שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, הנשיאה רויטל יפה-כץ, השופט יואל עדן והשופטת יעל ייטב, קיבלו את ערעור המדינה על קולת עונשו של בדואי תושב הדרום, שהורשע בעבירה של הלנת שוהה בלתי חוקי. בדיון בבית משפט השלום הודה הנאשם, עבד בן עבד אבו גאמע, כי במשך 14 שנה הלין בביתו שבערערה פלסטינית תושבת יו"ש לה נישא ללא שניתן לה היתר לשהות בישראל, ובני הזוג אף הביאו לעולם יחד תשעה ילדים, שהתווספו ל-12 ילדיו משתי נשותיו הקודמות. בית משפט השלום קיבל את בקשת סנגורו, ביטל את הרשעתו, דן אותו לריצוי 120 שעות שירות לטובת הציבור, ולא חייב אותו בכל קנס, זאת על אף עונש המינימום הקבוע בחוק לעבירה זו.
שופט בית משפט השלום בבאר שבע אבישי כהן ציין אמנם בפסק הדין כי הוא רואה חומרה במעשיו של אבו גאמע, אולם ציין לקולא כי הוא פעל לאורך השנים להסדרת מעמדה של אשתו; וכן את העובדה שהרשויות בישראל דיברו לכאורה בשני קולות ביחס למעמדה של האישה (גם רשמו אותה בתעודת הזיהוי של המשיב כנשואה לו אך גם סירבה לכל בקשותיו לאורך השנים להסדיר מעמדה) "ובכך גרמו למורכבות נוספת על העובדה כי מדובר באשתו של הנאשם ואם ילדיו החיים בישראל".
בעקבות גזר הדין של בית משפט השלום הגישה הפרקליטות לבית המשפט המחוזי ערעור הן על אי הרשעתו של אבו גאמע והן על קולת העונש, ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. בפסק דינם ציינו שופטי המחוזי, כי "לאחר ששמענו את באות כוח הצדדים ואת המשיב עצמו, מצאנו כי איננו יכולים להסכים עם הנימוקים שציין ביהמ"ש קמא להקלה בעונשו של המשיב (אבו גאמע – ש"פ), ולעמדתנו נימוקים אלה אינם אלא נימוקים מובהקים להחמרה בענישה. כך, למשל, הטענה בדבר הניסיונות הרבים של המשיב, לאורך השנים, להסדיר את מצבה המשפטי של אשתו, דווקא מעידים על ידיעתו הברורה כי לאישה אין אישור לשהייה בישראל; כי השלטונות אינם מעוניינים להתיר את שהייתה בישראל; וממילא, כי הלנתה בביתו אינה יכולה להיות חוקית".
"יתרה מכך, טענתו של המשיב כאילו לא הייתה כל בעיה לתושבי השטחים להיכנס לתחומי המדינה בעת שהאישה הגיעה לישראל, או כאילו 'לא היו גבולות' ולא היה צורך בהיתרי כניסה, לא רק שהיא מיתממת נוכח הניסיונות האמורים להסדרת המעמד של האישה, אלא שהיא גם לא נכונה עובדתית", הוסיפו השופטים.
בפסק הדין דחו השופטים באופן חותך את הניסיון לגלגל את המחדל לרשויות, וקבעו כי אבו גאמע הוא האחראי הבלעדי למצב אליו נקלעו הוא ואשתו השלישית, "הטענה כאילו למדינה אחריות, ולו חלקית, במצב המשפטי הסבוך אליו נקלע המשיב, נוכח כך שלא נתנה לתושבת השטחים אישורי שהייה בישראל, אינה יכולה לעמוד. המשיב היה אמור לברר את היתכנות מתן האישורים לאישה טרם העמיד את המדינה בפני עובדה מוגמרת, ולא לדרוש, לאחר מעשה, ליתן לה אישורי שהייה מכוח נישואיה לו. למדינה שיקולים משלה להנפיק אישורי שהייה בישראל; היא הריבונית להחליט בעניינים אלה, ועד כה, למרות הניסיונות של המשיב והפניות המרובות לרשויות השונות, לא נמצא כי אי מתן אישור השהייה בישראל לתושבת השטחים, השוהה בישראל שנים רבות שלא כחוק, לא נעשה כדין".
בנוסף מתחו השופטים ביקורת על החלטת בית משפט השלום לבטל את ההרשעה, לנוכח העובדה שזו גררה הימנעות מהטלת קנס המינימום הקבוע בחוק למורשעים בהלנת שוהה בלתי חוקי, "בענייננו לא נמצאו כל טענות המצדיקות סטייה מעונש מינימום זה, בוודאי שלא מטעמים של חוסר יכולת כלכלית, שכן המשיב העיד על עצמו, כי הוא בעל עסק מצליח, אשר דואג ומפרנס את אשתו וגרושותיו ו-21 ילדיו, כולל מימון לימודיהם בירדן; ובאת כוחו אפילו טענה, כי המשיב 'יסכים לשלם קנס כספי ואפילו משמעותי ובלבד והחופש שלו לא יפגע'. בנסיבות אלה, לא היה מקום לסטות לקולא מעונש המינימום, ורק מן הטעם שערכאת הערעור אינה ממצה את מלוא חומרת הדין, כאשר לא ניתן לסבור שהעבירה במקרה שבפנינו בוצעה על רקע של רווח כלכלי (כמו במקרים אחרים של הלנה והעסקה), נסתפק בקנס המינימום שנקבע בחוק".
לאור זאת הורשע אבו גאמע בעבירה של הלנת שוהה בלתי חוקי ונדון לשישה חודשי עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 5,000 ₪.
