מחקר חדש, אשר פורסם לאחרונה, מציג תמונה של פגיעה מתמשכת לאורך עשרות שנים בסמכויותיהם של בתי הדין הרבניים במדינת ישראל. מהמחקר העולה כי הכרסום המתמשך, לאורך עשרות רבות של שנים, נוגע הן לתחומים בהם ניתן לבתי הדין לעסוק והן לעצמאות השיפוטית שלהם, והיכולת לדון על פי דין תורה. החוקרים, הרב יאיר קרטמן והרב יעקב יקיר, פועלים במסגרת מרכז יכין, מכון מחקר הפועל להעלאת נושאים על סדר היום הלאומי במטרה לקדם את חיזוק אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בשיחה עם "מקור ראשון" מסביר הרב קרטמן, כי החידוש במחקר הוא ההבנה שמדובר במהלך כולל להחלשת בתי הדין, ולא בשורה של צעדים והחלטות הנפרדים זה מזה.
לעיסוק בנושא הגיעו חוקרי מרכז יכין בעקבות האירוע שזכה לשם "בג"ץ הבוגדת". לדברי הרב קרטמן, "מה שראינו במקרה ההוא זה כיצד בג"ץ התערב עמוקות בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול. הן בתוכנו המשפטי, כאשר בג"ץ רוקן מתוכן את הדין התורני וביקש להמיר אותו בדין האזרחי, והן ביחס שלו לבתי הדין הרבניים כמערכת משפטית שכל הזמן צריך לפקח עליה. השדר הוא חוסר אמון מוחלט במערכת הזו של בתי הדין הרבניים, שיצר אצלנו את התחושה שבניגוד לרטוריקה, בתי המשפט לא נותנים לבתי הדין יחס של כבוד כפי שצריך להיות בין ערכאות משפטיות מקבילות".
הרב קרטמן מציין, כי התמונה העולה מהמחקר היא שמדובר במערכה מודעת ומכוונת לצמצום כוחם של בתי הדין הרבניים, וכי הדבר אף נאמר במפורש על ידי שופטי בית המשפט העליון. "לפעמים אתה מסתכל על רצף של אירועים ושואל את עצמך מה הקשר ביניהם, במקרה הזה הדבר שביסס לנו את ההבנה שיש פה מהלך מכוון הוא משפט שכתב שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון עוד בשנת 1973. באחד מפסקי הדין שלו כתב ברנזון, 'אין לשכוח כי מדובר בהענקת סמכויות לבית דין שמחוץ למערכת בתי המשפט האזרחיים הרגילים וכידוע סמכות כזאת יש לפרשה בצמצום ככל האפשר ואם יש מקום לשני פירושים עדיף את הפירוש המצמצם ולא המרחיב את הסמכות… אם פירוש זה מביא לצמצום הסמכות של בית-הדין הרבני, אני חייב לבחור בו'. זה תהליך ארוך, שהתעצם החל מתקופת ברק, אבל החל עוד הרבה קודם לכן. חשוב להגיד שלא כל השופטים יישרו קו עם הגישה הזו, בזמן אמת היו גם מי שמתחו עליה ביקורת חריפה, אבל המחקר מראה כיצד היא הלכה והקצינה לאורך שנים והפכה לגישה השלטת".
לדברי הרב קרטמן, הכרסום הזה מנוגד ללשון החוק, אולם מעבר לכך הוא מנוגד גם לפשרה ההיסטורית אשר אפשרה את הקמתה של מדינת ישראל. "כאשר הנשיא טרומן התלבט האם לתמוך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היו לו מגוון של שיקולים, אך אחד המשמעותיים שבהם נגע לשאלת התמיכה של כלל הקבוצות בחברה היהודית בהקמת המדינה. ואכן, התשובה שאנשיו קיבלו גם מנציגי אגודת ישראל הייתה שהם תומכים בהקמת המדינה, תמיכה שהתקבלה בעקבות הפשרה שהושגה מול ההנהגה הציונית ועוגנה במסמך הסטטוס קוו המפורסם, לפיה בין היתר נושאי המעמד האישי יישארו בסמכות בתי הדין הרבניים. למעשה, עצמאותם ומעמדם של בתי הדין הרבניים היו בבסיס ההסכמות שאפשרו את הקמת המדינה, והכרסום בכך הוא כרסום באתוס המכונן של מדינת ישראל".
אפיק הפעולה הראשון באמצעותו קיצץ בית המשפט העליון את כנפי בתי הדין הרבניים הוא השמטה של תחומים בהם בתי הדין עסקו בעבר מתוך תחומי פעילותם. הרב קרטמן מביא לכך כמה דוגמאות, "כאשר זוג בא להתגרש, הגירושין לא כוללים רק את השאלה האם ומתי יינתן הגט, אלא גם הסדרה של פירוק מערכת שלמה של התקשרויות שקיימת בין כל זוג נשוי. יש גם השלכות כלכליות לגירושין, למשל מזונות. החוק קבע במפורש שכאשר מגיעים לבית הדין הרבני, בית הדין מוסמך לדון במכלול התיק של הגירושין, הן בהיבט של הגירושין, הן בהיבט של מזונות האישה, הן בהיבט של משמורת ומזונות הילדים והן חלוקת הרכוש. אולם, בתהליך עקבי החוק הפשוט כורסם. מסמכות ייחודית שקבע המחוקק בחוק, נקבע שבית הדין רשאי לדון בנושאים הללו רק עם אחד הצדדים "כרך" את הנושאים הללו במפורש בתביעת הגירושין. ובהמשך קבע בג"ץ שיש נושאים שבהם גם אם הם ייכרכו כמו שצריך בתביעת הגירושין, למשל נושא מזונות הילדים. פסק דין של השופט מזוז מ-2019 (לו התנגד בדעת מיעוט השופט הנדל) סתם סופית את הגולל על האפשרות לכרוך תביעה למזונות ילדים בתביעת גירושין לבית הדין הרבני. בפסק הדין שלו טען מזוז שמתן האפשרות לבתי הדין לדון במזונות ילדים יש בה משום 'הרחבה של סמכות בתי הדין'. וזו בעצם הנקודה החשובה, כי אם אתה מבין מה נקודת המוצא האמתית, ומי לקח סמכויות ממי, אז ברור שהמשפט הזה של מזוז הוא פשוט לא הגיוני. הסמכות היא של בית הדין הרבני ובית המשפט האזרחי הוא שלקח אותה מבית הדין הרבני, לא להיפך".
נושאי פעולה נוספים שמזכיר הרב קרטמן ככאלו שנלקחו מבתי הדין הרבניים, הם ניהול רישום שנוגע לבירורי יהדות, אחריות על הקדשות דתיים שכוננו בפני בתי דין שרעיים בתקופה העות'מניים, וכן הקביעה שלפיה נאסר על בתי הדין לדון בדיני ממונות גם בהסכמת הצדדים. "משך עשרות שנים, עוד מתקופת המנדט, לבתי הדין הרבניים הייתה סמכות לדון בדיני ממונות עם שני הצדדים מעוניינים בכך וחותמים על כתב בוררות. זה לא היה מעוגן בחוק אבל זה היה הנוהג. עשרות כרכים ומאות פסקי דין ניתנו בנושאים הללו על ידי בתי הדין, אך מאז פסיקת בג"ץ בפרשת 'סימה אמיר' הדבר הזה נאסר. מה שקורה בפועל הוא שכאשר תחום משפטי נזנח הוא קופא ומתאבן".
אפיק הפעולה השני של בית המשפט העליון הוא כרסום מהותי בסמכות בתי הדין לדון על פי דין תורה. שורה של פסיקות שבהן נקבע כי על בתי הדין לאמץ נורמות מהמשפט הכללי ולזנוח את דין תורה, בעיקר בשאלות של חלוקת רכוש. "פסק הדין המרכזי בנושא הזה הוא פסק דין 'בבלי'", מציין הרב קרטמן, "בו קבע ברק שעשרות שנים של כיבוד הדדי בין הערכאות היו טעות, ובית הדין הרבני חייב לפסוק בשאלות של רכוש שלא על פי דין תורה. הפסיקה הזו עוררה עליה ביקורת חריפה מאוד של השופט אלון, שטען שדבריו של ברק סותרים מסורת ארוכה של פסיקה בבית המשפט העליון ומושכלות יסוד של עולם המשפט, בין היתר זו הקובעת שהדין הולך אחר הדיין, אך בסופו של דבר גישתו של ברק היא זו שניצחה. בתי הדין לא היו צריכים להישמע לבית המשפט, השופט אלון אמר את זה במפורש, אך בפועל הם התכופפו בפניו, ממש כמו שהמערכת הפוליטית התכופפה בפניו. פסק דין נוסף הוא בג"ץ הבוגדת, שהוא בעצם סופו של התהליך, שקיבע סופית את הנורמה שלפיה בתי הדין כפופים לחלוטין לא רק לחוק האזרחי, אלא גם לפרשנות של בית המשפט העליון לחוק הזה".
המחקר כולו, על פי הרב קרטמן, נועד לשרטט את תמונת המציאות באופן ברור, במטרה להתוות את הדרך להשבת בתי הדין הרבניים למעמדם המקורי. "אנחנו לא רוצים 'להרחיב' את סמכויות בתי הדין אלא בסך הכל להחזיר להם את מה שנלקח מהם שלא כדין. לכן המחקר הזה גם מספר את הסיפור הזה, של הכרסום המתמשך במעמד בתי הדין מתחילתו, וגם נותן מפה שמאפשרת להחזיר לבתי הדין הרבניים את הסמכויות שניטלו מהם".
