"המאבק שלנו הוא לא רק על הזהות הדמוקרטית של המדינה, אלא גם על הזהות היהודית שלה. אנחנו לא שוכחים שזה חלק מהסיפור: יהדות מכילה ולא מדירה. קו אדום ברור מול אלימות, גזענות וקנאות; וגם מול הדרה של נשים ואפליה שלהן", אומרת טובה שלג, מצעירי המחאה בירושלים. "כדי ליצור את הבית המשותף ליהודים וערבים, שמאל וימין, חייבים להיאבק על הדמוקרטיה וגם על היכולת להיות מדינה יהודית שמאפשרת לרבים להשתתף בה".
בשבוע שדנו בו בהפרדה בין נשים לגברים במעיינות ובאוטובוסים, היא טוענת שהדבר מבטא את "תרבות השיסוי ששולטת בנו. רוב מוחלט של הציבור מסכים באופן שאינו משתמע לשתי פנים שלא צריך להגדיר לאישה איפה מותר לה לשבת או לחייב אותה להתכסות, מה גם שבמקרה שראינו השבוע זו ממש עבירה על החוק. ההישנות של האירועים האלה מדאיגה בעיניי, והיא ביטוי להעצמה של קולות הקצה שאנחנו חווים כרגע. חייבים להגיב על אירועים כאלה, ולעמוד על הערכים שלנו: לא נאפשר הדרת נשים והפלייתן, וניאבק בניסיונות לאפשר זאת. נמשיך להשמיע את הקול הזה בנחישות, וגם לכבד את המגזרים שחיים כאן ואת אורחות חייהם".
העניין הוא שחלק מהאירועים הם לא ממש ספונטניים. אנשי מחאה מצאו לנכון להסלים את האווירה וליצור פרובוקציות מכוונות.
"אני לא מתחברת למעשי מחאה פרובוקטיביים שמגבירים את השנאה והניכור בין הרוב המתון מכל המגזרים. עם זאת, חשוב לי לעמוד על כך שהתגובה הזו נולדת בתרבות פוליטית ותקשורתית שמעצימה את עמדות הקצה, ולא מאפשרת לנו לקיים שיחה כנה, כואבת והכרחית על עתיד הבית המשותף שלנו".
טובה שלג בכלל לא התכוונה להיות הפנים של המחאה הירושלמית. מה גרם לה לצאת? מבחינה מהותית, "התחושה שמדובר במאבק ליבתי על הזהות הכי בסיסית של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". מבחינה מעשית? "התגלגלתי לזה". היא הגיעה להפגנה הראשונה והשנייה, והתבקשה לעלות לדבר כסטודנטית למשפטים שבאה מבית דתי, אבל בפועל ריבוי נואמים דחה את הנאום המתוכנן. "האווירה הייתה לא מאוד מרימה, ואני אוהבת להרים. אני שרה ומתקלטת ואוהבת לעשות שמח. אז ביקשתי לעלות בכל זאת, בלי לנאום, רק כדי לחזק את המורל, וזה כנראה עבד". הנאומים הגיעו בהמשך, וגם הבקשה להנחות את המחאות השבועיות. "היה לי חשוב לא לדקלם טקסטים שאני לא מזדהה איתם, ולא לקחת קרדיט על משהו שאני לא חלק ממנו. אז התחלתי להשתתף בארגון. הקמנו צוות שמתאם את הנאומים, ואני כותבת את ההנחיה יחד עם המנחה שלצידי. וכן, אני בהחלט ממשיכה גם עם המורל".
זה לא אותו דבר
קשה להתעלם מתלתלי הזהב המרהיבים שלה, מהצחוק המתגלגל ומנימת הדיבור הנעימה והמכבדת – לא בדיוק הפרופיל שהייתם מלבישים על מי שסוחפת את הקהל בקריאות "ד־מו־קרט־יה" קולניות. כן, היא הבת של במבי שלג ז"ל ושל יאיר שלג יבל"א, איש מקור ראשון, אבל היא עומדת בזכות עצמה. "ההתארגנות הירושלמית של 'שומרים ושומרות על הבית המשותף' קמה בנפרד מהמחאה הארצית, בעקבות קריאה ברשתות החברתיות של איש החינוך גיא שוורץ. בשבוע הראשון הירושלמים נסעו להפגנה בקפלן, אבל בשבוע לאחר מכן הוחלט שלמרות ההזדהות עם המסר הארצי נגד הרפורמה, צריך לעשות הפגנה ירושלמית עצמאית. על הבמה שלנו, שבאופן סמלי מוצבת מול בית הנשיא, תמצאו יהודים וערבים, חרדיות, דתיות וחילונים, ימנים ושמאלניות, אתיופיות ודרוזים, להט"בים וסטרייטים. הבמה משקפת את הקהל, והקהל הירושלמי מגוון כמו העיר. אנחנו רוצים וצריכים לחיות יחד, וזו הדרך היחידה. הזהות הירושלמית אומרת שהמחאה מלווה בשיח מחבר".
חלק מהחיבור שהיא וחבריה מאמינים בו בא לידי ביטוי ב"שרשרת האנושית" שהתקיימה בוקר לפני ההצבעה על חוק צמצום עילת הסבירות, בעיצומם של תשעת הימים. כן, היא מכירה את הביקורת על כך שמובילי מחאה השתלטו על השרשרת והפכו אותה לקצת פחות מאחדת, והיא מוחה על כך. "הצעדה מהכותל עד לשער יפו לוותה בשלט עם המשפט היחיד שהצליחו להסכים עליו כל מי שחתמו על היוזמה – אלה שבעד הרפורמה ואלה שנגדה: 'מדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות'. האירוע תוכנן לשעות הבוקר כדי לא למנוע מאיש להגיע להפגנות שהתקיימו בערב, בשני הצדדים. מה שריגש אותי שם היה שהתחלנו לשרטט יחד את תוכן ההסכמות הרחבות ולא להשאיר את הקריאה לאחדות כקריאה חלולה. זה התאפשר דווקא כי הגיעו מוחים ותומכים באמת, כשתומכי הרפורמה נסעו משם ישירות למחאת התמיכה בקפלן, ומתנגדי הרפורמה המשיכו להפגנות מול הכנסת".
עיקר הפעילות שלה סובב כמובן סביב המחאה. "עמוד השדרה הערכי שלנו ברור – אנחנו מתנגדים למהלכים שהממשלה מקדמת, ולרפורמה שאנחנו חושבים שתעשה יותר הרס מאשר תיקון, ותפגע באמת בדמוקרטיה הישראלית – ביכולת לשמור על הזכויות של כל אדם, וגם ביכולת של מערכת המשפט בישראל להגן על מיעוטים ביעילות. יש מה לדבר על תיקונים במערכת המשפט, אבל הרפורמה הזאת לא עושה את זה. היא הורסת יותר ממה שהיא מתקנת – גם את מערכת המשפט וגם את הלכידות של החברה הישראלית".
איפה הייתם כשהימין היה באופוזיציה, ובכל שורת ההחלטות הקריטיות והשנויות במחלוקת כמו אוסלו וההתנתקות?
"אני חלק מהתארגנות מול מה שקורה עכשיו, אני לא יכולה לתת דין וחשבון על אירועי עבר שלא הייתי בהם. בכל זאת, אני מרגישה שהפעם זה שונה כי מדובר בשינוי כללי המשחק הבסיסיים שמאפשרים לנו לחיות כאן. הסכמות רחבות לא נדרשות בכל החלטה מדינית, אבל כן בכזו שתכליתה שינוי כללי המשחק".
כמו המהפכה המשפטית של אהרן ברק.
"ברור לי שחלק מהמהלכים מקודמים כעת מתוך תודעת כאב ובעקבות מדיניות שהייתה בעבר. זה כאב שחייבים לשמוע. אבל התרגלנו למנהיגות של הפרד ומשול. חלק מהמאבק שלנו הוא ליצור משהו אחר, שיטה שתאפשר לנו לדבר ולשמוע את הכאב של כל המגזרים. בשורה התחתונה הימין בשלטון הרבה שנים, ויש לו נציגות גדלה והולכת גם בבית המשפט העליון, עם ייצוג ציוני־דתי גדול יותר מגודל המגזר באוכלוסייה. בהרבה מובנים הרפורמה היא מדיניות אנטי־ימנית – מהפכה כזאת היא צעד אקטיביסטי ואנטי־שמרני מאוד".
איפה המקום של הימני המצוי ושל החרדות שלו בבית המשותף, כשההצבעה שלו בקלפי חוטפת מכת אש בצורת מחאה של הכול בכול?
"יש מקום לחרדות ולכאבים של כולם. יש מקום גם לשמוע את הדברים ברצינות ולהבין איפה נכון וצריך לתקן. המציאות שהגענו אליה היא הזדמנות לשמוע את כל הקולות שמרגישים מופלים במציאות הנוכחית, כמו הציבור החרדי והערבי למשל, ולחשוב איך מתקנים. אני מאמינה שאחרי הרפורמה מצב המיעוטים יחמיר, ולמעשה המצב של רוב המגזרים. לכן חשוב שכל הציבורים שחיים כאן יוכלו להשתתף במחאה. לתחושתי, גם מי שלא מזדהה עם המחאה יכול להזדהות עם שני מסרים שמלווים אותה: שינויי משטר יכולים להתבצע רק בהסכמה רחבה, ולא באופן שבו הממשלה מנהלת את האירוע הזה ואת חיינו באופן כללי – בדורסנות מסוכנת. אני מסכימה ששלטון נבחר יכול לקדם את מדיניותו, אבל כרגע המדינה שבויה בידי הכוחות הכי קיצוניים שלה, שרוצים להחיל את האידיאלים הקנאיים שלהם על הציבור כולו, ומנסים לשנות את כללי המשחק כדי לאפשר זאת. הצד האופטימי הוא שהרוב מעוניינים בהסכמה רחבה".
חלומות הפיצה
לצד ההתנגדות למהלכי הממשלה, טובה מבקשת להציע גם קו של אהבה. "אפשר להחזיק יחד גם התנגדות וגם הושטת יד. חברה מהמחאה שלחה לי קטע של מרטין לותר קינג, שאמר שאחת הבעיות הקשות של ההיסטוריה היא שהמושגים של אהבה וכוח הוצגו בדרך כלל כהפכים קוטביים. אהבה מזוהה עם ויתור על כוח, והכוח מזוהה עם הכחשת האהבה. וזה לא המצב הנכון. במחאה הירושלמית אנחנו משמיעים מדי שבוע מסרים ברורים, אבל לצד זה מקיימים אירועים כמו השרשרת האנושית ומפגשי שיח".
אז מה עושים עכשיו?
"נאבקים ומושיטים יד. האידיאל של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, של הציונות הדתית, לא יכול להישאר אידיאל מופשט. אם רוצים לדאוג לאחדות ישראל צריך להושיט יד באמת. הציונות הדתית צריכה לראות את האחרים שחיים כאן, וכדי להצליח לקיים בית משותף חייבים לראות את שברי החלומות שהם מגיעים איתם, ולהושיט יד אמיתית שתחייב ויתורים מסוימים אבל תאפשר מימוש אמיתי של אחדות עם ישראל, לא כאידיאל חלול".
שברי החלומות שמזכירה טובה מבוססים על משל הפיצה של אמה במבי ז"ל, שדימתה כל שבט ישראלי למשולש פיצה, כשמי שיושב במרכז המשולש קרוב הרבה יותר למי שנמצא באותו קו רוחב במשולשים האחרים מאשר לנקודת הקיצון של מי שיושב במשולש שלו. "החברה המגזרית שלנו בנויה כך שלכל מגזר יש מערכת חינוך משלו, ולרוב השבטים לא פוגשים זה את זה אלא דרך התקשורת, שנוטה להעצים דווקא את קולות הקצה. במקביל, המערכת הפוליטית מנהלת אותנו בשיטת הפרד ומשול, תוך שהיא מנצלת את השבטיות כדי לשסות אותנו אלה באלה. אמא שלי קראה לזה 'ברית המפרקים' – התקשורת מקטבת בשביל הרייטינג, הקצוות נהנים מהבמה התקשורתית והפוליטית, והמערכת השלטונית מנצלת את זה. כל אלה הם ה'קשה' של הפיצה. אבל רובנו לא שם, אלא במרכז המשולש. מישהו קרא לזה 'מגזר המשעממים', והיא אימצה את המונח. התקשורת לא תתעניין בהם, אבל הם אלה שחשוב להם העתיד של הפיצה כולה יותר מעתיד המגזר האישי שלהם.
"אמא שלי דיברה על מציאות שעשויה מקרעי חלומות ולא מחלומות שלמים. כל מגזר הגיע עם חלומות איך המדינה תיראה, ולכולם החלום הזה התנפץ. השאלה היא איך אנחנו מצליחים ליצור חלום חדש שמכיל את שברי החלומות של כולם. זו בעצם המחאה הירושלמית. כדי שנצליח לחיות יחד צריך לעשות מקום לכולם. לשמוע את הכאבים של כולם, אבל גם להכיר בזה שלא יתגשמו החלומות במלואם".
