יממה אחת מפרידה בין החוויה הנרגשת של הורים המלווים את ילדיהם לשער הכניסה לצה"ל, בסיס הקליטה והמיון בתל־השומר (בקו"ם), לבין הרגע שבו יתחיל מפלס הדאגה שלהם לעלות. הרחובות שטופים מחאות וריבים, אבל כאן שמים את המחלוקות בצד לכמה שעות בשביל הילדים, כי כולם בסוף מחזיקים באותה דעה: מדינת ישראל לפני הכול.
מחר בבוקר חלק מההורים כאן ימשיכו במאבקם נגד החקיקה המשפטית, בדגש על השוויון בנטל. בצה"ל ידעו שהרוחות מבחוץ עלולות לאיים על מודל צבא העם, אך התחזית הקודרת התבדתה: יותר מ־100 אחוזי התייצבות. כולם רוצים קרבי. "יש כאן הורים שמפגינים בקפלן בערב, ובבוקר מביאים את הילדים להתגייס ליחידות קרביות", מספר קצין בכיר בכניסה לבקו"ם.
הקצין לוקח אותי לנקודה מסוימת ברחבה הענקית, שבה נוכחים אלפים – הורים וילדים, אחים ואחיות וגם חברות של המתגייסים. "בוא תעמוד פה, תראה מחזה שספק אם ראית", אומר הקצין.
מחסומי הברזל מסדרים נתיב בטוח לכיוון האוטובוס, וחיילת שלוקחת מיקרופון נשמעת מתרגשת כאילו אחיה בדרך לעלות עליו: "כל מי שקיבל אוטובוס מספר 7 מוזמן להגיע הנה", היא מכריזה, ומיד נשמעת קריאת אושר מצד חלק מהקהל.
לא ברור מה יש פה יותר – בקבוקי מים שעוד רגע יישפכו על המתגייסים, גרגרי אורז למאמינים, שטרות כסף של מונופול, או טלפונים ניידים שמצלמים את המאורע המרגש. כל האמונות הטפלות, כולל חלב, מתנקזות לפתח הצר הזה שבו עוברים המתגייסים עם חולצה נוספת בתיק, שתכף תספוג הכול.
גם הציניקנים הגדולים לא יכולים שלא להתרגש. בימים כה קשים שחווה החברה הישראלית, מי שמחפש מעט אור בקצה המנהרה מוזמן להגיע לכאן. "כל העבודה הקשה, כל הליך המיון, השאלות, הבקשות, ההתרגשות – הכול מגיע בסוף לנקודה הזו", מסביר הקצין.
השעה 10:30. אוטובוס מספר 7 מלא כבר, ומיד יצא לדרך ארוכה. הגענו לבקו"ם ביום גיוס של חטיבת גבעתי, שתארח את הטירונים החדשים בדרום. יש כאן הכול: יהודים, דרוזים וצ'רקסים, וגם בחור חרדי שבקרוב ישב באוטובוס עם חילוני שנפרד הלילה מהנזם באף. ספק אם עד הבוקר היו מוצאים ביניהם מכנה משותף, אבל בעוד כמה רגעים ישבו זה לצד זה וימצאו נושאים לשוחח עליהם. אולי תיכרת ברית אמיתית שתתחיל עכשיו ותיקח אותם שני עשורים קדימה, לסדיר ולמילואים. נגזר עליהם להיות אחים. כל מי שכאן ביקש גבעתי, וכולם קיבלו.
בלב ההתרגשות מגיח אב נרגש ודורש את הקצין שלצידי לשיחה דחופה. כך אני נחשף לסיפור מדהים, צה"ל אחר מזה שאני מכיר. אולי הקצין כאן יודע שהוא לא רק עוד מפקד בצה"ל, אלא הוא מעצב דרך חיים. החלטה שלו תשנה גורל של בחור צעיר שסטה מהדרך.
נקרא לבחור י׳. הוא נראה נורמטיבי, נער בעל עיניים יפות ותמימות. "הוא ביצע טעות", מספר לי הקצין, "הוא בחר לפני שנה וחצי לא להתגייס. הוא הלך לנתיב נפשי והצליח לקבל פרופיל נמוך. אבל הוא לא היה מנותק מהמציאות, ראה מה קרה כאן במדינה בשנה האחרונה, והחליט להתגייס לגבעתי. הוא ראה בתקשורת שזה יום הגיוס, והתייצב כאן עם אבא שלו".
איך ההורים מזהים אותך, איך הוא יודע מי אתה?
"שמע, החבר'ה האלה ברשתות החברתיות, וגם אנחנו שם. זו דרך מעולה לדבר איתם, והם רואים אותנו שם ומשם מזהים".
מה עלה בגורלו של י׳?
"הוא בא לכאן בלי צו, סיפר מה עשה כדי לא להתגייס, ואני בדקתי את הסיפור שלו. הוא באמת ביצע טעות, ואנו נעזור לו לתקן. החלטתי שאני מגייס אותו היום, שולח אותו לגבעתי. הוא רוצה רק גבעתי. הוא ישובץ שם בתפקיד מחנה, וכבר דיברתי עם מפקד המחנה שם שיקלוט אותו. הוא יעבור בחודשים הבאים סדרה של בדיקות, ואם יימצא כשיר על ידי קצין בריאות הנפש – יתחיל טירונות בנובמבר".
הקרבי עובר לנכדים
משפחת מחפוד מרחובות מגייסת את הבן הבכור, אדיר, לגבעתי. הגבר בן ה־18, שהתאמן לצה"ל, בנה שרירים והכין את עצמו לתקופת אימונים קשה, נראה ילד ליד אימו, שמתרגשת ומודה שכבר כמה שבועות אינה ישנה בלילה.
לשאלה אם היה שיח בבית לפני הגיוס היא עונה: "הדור הצעיר כיום לא שואל שאלות, הדור הזה בעיקר מחליט וקובע".
"מבחינתו הוא רצה חי"ר, כל מה שקרבי", מוסיף האב בהתרגשות. אדיר, המתגייס הטרי, מעיד: "אני רציתי קרבי, זה מה שביקשתי במנילה. מבחינתי – גבעתי, גולני, הכול בסדר. העיקר קרבי".
להיות בחי"ר זה משהו שגדלים עליו, מחנכים אליו?
"הייתי ביחידה מיוחדת", מגלה האב בחיוך, ומסביר שזה שם קוד לג׳ובניק. "הייתי טבח. הבן שלי גדל על חינוך לתרום ולהיות קרבי. זה דור אחר".
גם משפחת כהן משוהם הגיעה לבקו"ם בהרכב מלא פלוס סבא, ומדד התרגשות היה גבוה מאוד. הבן עמרי רוצה ללכת בעקבות הסבא, שהשלים קריירה צבאית ארוכה בת שלושים שנה. האם אורית מסתירה את התרגשותה. "חיפשתי שירות קרבי, משמעותי ומאתגר, ומתוך כל מה שלמדתי, גם מחברים, הלכתי על גבעתי", מספר עמרי, "היו לי הרבה אפשרויות, אבל מראש פסלתי הכול. כתבתי גבעתי, רק גבעתי".
"אותי זה זורק לשירות שלי", נכנס הסבא לתמונה, "שלושים שנה בחימוש זה דרך חיים, וזה עובר לילדים ולנכדים". האב יצחק מתרגש אף הוא: "זה יום מיוחד מאוד, וכשמגיעים אליו אין סימני שאלה", הוא מבהיר, "לא משנה מה יגידו אנחנו פה, והילד מתגייס לשירות משמעותי".
אור, מתגייס טרי אחר, מסביר כי "מבחינתי גבעתי הייתה המטרה. מהרגע הראשון שנחשפתי לצו גיוס ולתהליך אני בגבעתי. כל המידע נמצא היום ברשתות, בטיקטוק, ביוטיוב. אתה רואה סרטונים, מקבל את האנרגיות. אישית אין לי חברים בגבעתי, אבל התוכנית היא להביא כמה", הוא מחייך.
ההורים, רוני ואביגיל מבני־עי"ש, סיימו את שלב ההכנות ועברו לשלב ההתרגשות. האם עם דמעות בעיניים. "באנו בהרכב מלא, גם האחות וגם הילה החברה. זו תקופה מורכבת לגייס ילדים, אבל אנחנו אוהבים את ישראל. אנחנו כל כך אוהבים את המדינה עד שאפילו לחופשים אנחנו לא נוסעים לחו"ל. הילד שלי איכותי מאוד, הוא ילד טוב ואני רק רוצה שיצליח". האב מוסיף: "אני רוצה שהצבא יקבל את הטוב ביותר, ולא פחות חשוב – שישמור עליו. אם יהיה לו טוב, הוא ייתן את כולו".
משפחת רחמני מקריית־אונו נמצאת פה כבר שעתיים, אבל לא מתלוננת. "כל רגע נוסף איתו זו מתנה", אומרים ההורים, "למרות אחוזי הלחות הגבוהים". "בחרתי בין גבעתי לגבעתי", מספר נדב. אמא רויטל פוצחת בתפילה. "בעזרת השם, השם ישמור עליהם המון – עליהם ועל כל החיילים שיעשו את העבודה שלהם בצורה הכי טובה". קולה נשמע למרחוק, וקריאות "אמן" מגיעות ממשפחות אחרות.
"היה לי ברור שהוא הולך לקרבי", מבהיר האב עזרא, "הוא סיים שנת מכינה קדם־צבאית בעמק בית־שאן. עם חום לא תהיה לו בעיה".
