על הקיר בכניסה לבית של משפחת ניגרי בבית־חג"י, תלוי תוף מרים של גננות. הוא מעוטר בפרח ופרפר מצוירים ולידם המילים – "תשמור עלינו פשוטים". ונדמה שכלי הנגינה הזה כמו אוצר במראהו את כל מהותה השמחה והטובה של בעלת הבית, שחסרונה פה עכשיו זועק.
משער היישוב ועד לכאן, דפים לבנים מודפסים שעליהם חץ שחור וכיתוב מורים על הכיוון לעבר בית האבלים. שוב נתלו הדפים האלו בבית־חג"י, שוב הם מובילים את המנחמים אל עבר בית של משפחה שטרור החריב עליה את עולמה.
על כיסא פלסטיק נמוך מחוץ לבית יושבת שקטה שיראל. לפני שלושה חודשים חגגו לה הוריה, בניצוחה המדוקדק של אימא בת־שבע, בת מצווה מושקעת במיוחד. בשבוע שעבר הן עוד הספיקו שתיהן לצאת לנופש של אם ובתה במשך שלושה ימים בים המלח.
אבל ביום שני בבוקר עלו בת־שבע ניגרי ושיראל על טרמפ עם שכן מבית־חג"י, אריה גוטליב, לכיוון גוש עציון. הן התכוונו לסדר את הגן באפרת שבו עובדת בת־שבע כגננת לקראת שנת הלימודים העומדת בפתח ואז להמשיך לקניות וכיף בירושלים.
הבת שיראל: "היא הייתה האימא הכי מדהימה בעולם, כל הזמן רצתה לעשות טוב וכיף. היינו עושות הרבה צחוקים ושטויות"
הכול נקטע בצרור יריות שירו מחבלים פלסטינים מקרוב אל עבר המכונית. הנהג נפצע, בת־שבע נהרגה במקום. מיכל שהם, סבתה של הילדה מצד אביה, מתארת את שסיפרה לה שיראל. "היא ישבה בספסל האחורי מאחורי בת־שבע, ליד כיסא בטיחות של תינוק והוא הגן עליה. היא שמעה את הרעש החזק של הפגיעות ברכב, שלושה בומים, ראתה את כל הזכוכיות מתנפצות ושמעה את הנהג שצועק 'יורים עלינו'. מיד היא הורידה את הראש נמוך וחייגה למד"א מהטלפון שלה. אמרה שירו עליהם ושיבואו מהר. התחילו לתחקר אותה כמה אנשים יש ברכב ומה מצבם, והיא אמרה שיש פצוע ושאימא שלה כבר ישנה", מתארת שהם. "היא הבינה את המצב, אבל את המילה המפורשת לא יכלה לומר".
"את נפצעת חזק, וכבר לא היית ערה", נפרדה שיראל מאימה בדברים שנשאה בהלוויה שהתקיימה בשני בערב.
"היא הייתה האימא הכי מדהימה בעולם", מוסיפה עכשיו שיראל. "כל הזמן רצתה לעשות טוב וכיף, היינו עושות הרבה צחוקים ושטויות". שהם: "הייתה לשיראל בת מצווה לפני שלושה חודשים. אבא ואימא שלה חגגו לה חגיגה שהייתה כמעט טרום־חתונה. חשבו על כל פרט, עם כל החלומות. שיראל צעדה על שטיח אדום". "זה היה רעיון של אימא", מוסיפה שיראל, ושותקת.
"אני לא מבינה מה קורה לנו", אומרת שהם, "את האמירה הזו ש'אין מה לעשות'. הרי אם אני הייתי יוצאת עכשיו ויורה על דודי שמש בכפר השכן, לא על אנשים, איפה הייתי עכשיו, את מצליחה לדמיין? מה היה קורה למשפחה שלי בעקבות מעשה כזה? מה היה קורה לציבור שלי? אני לא מבינה איך הצליחו לטשטש אותנו ככה". היא מכירה מקרוב את השפעתו הכואבת של הטרור הפלסטיני. אחיה הבכור, גלעד זר, שהיה קב"ט המועצה האזורית שומרון, נרצח לפני 22 שנה בפיגוע ירי.
את אלי ניגרי אימצה משפחת שהם כמה שנים לאחר שעלה ארצה בגפו מברזיל, כשהיה נער בן 16. בגיל 28 הוא נישא לבת־שבע ומזה שמונה שנים הם בבית־חג"י. "הייתי בעבודה ושלחו הודעה שהיה פיגוע בדרך. לפני זה היא התקשרה אליי ואמרה שעלתה על טרמפ עם מישהו מהיישוב. התקשרתי אחרי ההודעה על הפיגוע, והיא לא ענתה לי. התקשרתי לשיראל וגם היא לא ענתה. קיוויתי שאולי לא נעים לה לענות בטרמפ. ואז באו להודיע לי", הוא משחזר בסלון הבית, ועיניו דומעות. "אני מודה לה' על 18 שנה של זוגיות, של חיים, של אהבה. על כל מה שלמדתי ממנה. על כל מה שזכיתי לתת לה. היו לנו עוד המון תוכניות וחלומות. למשל, לעשות טיול שורשים בברזיל. רצינו עוד ילדים, היא רצתה להתקדם בעבודה, להדריך גננות".
הקמת המשפחה לא באה להם בקלות. "שנים של טיפולי הפריה, עם הפלות וכל הקושי. ואז שיראל נולדה והיה אור גדול. המשכנו, וזה לא הצליח. אז פנינו לשירות למען הילד כי בשבילנו אין הבדל אם זה מהרחם או מהלב. כמו שמיכל היא אימא שלי, מהלב". במהלך השנים הכניסו לביתם ארבעה ילדי אומנה. היום הם מגדלים שניים מהם, אבל מבחינתו הוא אב לחמישה. "לא משנה איפה הם נמצאים היום, מבחינתי הם היו חלק מההוויה שלי והם שלי".
כשעברו לכאן רכשו את הבית הזה והגשימו את החלום של שניהם לבית פרטי קטן. החלו לשפץ אותו עקב בצד אגודל. "היינו כל כך גאים לומר לאנשים שאנחנו גרים בבית־חג"י. זה יישוב שקם לזיכרון של אנשים", הוא אומר ומתכוון לשלושת תלמידי ישיבת ההסדר ניר בקריית־ארבע – חנן קרוטהמר, גרשון קליין ויעקב צימרמן, שנרצחו בפיגוע בבית הדסה שבחברון בשנת 1980. "מאוד חשוב לנו ליישב את הארץ ולומר לאנשים שלא יפחדו. אני בטוח שהיא לא מצטערת, גם אני לא מצטער. אני אוהב את המקום, אוהב את התושבים. כשהגענו לפה הייתה תקופה עם כמה בתים ריקים, ועכשיו היישוב מלא. זה חשוב. המדינה צריכה להמשיך ולבנות את היישוב". אלי עובד בכפר הנוער של בית־חג"י, שגם הוא משימה יישובית של טיפוח נוער שנחשב בסיכון.
הוא מתאר איך בלילה הקודם, אחרי ההלוויה, לא הצליח באמת לישון. "אני יודע שהחיים האמיתיים יתחילו אחרי השבעה. אני אצטרך להיות גם אימא. אני מרגיש שאני מוקף באנשים שמוכנים לסייע, מוקף בעם ישראל".
"היינו חברים טובים", הוא מספר על בת־שבע. "השתדלנו לעשות יחד, למען עם ישראל. כל ילדי הגן היו כמו הילדים שלה. במשך שעות היא הייתה מדברת עם אימהות שהתקשרו. וההתנדבויות שלה – בוועדות של היישוב, באירועים של הגננות שתמיד הייתה מארגנת. היא הייתה גם ספרנית פה במשך שבע שנים, הייתה רכזת נוער, ובנוסף לזה גם אישה וגם אימא ולא הרגשנו שחסר לנו כלום. מאיפה היא הוציאה את כל הכוח הזה, את כל האור הזה להעניק? זו הייתה בת־שבע, אשת חיל. אני מאמין שבשמיים היא מתפללת עלינו".
במרכז התורני של היישוב, ליד בתי הכנסת, ניצב קיר ועליו שמות כל נרצחי הטרור של היישוב. רבים מהם, כמו בת־שבע, נפגעו בכבישים בדרך הביתה. כוכבה אבן־חיים, שכמו בת־שבע הייתה גננת אוהבת ילדים, בני הזוג יצחק וטליה איימס, אבישי שינדלר, יוסי שוק, אביחי לוי, רינה דידובסקי. בת־שבע היא הנרצחת השמינית.
שגית שוק תמיר, אלמנתו של יוסי שוק הי"ד שנרצח בפיגוע ירי של חוליית מחבלים ב־2005 באותו כביש שבו נרצחה בת־שבע, מתגוררת בהמשך הרחוב, לא רחוק ממשפחת ניגרי. "הכרתי את בת־שבע כשכנה וכרכזת הנוער של שכבת ז'־ח', שהבת שלי הייתה חלק ממנה. בת־שבע נתנה את כל כולה לנוער פה בבית־חג"י, אהבה אותם אהבת נפש, למרות שלא היו לה ילדים משלה בגיל זה. הבת שלי הייתה מגיעה אליה הביתה הרבה, היו מדברות, בונות תוכניות לנוער, מוציאות לפועל דברים. היא הרגישה פתיחות עם בת־שבע. היה בה משהו שמִגנט אנשים באופן הכי חיובי שיש. תמיד האירה פנים, הכול באופטימיות ובנחת. מאוד עצוב לחזור לימים הקשים האלה ביישוב", היא מוסיפה, לאחר כמה שנים של שקט יחסי.
"אנחנו לא פוחדים לחיות פה. חיים פה בגאווה ובביטחון אמוני שמחזיק אותנו. חשש בכבישים תמיד יש, כי אנחנו חיים במקום שכזה. אבל פיגוע כזה לא מחליש. הוא מאוד כואב אך מחזק את התחושה עד כמה חשוב שנהיה פה. אנחנו גאים לגור פה, ובהחלט מצפים מכל הגורמים – מהצבא, מהממשלה ומהמדינה – שיגבירו את הביטחון פה. אנחנו צריכים גב ועורף כדי שהביטחון הזה יתממש ונראה אותו".
שמונה נופלים יש ביישוב שבו מתגוררות כ־120 משפחות. "שמונה זה המון. וכל אחד מהם היה מאוד משמעותי. היישוב מאוד מחבק ומחזק ויודע לתת את התמיכה הנפשית והפיזית, אבל אנחנו מצפים לביטחון וגם לעשייה – להתרחב, לבנות ולהעמיק שורשים כאן בבית־חג"י".
רוב המשפחות שחוו טרור נשארו להתגורר ביישוב. "מי שעזב, עשה זאת מסיבות אישיות. הפיגועים לא גורמים לנו לעזוב. להפך, זה נתן לנו את האמונה והכוח שזה המקום שלנו. אבל כאנשים שחיים פה בחבל הארץ החשוב והיקר הזה, אנחנו דורשים ביטחון.
"מאז הפיגוע הנוראי הנוער יוזם ועושה בלי סוף – יוצא לחלק צ'ופרים לחיילים בכבישים, בנו מגן דוד מואר, עוזרים בבית האבלים ועוד. יש כאן הרבה כוחות וצריך לתעל אותם למקומות טובים ומצמיחים ולגבות אותנו כקהילה. אנו דורשים מהממשלה לתת לנו גב, כוחות ואישורים לצמוח ולהתקדם".
ביום השבעה הראשון הגיע שר החינוך יואב קיש לנחם; יוזמה המופצת ברשתות החברתיות קוראת לתת לגננות שי ביום הראשון של שנת הלימודים, לעילוי נשמתה של בת־שבע. חמשת אחיה של בת־שבע, לבית רביד – שרי, עמוס, ישראל, עופר ואליה, שאיבדו את אביהם במפתיע לפני שנים ספורות, מקריאים זה לזה פוסטים, רשומות כאובות ברשתות החברתיות, שכתבו הורים שילדיהם התחנכו בגן של בת־שבע.
האח, עמוס: "היא הייתה אחות ובת מושלמת, גננת מושלמת, אדם מושלם. החלום שלה היה להיות גננת והיא חייתה אותו. בלב שלה היה באמת מקום לכולם"
שרי: "ידענו כמה אוהבים אותה, כמה היא מדהימה, מסורה, כמה היא אוהבת את העבודה שלה. ובכל זאת נגלה לנו עולם – אנשים לא יודעים את נפשם. בכל מקום שבת־שבע נגעה בו, היא עשתה רק טוב, ולא שהיה לה זמן. ובכל זאת ידה הייתה בכול, ביישוב פה ובבית ואצלנו במשפחה – דואגת לכל אחד ומפרגנת מכל הלב על אף הקשיים שעברה".
עמוס: "התחתנתי כמה שנים אחריה והבת שלי נולדה שנתיים לפני שיראל, ובת־שבע הייתה פשוט בעננים. אני יודע שהיה לה קשה, אלו היו השנים שבהן היא ציפתה לילד. אבל בת־שבע ואלי כאלה צדיקים, והיא הייתה דודה מהאגדות. וכששיראל הגיעה, זה היה טירוף של אושר. נכנסנו אליה לתוך חדר הלידה בחיבוקים.
"היא הייתה אחות מושלמת, בת מושלמת, גננת מושלמת, אדם מושלם. החלום שלה היה להיות גננת והיא חייתה אותו. היא חיה בספֵרות אחרות – לא ימין־שמאל, לא אשכנזים־ספרדים. בלב שלה היה באמת מקום לכולם ולכן הייתה טובה עם ילדים. כשהייתה באה לשבת אצל אימא בשכונת התמר באפרת, זה היה כמו להסתובב עם סלב־על. בוגרי גן וילדים בגן, כולם רצו אליה".
שרי: "ואל מי שהיו מתביישים, מחייכים אליה מרחוק, היא הייתה פורשת את הידיים, 'בוא אליי מתוק שלי', והם היו רצים אליה". הם מתארים כי תנועת פרישת הידיים הזו, ההזמנה לחיבוק שבה הייתה מקבלת כל ילד בבוקר, כבר מזוהה עימה.
"הייתה בה רגישות ברמה הכי גבוהה שיש", מוסיף עמוס. "לא העליבה שום אדם, לא היה מצב שתפגע במישהו. אומרים פה עכשיו צדיקה, מלאך שהסתובב בינינו. מישהו שהיה לו ילד בגן כתב בפייסבוק שהיא הייתה כמו 'דובון אכפת־לי'".
"אבל אנחנו תמיד אמרנו שהיא כזו", ממשיכה שרי. "היא ואלי הדליקו פה משואה ביישוב ביום העצמאות בנושא החסד".
ישראל: "זו הייתה כבר המשואה השנייה שלהם, אחת על נתינה לציבור ושנייה על חסד. הם אנשים מאוד צנועים. חיים בצניעות. עד לפה גרו בעיקר בקרוונים ובדירות משנה, חסכו שקל לשקל כדי לקנות את הבית הזה. לא שמעת מהם אף פעם תלונה".
שרי: "היא ידעה שהיא גננת מוערכת ונשארה כל כך צנועה. ותמיד ראתה את האחר. לא פעם היא אמרה לי על גננות אחרות – 'היא כל כך משקיעה ולא שמים לב'. לא יכלה לראות עוול. בחודש־חודשיים האחרונים של הגן הייתה תקלה עם הצהרון, אז היא לקחה אותו על עצמה, נשארה עם הילדים עד ארבע אחר הצהריים אף על פי שפספסה את ההסעה. ההורים היו מקפיצים אותה לצומת הגוש, ומשם הייתה נוסעת איכשהו. הייתי איתה לא מזמן, והגיעה מישהי שהילד שלה היה אמור להיכנס אליה לגן והיא סיפרה בחשש שהוא עוד לא גמול – ובת־שבע אמרה לה בחיוך גדול 'הכול בסדר, הסירי דאגה מליבך', וראית איך אותה אימא נרגעת. היא הייתה אשת חינוך בכל רמ"ח איבריה. פשוט אהבה את הילדים".
כשמפקד החטיבה המרחבית יהודה, אל"מ ישי רוזיליו, נכנס אל בית האבלים, מיכל שהם מבטאת את התסכול הגדול. "ברור לי לחלוטין שאתם לא יושבים במשרדים ושותים קפה", היא אומרת. "יש לי בנים בצבא ואני יודעת כמה החיילים והמפקדים עובדים קשה. אבל הכישלון הזה לא בודד. אנחנו קוברים את מתינו פעם אחר פעם. אני פונה אליך ואומרת – די. אנחנו מצפים מהריבון בשטח שיעשה כל מה שאפשר שלא יהיו כישלונות כאלו, שמשמעותם אלמן ויתומים ואימא אבלה ואחים אבלים ומשפחה הרוסה.
"בשביל זה יש לנו צבא שיגן עלינו, האזרחים הפשוטים. אנחנו לא רוצים לקבור את מתינו שבוע אחרי שבוע. אני יודעת שיש פעילות ענפה, אבל כנראה צריך יותר. כדי שתהיה לנו פה גאווה של עם ששולט בארצו. הדברים שלי הם לא כדי להחליש, אלא להוסיף כוח. צריך לגרום לזה שלא יתחשק למחבלים יותר לטבוח בנו, חייבים לגבות פה מחיר. צריך להתחיל היום".
