"בגלל שאני חובש כיפה, אדם נאלח וגס רוח הניח שאני מערוץ 14 והתחיל להתנפל על הצוות ועליי בצעקות. אף אחד מסביב לא התערב. הוא נרגע רק כשראה את הלוגו על המיקרופון שלי", כך תיאר כתב חדשות 13, מאיר מרציאנו, תקרית מטרידה שהוא נקלע אליה בעת שסיקר את אחד מאירועי המחאה נגד הרפורמה המשפטית. "נהיה ממש מפחיד פה. בעיקר עצוב", סיכם מרציאנו. למזלו, התוקף הבחין בטעותו ושם לב שלא מדובר בכתב של ערוץ 14. מה היה קורה אם אכן היה מדובר בכתב של הערוץ הימני? ובכן, מתברר שאין צורך לנחש.
"כשאני מגיע לשדר מהפגנה, אני לפעמים הופך להיות חלק ממוקדי האירוע", מתאר יונתן וייס, כתב הדתות של ערוץ 14 את חוויותיו בסיקור ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית. וייס, בן 24 ותושב ביתר עילית, הספיק לחוות בחצי השנה האחרונה מה שוותיקים ממנו לא עברו. "ברגע שאנחנו מוציאים מהתיקים את המיקרופון עם הלוגו של ערוץ 14, מתחילה נהירה של אנשים לכיוון עמדת השידור שלנו. מפגינים מגיעים ומתחילים לדחוף, חלקם מנסים לתת מכות עם המוט של הדגל. שפכו עליי מים, ניסו לחטוף מאיתנו ציוד צילום. המטרה העיקרית היא לנסות למנוע מאיתנו לשדר".
אירוע השיא מבחינתו היה בהפגנה ליד הבורסה בתל־ אביב. "התחלנו את השידור משם, ומיד אנשים הגיעו והתחילו לתקוף אותי באלימות. הכו אותנו, מישהו חטף לי את המיקרופון והתחיל לברוח איתו. הייתי צריך לרדוף אחריו". התיאורים האלה מוכרים היטב לעתי שלו, כתב הספורט של הערוץ, הנשלח גם ככתב שטח להפגנות. "בחודשים האחרונים היו ארבעה מקרים שהותקפתי בהפגנות יחד עם הצלם שהיה איתי בשטח", מספר שלו, שהמקרים שהוא מתאר תועדו והופצו ברשת. "באחד המקרים שברו לנו את המצלמה וגנבו לנו ציוד. שבוע לאחר מכן כמעט נפלתי למסילה בשידור חי, כששידרתי מהמחאה בתחנת הרכבת. בכל פעם שמשדרים מהפגנה אנחנו עוברים משהו לא נעים, ובחלק מהמקרים גם תקיפה פיזית. גם כשאנחנו עומדים בריחוק ממוקד ההתקהלות מגיעים אלינו מפגינים ומטרידים אותנו. לפני שמתחילים לשדר הכול די רגוע. מדי פעם מישהו זורק איזה 'פשיסט'. כשעולים לשידור מתחיל הבלגן האמיתי. מקיפים אותנו, מקללים ודוחפים אותנו, יורקים עלינו, מסתירים למצלמה עם השלטים".
כשדברים כאלה קורים, אתם מנסים להתרחק ממרכז ההפגנה או דווקא להפך, משדרים מלב ההמון?
"אני מנסה לתפוס מרחק", משיב וייס. "אני מבין שהנוכחות שלי מסעירה את הרוחות, וזה לא מה שאני מנסה לעשות שם. אנחנו מגיעים לשדר דיווח חדשותי מהמקום, לא משהו מעבר. אבל זה לא משנה. אנשים רואים אותנו גם כשאנחנו עומדים בצד וישר מגיעים לכיוון שלנו, דוחפים את הצלם, מנסים למנוע מאיתנו לשדר. לא כל המפגינים אלימים", מבקש וייס לסייג, "אבל יש קבוצה קבועה, גרעין קשה ואלים, שכשהם רואים אותנו הם פשוט מתחילים עם אותה ההצגה".
גם עתי שלו משתדל שלא להפוך בעצמו למוקד עניין, ללא הצלחה. "אני עומד בקצה של ההפגנה, מספיק קרוב כדי להבין מה שקורה אבל די רחוק כדי לא להיות בפנים. אבל כשאני מתחיל לשדר אני נהיה באמצע האירוע. פשוט מקיפים אותנו עשרות". לעיתים האלימות עצמה נקלטת בעדשת המצלמה, אך לדברי וייס באופן חלקי מאוד. "זה הרבה יותר חמור ומפחיד ממה שהמצלמה מצליחה לקלוט. הם מגיעים מאחורי הצלם ומנסים להפריע לו, אז לא תמיד המצלמה קולטת את הכול".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף יומן של מקור ראשון
