ספרו החדש של הרב חיים נבון היה אמור לרדת לדפוס כבר בתקופת פסח ולצאת לאור לקראת יום העצמאות, אבל הוקפא. באווירת האוטוטו מלחמת אחים ששרתה אז בישראל סביב פיטורי יואב גלנט ממשרד הביטחון, ספר שמבקש לטעון שהישראלים קרובים היום אלה לאלה יותר מאי־פעם, לא התאים כל כך לאווירה הציבורית. "התקשרתי לכמה אנשים חכמים בהוצאת ידיעות ספרים וגם מחוצה לה, והם אמרו לי: 'תקשיב, זה באמת לא מתאים עכשיו'", מספר נבון. "היו גם כאלו שאמרו 'אנחנו מסכימים לתזה שלך אבל לאנשים אין היום קשב'. אני מקווה שעכשיו, אולי לקראת ראש השנה, יש יותר קשב. התזה, בכל אופן, עדיין תקפה בעיניי".
הרעיון המעניין והאופטימי של הספר "מתקרבים ורבים" הוא שלמרות נבואות החורבן שנשמעות לא מעט בשנה האחרונה, במציאות, אם מרימים מבט ובוחנים את האירועים בפרספקטיבה היסטורית, מתרחשים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים תהליכים חיוביים של התגבשות, והיווצרות של מרכז כובד דומיננטי עם תפיסה לאומית, מסורתית וליברלית. אין כבר פולמוס חריף בין שמאל לימין בשאלות מדיניות, רוב הישראלים קרובים יותר ליהדות מבעבר, ומעטים מאוד מתכחשים לאופייה הדמוקרטי של המדינה. הסכסוכים הפנימיים, שנבון אינו מתכחש להם, נובעים לטענתו לא מהתנכרות והתרחקות אלא דווקא מקרבה ודמיון.
הטענה שלך שיש התקרבות בדעות משכנעת, אבל הקרבה הזאת לא באה לידי ביטוי ביותר סולידריות. גם אם הישראלים מתקרבים בעמדות, הם לא מתקרבים זה לזה.
"אני לא מקבל את הטענה שיש התקרבות ברעיונות אבל לא באנשים. לא מזמן נסעתי במטוס אל על, והקרינו שם את הדמות של הפרזנטור שלהם, חנן בן־ארי. הם כתבו שהם עשו סקר עומק בקרב אזרחי ישראל בשאלה מי הדמות הכי ישראלית בעיניך, והוא נבחר. לא יכולת לדמיין דבר כזה לפני שלושים שנה. חנן בן־ארי, ישי ריבו ושורה ארוכה של אנשים כמוהם אהודים במידה שווה או דומה בציבור הדתי ובציבור המסורתי והחילוני, וכשאתה רואה את האנשים שבאים להופעות שלהם, אתה לא יכול לומר שההתקרבות היא רק בדעות".
אבל אלו ידוענים. מחקרים מצביעים על כך שיש ירידה באמון, גם של אנשים במוסדות המדינה וגם בין אנשים משבטים שונים בחברה. יש פחות מפגש בין קהלים. לפני ארבעים שנה יכולת למצוא באותו בניין בעיר דתיים חילונים וחרדים, והיום יש יותר שכונות ויישובים הומוגניים, מסגרות אקדמיה נפרדות וכלי תקשורת שונים.
"אנחנו חיים במציאות מורכבת. ירידה באמון במוסדות פוליטיים ובין קהילות מתרחשת בכל העולם המערבי. היא קשורה לתפיסה חברתית של חשדנות בחברה ובמוסדותיה. גם אנחנו חלק מהעולם, וזה משפיע עלינו. בחברה הישראלית יש יותר חיכוכים אבל הטיעון המרכזי שלי הוא שהם מתרבים כי אנחנו דומים יותר וקרובים יותר ולכן מרגישים יותר צורך לבדל את עצמנו אחד מהשני. חילונים מתל־אביב נלחצים מהעובדה שחצי מהמסעדות אצלם הפכו להיות כשרות, ודתיים נלחצים לגלות שהילדים שלהם צורכים את אותה תרבות שחילונים צורכים. מהקרבה הזאת נולד צורך להתבדל, וזה לחץ שקיים בשני הצדדים. אני גם לא מסכים שאנשים מתבדלים יותר. המסה הגדולה של הציבור הדתי־לאומי גרה בערים מעורבות. אני גר במודיעין, עיר שמזוהה עם יש עתיד, שיש בה רבע אוכלוסייה דתית־לאומית וראש עיר ליכודניק מבית־שאן, וכולם מסתדרים נהדר".
אתה מתאר היווצרות של מרכז דומיננטי, אבל במערכת הפוליטית יש דווקא תחושה של משיכה לקצוות.
"אני לא מכחיש שיש גם פוליטיקה וישנו הסיפור של נתניהו ושל הרפורמה המשפטית. נקלענו לסערה המושלמת מבחינה חברתית בעיתוי הכי רגיש. בגיל ההתבגרות של החברה שלנו, פתאום נפלו עלינו שורה של תקלות ועימותים שבכל חברה יש. פוליטיקה הרבה פעמים תלויה בתקלות נקודתיות. אם בג"ץ לא היה פוסל את חוק הגיוס לפני כמה שנים היינו במקום אחר לגמרי, ואם לא היו מגישים כתב אישום נגד נתניהו או אם נתניהו היה מתפטר, היינו במקום אחר לגמרי. בסופו של דבר, מבחינה רעיונית, קשה להכניס סיכה בין העמדות של הליכוד, יש עתיד, והמחנה הממלכתי'".
הריאיון המלא יתפרסם מחר (ו') במגזין "מוצ"ש" של מקור ראשון
