כששואלים את שרה אליאש מה שלומה, היא מצטטת את חיים גורי ועונה: "שלומי כשלום עמי". שלום עמה־עמנו נע כרגע בין הישגי תקומה עצומים לקרע חברתי נורא. "קשה לי להתנתק מזה. אני לא שלווה ולא שקטה. בתשעה באב ראינו שוב את 'אגדת חורבן'", היא אומרת וסופקת כפיים. "זה נורא. זה פשוט נורא". הקרע הזה פוגש אותה בפעילות החברתית שלה, וגם בתוך תנודות הנפש שלה עצמה: אנשי ימין מתייחסים בציניות למאמצי השיח שהיא שותפה להם, מלגלגים על "כל הלאבי־דאבי הזה"; בשמאל נעים באי נחת מול מושגים משיחיים שהם חלק מתפיסת עולמה. והיא? היא נעה בין רתיעה מהרפורמה המשפטית לרתיעה מההפגנות נגדה. כאמור, שלומה כשלום עמה, וכך גם תנועות הנפש והדעת. "יש לי ביקורת על הרפורמה המשפטית, עוד לפני שמדברים על ההתנהלות. קראתי את תוכן הרפורמה, ולא הרגשתי שזה מתקן את מה שצריך; אני לא רוצה לתת כל כך הרבה כוח לשלטון לבדו. הדוחפים לרפורמה אומרים שהכניסו כמה עיזים כדי להוציא אותן, אבל זה לא מה שקורה ולא מה שכתוב".
ובכל זאת לא הלכת לשום הפגנה.
"נכון. אני לא קונה את זה שזהו מאבק על הדמוקרטיה. זו פוזיציה. לא כל המחנה השני רוצה רק שקט, שלווה ודמוקרטיה. לאורך השנים השמאל עשה דברים שהם בניגוד גמור לדמוקרטיה, והשלים עם המון מהלכים לא דמוקרטים. אנחנו עומדים פה מול קבוצה נוקשה וכוחנית, שאם הדברים לא הולכים כמו שהיא רוצה אז היא שורפת את המועדון. עם זאת, יש בטענות המוחים גם אמת. כמוהם, גם אנחנו שומעים רק את תיבת התהודה שלנו ולא קשובים לזו שלהם".
אליאש, ממייסדי קדומים ומראשוני מערכת החינוך בשומרון, הקימה את אולפנת להב"ה ביישוב ועמדה בראשה במשך חצי יובל עד לפרישתה לפנסיה. עוד לפני המשבר הנוכחי היא הצטרפה לקבוצת הדיאלוג "אידאה", מיזם של תמר נאור, "אשת מרכז־שמאל מרמת־השרון שביקשה להכיר את הקול והכאב של המפונים בעקבות העקירה מגוש קטיף. עד היום, כ־14 שנה מאז הקמתה, הקבוצה הזו שומרת על קשר". קבוצות דומות קמו במיזמים אחרים, ואלה התכוונו לצאת בקול גדול למהלך חברתי משמעותי שנגדע בשל סגרי הקורונה.
"בסופו של דבר זה שיח בין אליטות. הציונות הדתית היא אליטה, למרות שגירשו אותנו ועשו לנו. אני מבקשת שנוריד את ה"א הידיעה. ה־הייטקיסטים, ה־טייסים. איזה נזק עושות הקבוצות הללו. אתם מעמידים את עצמכם נגד חצי עם שבחר בקואליציה ואתם לא מרגישים בכלל כמה אתם מתנשאים"
מאידאה הגיעה שרה ללימודי הנחיית קבוצות ב"שיח שלום", שייסדו שרון לשם־זינגר, אליק אייזקס ואבינועם רוזנק. שיח שלום קם לפני יותר מעשור, וגם במקרה הזה היוזמה של לשם־זינגר החילונית הגיעה בעקבות ההתנתקות. ובכן, מתברר שלא רק בימין נולדות יוזמות הושטת יד למחנה האחר. "מאחורי שיח שלום עומדת תפיסת אחדות ההפכים. המטרה במעגלי השיח היא לא להגיע לפשרות אלא דווקא לחדד את העמדות של כל אחד, ובכל זאת למצוא את המשותף. זאת עבודה דינמית ארוכה, כל מפגש בן ארבע שעות. לרוב, מספיק לבקש שכל אחד יכתוב מה המשפט או האירוע שהכי הקפיץ או נגע בו בשבועות האחרונים, ומשם מגיעים מיד ללב העניין".
לב העניין הוא כבר לא הוויכוח האידאולוגי שהסתעף להמון נתיבים, אלא גם פריצת גבולות המחאה.
"אני לא יכולה לומר שאני לא מזדהה עם הדברים. גם אצלי עולים הקולות שמאשימים את הצד השני, של 'הם' ו'הם' ו'הם', ובאמת יש דברים בלתי נסבלים במחאה. אני חושבת שאנחנו יותר אחראים בגבולות המחאה שלנו. בכל זאת, אני נכונה לעשות את הצעד הזה, כפי שכתב הרב יגאל אריאל אצלכם בעיתון, 'אני מעדיף לחטוא באהבת חינם מאשר להסתכן במלחמת אחים'".
הדרכים עמוסות כעת בשלטי ענק שדורשים להתנגד ל"חוקי הדיקטטורה המשיחית". יש כאן תעמולה מזרה אימים שמבוססת על לא מעט שקרים, והתוצאה היא התנכלויות בשטח לחרדים ולדתיים וכמובן לחברי קואליציה, בסדר גודל מדאיג.
"אני חושבת שיש תבהלה מוגזמת בצד המוחה, אבל בצער יש להודות שמהצד השני לא מרגיעים את זה. בקואליציה יש מי שנותנים להם חומרים להבערה. אני תמיד אחפש את הדרך של הרמוניה ואחדות של עם ישראל כולו. מצאתי את עצמי בעיצומם של תשעת הימים חוטפת על חלקי בשרשרת האנושית בכותל – איך אנחנו מתדלקים את המחאה בשיתוף הפעולה הזה בין מוחים לתומכי הרפורמה. אם היו שואלים אותי, לא הייתי מזמינה את דן חלוץ ושקמה ברסלר. אבל כמו שאמרתי אז: אני לא הזמנתי אותם לסעודה, ואני לא מגרשת אותם ממנה. מה עשינו רע שחטפנו ככה? עזרנו בזה למחאה? איזה שטויות. אז יקראו לזה בזלזול 'לאבי־דאבי'? בסדר. השלמתי עם זה שאני בנאדם של חיבורים. זה מלווה אותי בכל הווייתי, בתחומים רבים. בלי חזון האחדות, עם מה נשארנו?"
מה החזון אומר בדיוק?
"נתפסתי מאוד לאחרונה לספר 'לעץ אחד', שערך יהודה עציון מכתביו ומדבריו של חנן פורת. הספר כולו מתייחס לתפיסת הגאולה שבספר יחזקאל, 'והיו לעץ אחד'. כותרת המשנה היא: 'משיח בן יוסף ומשיח בן דוד וסוד הרכבתם'. למדתי הרבה מהמאמרים שם. לדוגמה, על החשיבות שבהבנה שבכל חלק בעם חסר משהו שיש בצד השני, ורק השילוב ביניהם הוא הדבר השלם. ואולי זו אחדות ההפכים שנובעת מתורתו של הרב קוק. בכל צד במחלוקת יש משהו אמיתי ונכון לתקומת מדינת ישראל. זה החזון. מפלגה שקוראת לעצמה 'הציונות הדתית' – אני רוצה לשמוע שזה חזון הגאולה שלה. החיבור הזה. ההתיישבות חשובה, אבל היא חלק מדבר גדול יותר, חיבור בין עץ יהודה לעץ אפרים. אני מאוד מאמינה בזה. אפילו נוכח הקמת יישובים בחומש ובאביתר – שמחתי אינה שלמה. איפה כל עם ישראל? זה מה שרצינו? בשבילי, אם לא הצלחנו להדביק את כל עם ישראל בחזון ההתיישבות, המלאכה לא שלמה".
את מבקשת להרגיע את חרדת המשיחיות עם מושגים אולטרה־משיחיים. זו צורת התבטאות שאת יכולה להביא למעגלי שיח?
"המושגים האלה הם לא כותרת ללכת איתה להפגנה, אבל אני בהחלט מתבטאת ככה בקבוצות. לדוגמה, החלק המעשי של החזון המחבר הזה הוא שאי אפשר לזלזל בצבא. ביקורת כן, השתלחות לא. הצבא הוא החוסן הלאומי שלנו".
את מדברת דווקא על הביקורת על הצבא מצד הקואליציה ולא על הסרבנות מצד המוחים.
"הסרבנות היא שבירת כלים נוראה, אבל שגם בן־גביר לא ישבור את הכלים. זה אותו הדבר. מי אם לא הממשלה מחויבת להיות ממלכתית? מה שקרה בצבא הוא נורא, אבל מה יש לנו להתלונן אם אנחנו עושים את אותו הדבר? הרי לקואליציה יש כלים לעשות מעשה איפה שצריך מול הצבא, למה לצאת עם זה לתקשורת ולרשתות החברתיות? זו הבמה הנכונה לחברי ממשלה לבקר בה את הצבא?
"אנחנו אומרים שהשמאל לא מקבל את כללי המשחק ולא מכבד את הבחירות, אבל כבר עשרות שנים הליכוד מושל, והם עדיין משרתים ביהודה ושומרון, שולחים את היקר להם מכול לשדה הקרב תחת שלטון שהם לא בחרו בו. זה נקרא לא לקבל את כללי המשחק? זה מובן מאליו? מובן מאליו שהם נישאים ומתגרשים בבתי דין רבניים? יש טענות צודקות על בית המשפט, אבל מישהו בדק מה הולך בבתי דין רבניים? אנחנו בטוחים שהכול נקי שם? יש שם בקרה בכלל? אי אפשר לומר 'רק אנחנו צודקים'".
אבל יש עוד סיבוך בסיפור הזה, היא מודה, שהיא לא יודעת איך לפתור. "בסופו של דבר זה שיח בין אליטות. הציונות הדתית היא אליטה, למרות שגירשו אותנו ועשו לנו. אני מבקשת שנוריד את ה"א הידיעה. ה־הייטקיסטים, ה־טייסים. איזה נזק עושות הקבוצות הללו, שפונות בשם כולל כזה. אתם מעמידים את עצמכם נגד חצי עם שבחר בקואליציה הזו. ואתם לא מרגישים בכלל כמה אתם מתנשאים. בהכללה גסה, שם בפריפריה רובם לא טייסים אלא טכנאי מטוסים, אבל הם לא פחות חשובים. זה שבר קשה, והציונות הדתית לא עושה מספיק בעניין. אני זוכרת ששאול גולדשטיין (ראש המועצה האזורית גוש עציון לשעבר, א"ג) סיפר לי שאחרי משאל מתפקדי הליכוד בעניין ההתנתקות, כשעבד בשיתוף פעולה עם הליכודניקים, ניגש אליו מישהו בעל החזות הכי סטיגמטית שיש למצביע ליכוד, ואמר לו בבכי: 'שאול, אל תעזבו אותנו עכשיו'. אבל עזבנו. עזבנו אותם".
אז מה עכשיו?
"פעם רציתי רק ימין על מלא. היום הייתי מוותרת על זה. במידה מסוימת החיבור של בנט עם השמאל הקדים את זמנו. היום זה מה שהיה צריך לקרות. אי אפשר להמשיך בפוליטיקה של כיפופי ידיים ושמאל על מלא או ימין על מלא. דמוקרטיה במיטבה היא של הסכמות הסכמות אמיתיות – ולא של הכרעות".
היא מזכירה את הבדיחה על הרגע שבו שלוש הדתות החליטו להגיע להסכמות ולהפסיק את מלחמות הדת. הנוצרי אמר: "אני מוותר על השילוש הקדוש". המוסלמי אמר: "אני מוכן לוותר על סונת מוחמד". היהודי חשב וחשב, ולבסוף אמר: "אני מוכן לוותר על היקום פורקן השני שבתפילת מוסף של שבת". אז לא, לא כזה.
למרות הדאגה העמוקה שהיא חשה, מדד האופטימיות שלה לא רע בכלל. איך? "אירחתי לאחרונה את אחד ממובילי מחאת הטייסים. מה אגיד לך? הכי לא סטריאוטיפ טייסים שהיית מדמיינת: לא אשכנזי, לא שמאלני. נפגשנו עם כל מיני גורמים בהתיישבות, שלא תגידו רק 'לאבי־דאבי'. היה מפגש מרגש וחשוב. ראינו אדם שאוהב את העם ואת הארץ, ששיקף לנו את האנשים שם שבוכים וכואבים. ואז הטייס אמר לנו: 'חשבתי לעצמי בדרך הנה אם גם בסוריה, ערב מלחמת האזרחים, ישבו שם למעגלי שיח'. והתשובה היא לא. גם לא בבלקן ולא בארה"ב – לא ערב מלחמת האזרחים ולא כיום. ואצלנו? אצלנו יש מאות מעגלים כאלה בשבוע. זה אומר שאנחנו לא רוצים באמת לשבור את הכלים. רוב הציבור לא רוצה בזה. וזה אופטימי".
