17 סוכנים חשאיים שפעלו מטעם השב"כ בלבנון עתרו לאחרונה נגד המדינה על שהפסיקה את קצבת השיקום שלהם. הסוכנים פעלו ברצועת הביטחון בדרום לבנון, סיכלו פיגועים נגד כוחות צה"ל וחשפו פעילות מודיעין של האויב. כמה מהם ניסו לעזוב את ישראל אך נבלמו בידי השב"כ. "איזה טיפול קיבלתי ממדינת ישראל אחרי כל מה שעשיתי וכל מה שסיכנתי בשבילה? מלבד הבטחות לא קיבלתי כלום", אומר אחד הסוכנים.
כשמדינת ישראל החזיקה ברצועת הביטחון בדרום לבנון, לפני שנת 2000, פעלו בשטח שני ארגוני ביון ישראליים: שב"כ ויחידת המודיעין 504 של צה"ל. המוסד פעל מחוץ לרצועת הביטחון. באותה תקופה גייס שב"כ לבנונים מקומיים לשמש סוכנים חשאיים בשירותו. תפקידם של סוכני השב"כ הלבנונים היה איסוף מידע על חיזבאללה ועל ארגוני אויב נוספים כמו צבא לבנון וצבא סוריה.
כמה מהסוכנים שהגישו את העתירה פעלו כמאתרי סוכני מודיעין של האויב, וחשפו חוליות שפעלו להוציא פיגועים קשים נגד חיילי צה"ל בלבנון. הסוכנים אף היו מביאים חשודים לחקירות במתקני השב"כ. אחת מהחקירות הללו חשפה את מיקומם המדויק של חמישה מנהיגי חיזבאללה בכפר כפור שבדרום לבנון, ואת אלה חיסלו כוחות צה"ל.
כאשר החל צה"ל להתארגן ליציאה מלבנון בשנת 2000 המשיך שב"כ להפעיל את הסוכנים, שלדבריהם לא ידעו על היציאה המתוכננת. כמה שעות לפני תחילת היציאה של כוחות צה"ל מלבנון נקראו הסוכנים למתקן שב"כ, ושם נאמר להם כי עליהם לעזוב את לבנון ולעבור את גבול ישראל בתוך שעות ספורות. זאת בניגוד לאנשי צד"ל, שהותר להם להישאר בלבנון לאחר הנסיגה אך רבים מהם החליטו בכל זאת לעבור את הגבול.
לסוכנים נאמר כי מאחר שהם נחשפו לשיטות פעולה ובידיהם מידע חיוני, הם מוכרחים לעזוב את ארצם. מי שיישאר, נאמר להם, יילקח בכוח. בפגישה הובהר להם כי יזכו לגמלה חודשית, תשלום הוצאות מחיה ותנאים סוציאליים נוספים עד סוף חייהם, בתמורה לשירותם למען המדינה.
בשל בהילות היציאה, כמה מהסוכנים הצליחו לקחת עמם את משפחותיהם וכמה מהם נאלצו לעזוב בגפם ולהותיר את נשותיהם וילדיהם מאחור. מלבד כסף מזומן ומזוודה אחת לא יכלו להעביר איתם לישראל את רכושם, והוא נותר בלבנון.
כשהגיעו לישראל לאחר נסיגת צה"ל, שוכנו הסוכנים בדירות מסתור ברחבי הארץ ועברו לאחריותה של "המנהלת הביטחונית לסיוע", יחידת שב"כ שתפקידה לטפל בשיקום סייענים. היחידה לא הצליחה לעמוד בהיקף המשוקמים מאחר שטיפלה גם באנשי צד"ל, ובהחלטת ממשלה שהתקבלה בספטמבר 2001 הוחלט להעביר את כל יוצאי לבנון לטיפול משרד הקליטה.
קצבה חודשית בסך של כ־4,000 שקלים נכנסה לחשבונם. לדבריהם, הסכום הוא רק חלק ממה שהובטח להם, אך הם "חיו עם זה בשלום". בהמשך גילו שמדי כמה שנים המדינה מקצצת את הקצבה, עד כי בשנה האחרונה היא הופסקה לגמרי. מדובר באנשים מבוגרים שעבדו בעבודות פיזיות מאחר שהם נעדרי השכלה, אין להם פנסיה וחלקם במצב בריאותי סבוך ובחובות.
עוד גילו הסוכנים שסוכני יחידת 504 של עוצבת המודיעין לא רק זכו לקצבה כפולה של 8,000 שקלים, אלא שהיא ממשיכה ברצף עד היום. בעקבות המצב הכלכלי היו בין הסוכנים מי שניסו לעזוב את ישראל ולנסות להשתקע בחו"ל, אולם שב"כ מנע זאת מהם משיקולים ביטחוניים.
בעתירתם הנוכחית נגד המדינה טוענים סוכני השב"כ הלבנונים כי המדינה הפרה את התחייבותה. הם דורשים להשוות את הגמלה שזכו לה, שהופסקה כאמור, לגמלה של סוכני יחידת 504.
"16 שנים לא ראיתי את משפחתי ואת ילדיי", סיפר ס', אחד הסוכנים. "בני הגדול היה בן 10 כשעזבתי והקטן בן 3. הוא לא מכיר אותי. אסור לי לדבר איתם עד היום, כי אם חיזבאללה ידעו שהם קשורים אליי זה יסכן את חייהם. בשנים הראשונות לנסיגה הייתי שולח למשפחתי כסף, אך חיזבאללה החרים כספים בלבנון. אני רוצה להיפגש איתם פעם בשנה באירופה, אבל אין לי כסף".
בתגובה לעתירה ענתה המדינה כי אי אפשר להשוות את תנאי הסוכנים מלבנון לאלו של סוכני יחידת 504, משום שתחת 504 משוקמות 26 משפחות בישראל, והם הוחרגו משאר הסוכנים מ"סיבה ביטחונית". על הטענה כי הובטחה לסוכנים גמלה עד סוף חייהם הגיבה המדינה ש"קשה להתחקות 18 שנה לאחור ולברר מה הובטח להם", וככלל, "הגמלה נועדה להעמיד אותם על רגליהם בכוחות עצמם, ולא להינתן למשך כל חייהם".
בדיון שהתקיים לפני חודשיים בפני השופטים חנן מלצר, דפנה ברק־ארז ועופר גרוסקופף הגישה המדינה, באמצעות הפרקליט עמרי אפשטיין, חומר חסוי לשופטים. לאחר בחינת החומרים קבע השופט מלצר כי השתכנע שאין מדובר באפליה בין סוכני היחידות אלא ב"אבחנה מהותית", אולם הותיר לבחון את ההבטחה השלטונית שניתנה לסוכנים. "נקבל תצהירים ונראה מה אנחנו עושים", סיכם השופט.
