנושא שמפריע להם מאוד, אך לרוב אינם מקשרים את הפתרון לעירייה. רון אמיר מציין ש"לראש עיר אין כל כך מה לעשות כי זו באמת בעיה ארצית", אבל משוכנע ש"מי שינגיש לקהל היעד בצורה הכי טובה שהוא יצליח לפתור את זה, יזכה בבחירות".
גוטליב לעומתו חקר את הנושא לעומק ולדבריו אף הציע לברודני כמה פתרונות, אבל לא הצליח לשכנע. ההצעה התייחסה לחלק מהכבישים בגבעת־שמואל שהם סוג של "מעגל סגור", ללא יציאה לכבישים הראשיים. הוא הציע לראש העיר לפתוח אותם כדי להקל על התנועה החוצה. "ברודני אמר לי שיש לו חוות דעת מיועץ תחבורה שלא לפתוח את הרחובות שהיום סגורים, כי זה רק יתרום לכך שגבעת־שמואל תהפוך ל'עיר מעבר ווייז' כדי לחמוק מהפקקים. אני חושב שכבר היום אנחנו עיר מעבר. יש לנו חברים בקריית־אונו שחותכים את כביש 4 דרך ז'בוטינסקי ליד המעונות של האוניברסיטה. אני גדלתי ברמת־גן שגובלת בגבעתיים, בני־ברק ותל־אביב, והכול היה מחובר. אנחנו כבר עיר גדולה וגם אם יעברו דרכה אז בסדר, אבל לפחות שגם אנחנו ניהנה מזה שכל הכבישים פתוחים".
הבנייה בעיר לא נעצרת לרגע, מה שצפוי להחמיר את המצב. גוטליב: "בין החברים אנחנו צוחקים שיום אחד פשוט ניתקע בחניה בקומה מינוס 2 ולא נוכל לזוז… הוועדה המחוזית הכריחה את ברודני לבנות לגובה, והיחס בין הבנייה לתשתיות על הפנים. מבחינת בתי ספר וגנים המצב טוב, אבל בתשתיות וכבישים שום דבר לא משתנה".
נראה ששני המועמדים המובילים והמדוברים הם ראש העיר המכהן יוסי ברודני ויריבו גל לנצ'נר. אמיר רנצר תומך בברודני: "הוא פשוט היה הצלחה, ותמיד יש אצלו אוזן קשבת. הוא ליברל והדעות הפוליטיות שלו בכלל לא מעניינות אותי. מבחינת השירות לאזרח, ניקיון וכו' – הוא עשר. למועמדים האחרים אין שום רקורד להציע, והוא עם ניסיון של 12 שנה". גם תמי לוי "לא רואה מישהו שמגיע לרמה של ברודני". על ימי הגיחה שלו לראשות הבית היהודי היא אומרת: "חששנו שאנחנו הולכים לאבד אותו, אבל כשהוא חזר התושבים נשמו לרווחה".
גם מי שמתכוונים להצביע ללנצ'נר, כמו רון אמיר ואודי גוטליב, מציינים את תרומתו הרבה של ברודני לעיר. אמיר: "אני חושב שאצביע לגל, לא בגלל משהו אלא כי ברודני כבר המון שנים פה, ואני בעד לרענן מערכות באופן כללי. לטובתו אפשר להגיד שזו עיר מדהימה".
