החלטתו של שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון להודיע השבוע על מועמדותו לכהונה כנשיא בית המשפט העליון הייתה צפויה, ואף על פי כן עוררה סערה. גורמי משפט בכירים הזדרזו לכנות את המהלך "חוצפה", טענו שאלרון "הפנה עורף לחבריו", ולא היססו לכנותו "סוס טרויאני". בתקשורת היו מי שקראו להשעותו משיפוט עד שתוכרע השאלה מי יהיה נשיא העליון הבא. אך כאמור, המהלך היה צפוי. כבר בינואר פורסמה כוונתו להתמודד על הכהונה ולאתגר את נוהג ה"סניוריטי". היו מי שקיוו שהוא ישכח מהרעיון המוזר, אך השופט הוותיק לא שכח ולא ויתר.
יוסף אלרון, הצעיר מתשעת ילדיהם של צדיקה ועובדיה אלפריח שעלו ממוסול שבעיראק בשנת 1951, נולד בספטמבר 1955 במעברת מחנה דוד בחיפה. במעברה התגוררו עולים מארצות מזרח אירופה (בעיקר רומניה) לצד עולים מעיראק. כשנולד כבר החל תהליך השיכון במעברה, ובתוך שנים אחדות יושבו כל העולים בשיכונים בחיפה. אבל שנות הילדות במעברה הותירו את חותמן על יוסף הצעיר.
הוא זכר זאת כשופט, כשהתבקש להכריע אם משפחות שטענו שילדיהן נחטפו יוכלו להגיש תביעה מאוחדת. "גדלתי בין הצריפים של מעברה", אמר ב־2020 בכנס האגודה למשפט פרטי במכללת אחווה. "הטראומה שהתרחשה עם היעלמות הילדים הייתה דבר ידוע אצלנו, ואני זוכר את זה לאורך שנים כדבר שליווה לא מעט משפחות שם… חשתי שצריך לעשות בפסק הדין הזה איזשהו צדק מסוים".
אלרון הצעיר למד בבית הספר היסודי נירים והמשיך לתיכון ערב חדש. בגיל 18 התגייס לצה"ל ולאחר ארבע שנים השתחרר בדרגת סגן. בהמשך התגורר בלונדון, עבד במסגרות ביטחוניות ולמד משפטים באוניברסיטת בקינגהאם. בשובו לארץ ב־1983 עבד כמתמחה במשרד פרטי ובפרקליטות מחוז חיפה, וב־1985 הוסמך כעורך דין. תשע שנים אחר כך, בגיל 39, מונה לשופט שלום בחיפה.
רגישותו החברתית באה לידי ביטוי בעת חקירת מותה של ילדה חוסה במעון בחיפה, שהובאה לחדר המיון בבית החולים רמב"ם בעיר והלכה לעולמה לאחר כעשר שעות. האירוע התרחש בשנת 1999, ולבקשת המשטרה נפתח באופן חריג תיק לחקירת סיבת המוות. אלרון ליווה את החקירה כשופט חוקר, והגיע למסקנה שיש להגיש כתב אישום נגד שני רופאים ברמב"ם. הפרקליטות התנגדה נחרצות למסקנה, ונאבקה לאורך שנים כדי למנוע את הגשת כתב האישום. אלרון לא נסוג, ולא נרתע ממאבק מול פרקליטת המחוז המיתולוגית דאז נילי בורישנסקי. סופו של הסיפור היה בזיכוי הרופאים, לאחר שהפרקליטות לא התאמצה להביא להרשעה.
אחרי כתשע שנים בשלום בחיפה, מונה אלרון לשופט המחוזי בעיר. ב־14 שנותיו שם נזרעו כנראה הזרעים שיובילו להחלטתו להגיש את מועמדותו לנשיאות העליון היום.
במחוזי בחיפה החל אלרון לעשות לו שם של שופט רציני ויעיל, וקיבל לטיפולו תיקי רצח ופרשיות פליליות סבוכות. גם שם הוא המשיך לאתגר את רשויות התביעה ומתח עליהן ביקורת. ההערכה שזכה לה התבטאה בקידומו: בתחילה מונה לסגן נשיא המחוזי בחיפה, ובהמשך לנשיאו. הוא היה יו"ר הוועדה הבוחנת של לשכת עורכי הדין, הממונה על שאלון בחינת ההסמכה של הלשכה, והוביל את הוספתה של שאלה פתוחה למבחן רב־הברירות, שאמורה ללמד על יכולת הניסוח של הנבחנים. "איני חושב שמוגזם לדרוש מעורך דין לדעת לנסח מסמכים משפטיים, שהרי זהו חלק בלתי נפרד מן השירות ללקוח", הסביר אלרון בריאיון בביטאון הלשכה.
עורכי דין שהופיעו מולו סיפרו על שופט רציני ומעמיק, שלא עושה חיים קלים לאף אחד מן הצדדים. אז גם החלה להתחדד תעודת הזהות האידיאולוגית של אלרון כשופט, שתבוא לידי ביטוי בולט בכהונתו בבית המשפט העליון. הוא הקפיד מאוד על זכויות חשודים ונאשמים, גם במחיר זיכוים – ומנגד תמך בהחמרת הענישה למי שכן הורשעו בדין.
למשל, בדצמבר 2012 זיכה מחמת הספק גבר בן 29 שהואשם ברצח המורה למוזיקה של אחותו. חמש שנים לפני הרצח נשלח המורה לשנת מאסר, לאחר שהורשע בביצוע מעשים מגונים באחות, שהייתה אז בת 13. בהכרעת הדין מתח אלרון ביקורת נוקבת על תיעוד השיחה בין הנאשם למדובב המשטרתי – הראיה המרכזית בתיק. "הגיעה העת כי משטרת ישראל והממונים על רשויות החקירה ימצאו את הפתרונות הטכנולוגיים המתבקשים כדי שפעולות חקירה כאלה, בתאי המעצר, יבטאו בצורה ברורה ושאינה מותירה מקום לספק את תוכנו של דו־שיח בין מדובב לנאשם", דרש אלרון.
בעת כהונתו הארוכה במחוזי בחיפה התנגדו שופטי העליון באופן עקבי למינויו לערכאת הערעורים העליונה. אחד מהבולטים שבמתנגדים היה השופט יצחק עמית, שמיועד להיות נשיא בית המשפט העליון הבא לפי שיטת הסניוריטי. היחסים בין אלרון לעמית היו עכורים כבר כשכיהנו זה לצד זה בבית המשפט המחוזי בחיפה, ולא שררה ביניהם הערכה הדדית.
כאשר התפנו בשנת 2017 ארבעה ממושבי בית המשפט העליון, הפעיל עמית את מלוא כובד משקלו לטובת מינוי השופט רון סוקול מהמחוזי בחיפה, והביא את שופטי העליון כולם להתנגד למינוי אלרון. אלרון מונה לבסוף רק בעקבות לחציה של שרת המשפטים איילת שקד והאולטימטום שהציב שר האוצר דאז משה כחלון, שדרש למנותו.
בכהונתו בבית המשפט העליון החל אלרון לראשונה לעסוק באופן נמרץ בסוגיות ציבוריות, והתגלה כשופט בעל נטייה שמרנית מובהקת. למשל, בעתירה נגד החלטת עיריית ירושלים להסיר שלטים שנתלו סמוך לבית הנשיא, הוא קבע ש"את השימוש בעילת הסבירות יש להותיר כמוצא אחרון, במקרים שבהם פועלת הרשות בחוסר סבירות קיצוני – ובפרט כשקיים חשש לפגיעה בזכויות אדם כתוצאה מהחלטותיה".
אלרון היה גם היחיד מ־11 שופטי בג"ץ שקבע כי אין לפסול את כהונתו של אריה דרעי כשר, ובמקום זאת יש להשיב את ההכרעה בשאלת הקלון של דרעי ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית. בכל הנוגע לפסילת חוקי יסוד העמיד אלרון את עצמו במובהק במחנה השמרני, כשקבע כי "דומה שהמנדט הנתון לבית המשפט הזה לבחון את ה'צידוק' להחלטות חברי הכנסת מוגבל למדי – אם בכלל… יש התוהים מדוע ראוי לבכר את דעתם של שופטי בית המשפט באשר לצידוק לחקיקת חוק יסוד על פני דעתם של חברי הכנסת".
גם לאחר שמונה לעליון לא הפך אלרון לחלק מחבורת השופטים, ונותר במידה רבה אאוטסיידר. הוא גם זוכר היטב מי פעלו להכשיל את מינויו. לאלרון יש חברים מעטים במסדרונות העליון, ולכן ככל הנראה לא נרתע מלהפוך לשופט הראשון ששובר את נוהג הסניוריטי. יש שיראו במהלך ניסיון לנקמה, אך אחרים יסברו שבסך הכול הוא שופט שאינו מוכן להיות "חלק מהמשפחה", אם להתייחס לאמירה ידועה של נשיא ביהמ"ש לשעבר אהרן ברק. סיכויי אלרון להיבחר נראים נמוכים, אך קשה לדעת לאן יתפתחו הדברים.
