המהומות האלימות שהתרחשו בדרום תל־אביב בשבת שעברה, כאשר תומכי המשטר באריתריאה התעמתו עם מתנגדיו, החזירו לקדמת הבמה את הנושא שנדמה היה כי ירד כבר מסדר היום של הציבור הישראלי. ואולם בעיני עו"ד יונתן יעקובוביץ', לשעבר היועץ לענייני הגירה של שרת הפנים איילת שקד, ומייסד המרכז למדיניות הגירה ישראלית, העוסק בנושא באינטנסיביות כבר יותר מעשור, סוגיית המסתננים – ובמינוח רחב יותר: השאלה מי זכאי להיכנס לישראל ובעיקר להישאר בה – היא סוגיה מרכזית שתשפיע על עתידה של ישראל כמדינה יהודית.
"יש לישראל כמה בעיות אסטרטגיות, חלקן אף חמורות בהרבה, אבל צריך להודות שרובן לא ייפתרו גם עם טיפול אינטנסיבי, לא משנה כמה המדינה תשקיע בכך, משום שמדובר בבעיות כרוניות", הוא מסביר. "סוגיית המסתננים היא סוגיה שעדיין אפשר לצמצם בצורה דרמטית, אבל חלון הזמנים לכך הולך ונסגר. בעוד שנים ספורות היא תהפוך במקרה הטוב לכאב ראש כרוני למדינת ישראל, ובמקרה הגרוע לאיום משמעותי על הזהות היהודית של המדינה. לכן הסוגיה הזו כל כך דחופה בעיניי".
איך הגעת לעיסוק בנושא ומתי הקמתם את המרכז?
"זה היה לפני כ־12 שנה, בזמן שלמדתי במכללה למדינאות. זה התחיל כאיזשהו פרויקט על 'ילדי הזרים', שבמסגרתו הוזמַנו לסיור בדרום תל־אביב. הגענו אז לביתה של סופי מנשה ז"ל, אישה יהודייה בודדה שהתגוררה בקומה העליונה של בניין מתפורר בן חמש קומות בלי מעלית. כל שאר התושבים בבניין היו מסתננים ממדינות אפריקה. לבניין לא היה אפילו ועד בית, כך שלא הייתה תאורה בחדר המדרגות ואי אפשר היה לזפת את הגג. ראינו בדירה של סופי טיח שהתפורר מהתקרה ונפל על המיטה שלה. רק בזכות תרומה של מישהו מנורווגיה, שראה כתבה על סופי בערוץ טלוויזיה נוצרי, הגג שלה טופל. זו הייתה עדיין התקופה שבה בכל שבוע הגיעו אוטובוסים ממתקן סהרונים והורידו מסתננים בדרום תל־אביב. זה היה חורף ולא היה להם איפה להיות, אז הם נכנסו לחדרי המדרגות. כך נוצר מצב שאישה כמו סופי לא יכלה לצאת בבטחה מהבית.
"ברגע שהתחילו לאכוף את החוק ולכלוא מסתננים בסהרונים, מספרם פחת מ־1,700 בחודש לכמה מאות, וכל זה בזמן שהגדר עוד הייתה רחוקה מהשלמה"
"בעקבות הסיור הבנו שיש פה בעיה אסטרטגית. הצעד הראשון שעשינו היה לקחת את הסיפור הקשה של סופי ודרכו להאניש את הסוגיה. עד אז הציבור הישראלי היה חשוף רק לסיפורים של המסתננים, שכונו בשיח הישראלי באופן בלעדי 'פליטים'. אנחנו הבאנו לראשונה באופן מסודר את הסיפור של התושבים, והתחלנו ללוות אותם במאבק. זו הייתה התארגנות מקומית של תושבים חסרי כל ידע בתחום, ואנחנו נתנו להם עזרה מקצועית. לשמחתי, בהמשך המנהיגות המקומית לקחה אחריות על המאבק ואנחנו עברנו לעסוק בעיקר בממד המחקרי־משפטי־פרלמנטרי של הנושא, במסגרת המרכז הישראלי למדיניות הגירה שנוסד ב־2012".
התובנה הראשונה שיעקובוביץ' הגיע אליה לאחר שהחל ללמוד את הסוגיה לעומק, היא שישראל הופכת למדינת הגירה, וכי בלי מדיניות הגירה ציונית, זהותה היהודית של המדינה נתונה לאיום ממשי. "צריך להגיד ביושר, אלו צרות של עשירים ואני מעדיף צרות של עשירים, אבל זה לא הופך את הבעיה לפחות אקוטית. חוץ ממובלעות קטנות של ספרד בצפון מרוקו, ישראל היא המדינה המפותחת היחידה שיש לה גבול יבשתי עם מדינה אפריקנית. התמ"ג של ישראל גבוה, ולכן אנשים ירצו לבוא אליה בכל דרך אפשרית. מרבית המהגרים הלא חוקיים נכנסים לכאן בכלל דרך נתב"ג, כתיירים או עובדים זרים, ונשארים כאן בניגוד לחוק. זו סוגיה אסטרטגית שאנחנו מתמודדים איתה היום ונצטרך להתמודד איתה גם בעתיד".
דובר הרבה על חלקה של מערכת המשפט ביצירת בעיית המסתננים, איפה זה בא לידי ביטוי?
"מערכת המשפט בתמונה ממש מרגע לידתה של הבעיה הזו, במחצית העשור הראשון של המאה ה־21. בשנת 2005 האו"ם החליט שהוא מפסיק את מדיניות היישוב־מחדש של פליטים מסודן במדינות מערביות, ובמקום זאת מיישב אותם במצרים. הסודנים כמובן לא אהבו את זה ושבתו מול נציבות האו"ם לפליטים במצרים, השלטון המצרי טיפל בזה כמו שהוא יודע, וקבוצה אחת החליטה להמשיך לישראל. גם קודם לכן נכנסו לישראל מסתננים מאפריקה בטפטוף איטי, אבל אז הגיעה לישראל הקבוצה המשמעותית הראשונה. המדינה החזיקה אותם במשמורת במתקן קציעות, בהתחלה מכוח חוק הכניסה לישראל, ולאחר שהוגשו כמה עתירות החל השימוש בחוק המקורי למניעת הסתננות שנחקק בשנות החמישים ומעניק כלים נרחבים יותר. אולם בעקבות עתירות שהוגשו לבתי המשפט נאלצה המדינה לשחרר אותם, והתוצאה הייתה שהם פשוט קראו לחברים שלהם להצטרף. יש ממש תיעוד של זה. כך התחיל השיטפון הגדול".
מכאן ואילך החלה סדרת ניסיונות של המדינה להתמודד עם הבעיה, כאשר בכל אחד מהשלבים הללו מערכת המשפט הייתה מעורבת בסיכול המדיניות הממשלתית. "השלב הראשון היה מדיניות 'ההחזרה החמה', שאפשרה לכוחות צה"ל ומג"ב להחזיר את המסתננים למצרים באופן מיידי, לפני שהספיקו להיכנס לעומק השטח בישראל. בשנת 2007 הוגשה נגד המדיניות הזו עתירה שהקשתה מאוד על ביצוע ההחזרה החמה. אחרי קשיים נוספים, שכללו גם סרבנות חלקית של מילואימניקים בעידודם של ארגוני הסיוע, המדינה נאלצה לקחת על עצמה מול בג"ץ מגבלות שלמעשה גרמו לביטול ההחזרה החמה. בהקשר הזה צריך להבין שרוב ההשפעה של בית המשפט היא לא בפסיקות אלא בשלב הדיון – בהצעות 'ידידותיות' שמביאות לשינוי מדיניות, ובעצם קיומו של השוט המשפטי המונף באוויר".
בשלב הבא יצרה המדינה את נוהל "גדרה־חדרה", מתוך הבנה שהמוטיבציה להגירה לישראל היא כלכלית, וכי אם המסתננים יוגבלו למגורים רק מצפון לחדרה או מדרום לגדרה – מחוץ למרכז הדמוגרפי והכלכלי של ישראל – המוטיבציה תיחלש. "גם במקרה הזה", מציין יעקובוביץ', "הוגשה עתירה והמדינה מהר מאוד פשוט התקפלה. במקום זה החליטה המדינה לאסור העסקת מסתננים, ולמנוע בדרך זו את התמריץ להסתננות. אולם אז הוגשה כמובן עתירה שטענה שאם נאסור להעסיק את המסתננים לא יהיה להם איך להתקיים, ובעקבותיה התחייבה המדינה לבית המשפט שהיא לא תאכוף את החוק. קונסטרוקציה קצת משונה שבה במקום התפקיד המסורתי של בית המשפט לדאוג שהמדינה תקיים את החוק, בית המשפט דוחף לאי אכיפת חוק".
בעקבות כישלונם של כל צעדי המדיניות נחקק החוק הראשון בעידן הנוכחי למניעת הסתננות, כתיקון לחוק משנות החמישים. החוק החדש הסמיך את המדינה להחזיק בתנאי מעצר כל מסתנן שעמד בתנאים מסוימים, למשך שלוש שנים. תוצאתו של החוק, מציין יעקובוביץ', הייתה ירידה דרמטית בהיקף ההסתננות לישראל.
"חשוב להדגיש, יש פה שגיאה נפוצה שלפיה מה שעצר את ההסתננות לישראל הוא הגדר, אבל זה פשוט לא נכון. החוק חוקק בינואר 2012, בשיא תקופת ההסתננות, אבל עוד לא הופעל מתוך מחשבה שאין בזה טעם כל עוד אין גדר, משום שהמתקן יתמלא בתוך פחות מחודש. אולם לאחר מחאה חריפה של תושבי דרום תל־אביב במאי 2012, החלה המדינה בהפעלת מתקן סהרונים. בתוך חודשיים מהרגע שהתחילו לאכוף את החוק פחת מספר המסתננים מ־1,700 בחודש לכמה מאות בחודש, ובהמשך הוא ירד עוד ועוד. כל זה בזמן שהגדר עוד הייתה רחוקה מהשלמה, והמעבר דרך הגבול היה ממש פתוח. מה שעצר את ההסתננות הוא החוק, לא הגדר. אפשר היה לראות את זה גם בבלוגים של מתנגדי משטר, שבהם הזהירו לא להגיע לישראל כי מי שמגיע לכאן נכלא. אין בעולם כולו מציאות כזו של גדר שבאמת עוצרת הסתננות".
עלייתה ונפילתה של המדינה השלישית
חוק ההסתננות הראשון היה משמעותי מאוד בעצירת הגל, אך בספטמבר 2013 הוא בוטל על ידי בג"ץ בהרכב מורחב של תשעה שופטים. בתגובה, הגיש המרכז למדיניות הגירה עתירה לבג"ץ כדי שיחייב את המדינה לנקוט אסטרטגיה שונה: במקום כליאה של מסתננים להקים להם מתקן שהייה סמי־פתוח, ובמקביל לאסור עליהם לעבוד. בג"ץ הוציא צו על תנאי, והמדינה אכן עשתה בדיוק את זה. החוק החדש חוקק במהירות שיא, בתוך פחות משלושה חודשים, ובעקבותיו הוקם מתקן חולות, שאליו זומנו גם מסתננים שכבר הגיעו למרכזי הערים, ולא רק מסתננים טריים שבאותה עת מספרם כבר ירד מאוד.
האפקט של הקמת המתקן היה דרמטי. בתוך חודשיים יצאו ממדינת ישראל יותר מ־4,000 מסתננים, כולם חזרו לסודן. "דיברתי אז עם בעל חנות בתחנה המרכזית בתל־אביב, והוא סיפר לי שהוא היה צריך להזמין בשבילם משלוח מיוחד של מזוודות. צריך להבין, ברגע שאתה מקים מתקן כזה אתה לא באמת צריך להחזיק שם אנשים שלוש שנים. עצם זה שזימנת אותם זה מספיק".
וגם להסדר הזה מערכת המשפט התנגדה?
"יומיים־שלושה לאחר שהחוק החדש אושר, כבר הוגשה נגדו עתירה. ראיתי את העתירה נכתבת תוך כדי הדיונים בוועדה, ואז עורכי הדין של המסתננים מארגוני הסיוע אמרו להם 'חכו, אל תצאו מהארץ כל כך מהר, אנחנו נבטל את החוק'. ואכן קצב היציאה מהארץ הואט, ותשעה חודשים לאחר החקיקה בג"ץ ביטל גם את החוק הזה".
המדינה שוב הזדרזה לתקן את החוק. תקופת השהייה המקסימלית במתקן חולות קוצרה ל־20 חודשים, ובמקביל חוקק "חוק הפיקדון", ביוזמת המרכז למדיניות הגירה, שנועד לעודד יציאה של מסתננים מישראל. החוק קבע כי חלק ניכר ממשכורתו של עובד ששוהה כאן באופן בלתי חוקי יהפוך לפיקדון ויוחזר לו רק כשיעזוב את הארץ. ואולם גם חוק ההגירה המרוכך לא נשא חן בעיני שופטי בג"ץ, והם ביטלו את הוראותיו המרכזיות. תחילה בוטל החוק שנגע למתקן השהייה, תוך שהשופטים מבהירים למדינה כי תקופת השהייה המקסימלית שיאשרו תעמוד על שנה.
בהמשך, בשנת 2020, ביטלו שופטי בג"ץ גם חלק ניכר מהוראות חוק הפיקדון, ובכך נשלל מהמדינה כלי משמעותי מאוד שהיה עשוי לסייע בהרחקתם של מסתננים שהיו מעורבים במהומות בשבוע שעבר. "בג"ץ ביטל את מרכיב הפיקדון מהפרשות העובד, ובמקביל נקבע כי האפשרות לחלט את הפרשות המעביד לפיקדון צומצמה מאוד. במקום חילוט של ההפרשה כולה, בגובה 16 אחוז מהשכר, נקבע שאפשר לחלט רק שליש מזה. תחשוב שעכשיו היו אומרים למתפרעים מדרום תל־אביב 'אם לא תצאו, נחלט לכם את כל הפיקדון'. זה היה איום אפקטיבי. עכשיו מדובר בחילוט של שליש מהפיקדון לכל היותר, והאיום הרבה פחות משמעותי".
גם את המהלך להרחקת מסתננים מישראל למדינה שלישית, רואנדה, עיקרו שופטי בג"ץ, זאת אף שבפסק הדין נדחו רוב טענות העותרים נגד ההרחקה. העילה לכך הייתה הוראה בהסכם בין ישראל לרואנדה, שקבעה כי מדובר בהרחקה מרצון. "בניגוד לפסיקה רבת שנים של בית המשפט העליון, שלפיה הוראה שנכללת בהסכם בין מדינות איננה מחייבת במשפט הפנימי, השופטת מרים נאור החליטה שרצון חייב להיות אמיתי, ולכן לא ניתן להרחיק מסתננים תחת איום של החזקה במשמורת. לרואנדים זה בכלל לא הזיז, הם בעיקר לא רצו מראות של אנשים שמועלים בכוח למטוס, זה הכול. למרות זאת המדיניות בוטלה, וישראל נאלצה לעדכן את ההסכם עם רואנדה. אולם אז ארגוני הסיוע כבר ארגנו מאבק ציבורי אפקטיבי מאוד, כולל מיצגי אומשלגפלאץ בתחנת רכבת, עליות גג על שם אנה פרנק וכדומה, שגרמו לרואנדה לסגת מכל העניין".
מתחילים לקבל תושבות
במהלך תקופת כהונתה של ממשלת בנט־לפיד שימש יעקובוביץ' יועץ לענייני הגירה לשרת הפנים דאז, איילת שקד. לנוכח ניסיונו בעיסוק בנושאי הגירה ביקשה ממנו שקד לרכז את הטיפול בנושא מטעמה ובמסגרת זו הוא פעל בכמה תחומים: גיבוש הנוסח החדש של חוק האזרחות; גיבוש צעדים משלימים לצמצום בעיית המסתננים לאחר קריסת הסדר ההרחקה; עבודה מול הגורמים המקצועיים העוסקים בסוגיית מעמדם של המסתננים בישראל לשינוי מעמדם של המסתננים מסודן; יצירת מגבלות על העסקת עובדים זרים בישראל; סוגיית מעמדם של בני הפלאשמורה; ביטול ההגנה הקבוצתית על מסתננים מקונגו בישראל ועוד.
מה נותר לכם לעשות אחרי שבג"ץ פסל כל כך הרבה ניסיונות לפעול לפתרון הסוגיה?
"ניסינו לפעול, אבל גם כאן מערכת המשפט תקעה את העסק. בתקופתי במשרד הפנים יצרנו נוהל שההיגיון מאחוריו הוא שלא יכול להיות שעובדים זרים שמגיעים לכאן כחוק מוגבלים מאוד בתחומים שבהם מותר להם לעבוד, ואילו מסתננים יכולים לעבוד בכל דבר. לא יכול להיות שהמעמד של מסתנן יהיה טוב יותר מזה של עובד זר חוקי. אז קבענו שבמרכזי האוכלוסייה של מדינת ישראל תוגבל ההעסקה של המסתננים רק לתחומים שבהם מותר לעובדים זרים חוקיים לעבוד, ובעקבות לחצים כבדים נוסף לזה גם תחום המסעדנות. לעומת זאת, מי שייצא ממרכזי האוכלוסייה יוכל לעבוד במה שהוא רוצה. מובן שמיד הוגשה עתירה למחוזי. היא נדחתה, ועכשיו אנחנו בערעור לבית המשפט העליון, אבל בינתיים הנוהל הזה מוקפא בפועל ודבר לא נעשה".
כל הסאגה שמתאר יעקובוביץ' גרמה לכך שנכון לרגע זה אין למדינת ישראל מדיניות משמעותית להרחקת מסתננים. בחסות המצב המתמשך הזה, מערכת המשפט אוכפת על המדינה לתת להם מעמד של תושבות ארעית. גל ראשון של כ־2,500 מסתננים מסודן כבר קיבל מעמד של תושב ארעי, וכעת עומדת על הפרק עתירה המבקשת לתת מעמד דומה לעוד 8,000 מסתננים מאריתריאה, שהמדינה לא הכריעה בבקשות המקלט שלהם.
בית המשפט הוא אפוא שחקן מרכזי בסיפור הזה, אם כי לא היחיד, מבקש יעקובוביץ' להדגיש. "שלא יצא מפה שזה הכול מערכת המשפט, אבל הממשלה בסדר גמור; זה ממש לא המצב. הממשלה חייבת להשקיע משאבים הרבה יותר גדולים לגיוס כוח אדם ולשיפור תנאי ההעסקה ברשות האוכלוסין, כדי לבדוק את בקשות המקלט ולהגביר אכיפה. הרשות נמצאת במשבר כוח אדם עמוק. קח למשל את מה שנשאר מחוק הפיקדון. גם זה כמעט לא נאכף היום, בגלל מחסור אקוטי בפקחים. הממשלה לא עושה מה שנדרש, ואפשר לעשות הרבה יותר ממה שנעשה כיום בנושא הזה. בפועל חלון הזמנים להרחקה שלהם הולך ונסגר. ברגע שהם יקבלו מעמד הם כבר לא יצאו מפה, זהו".
וכאן נכנס הסיפור של המהומות בין תומכי ומתנגדי המשטר האריתראי בשבת, איך המדינה צריכה להגיב?
"הסיפור הזה יתפוצץ לנו בפנים, זה מה שאני אומר כל הזמן. האירועים של השבת האחרונה הם רק פרומו. תסתכל בפרוטוקולים של הדיון בבית הדין למשמורת של תומכי המשטר שנעצרו בעקבות המהומות והובאו לבית הדין. יש שם ציטוט של אחד מהם שאומר 'כן, אני תומך במשטר אבל באתי לעבוד ולא בא לי לחזור לאריתריאה'. הפיצוץ הזה הוא אירוע חמור אבל גם הזדמנות. זה חושף את העובדה שמתוך רבבות אזרחי אריתריאה ששוהים בישראל יש אלפי תומכי משטר שיכולים לחזור בלי בעיה לארצם. עכשיו כל הציבור נחשף לעובדה שמדיניות ההגנה הקבוצתית על כל אזרחי אריתריאה לא מוצדקת ושהנרטיב שכל אזרחי אריתריאה שנמצאים פה הם פליטים שנשקפת להם סכנה הוא בלוף. זו גם הזדמנות לממשלה להתעורר ולהבין שזה שממשלות ישראל לא עשו כבר חמש שנים שום דבר אקטיבי לצורך הוצאת המסתננים לא אומר שהבעיה נעלמה, ממש לא. היא לא נעלמה. זו חבית חומר נפץ. אני מקווה שהאירועים הללו יגרמו לממשלה סוף סוף להזיז את עצמה".
הכרסום של מערכת המשפט ביכולתה של הממשלה לנהל מדיניות הגירה בהתאם לסמכויות שהעניק המחוקק לשר הפנים, איננו נעצר בסוגיית המסתננים מאפריקה. נושא נוסף שעלה לכותרות לאחרונה הוא סוגיית אזרחי אוקראינה שהגיעו לישראל מאז פרוץ המלחמה שם. "זה אירוע הגירה דרמטי, אולי הדרמטי ביותר בתולדות מדינת ישראל", קובע יעקובוביץ'. "2022 היא למעשה השנה שבה נכנסו לישראל הכי הרבה לא יהודים מאז העלייה הראשונה, וזה דבר שצריך לקחת בחשבון כאשר אנחנו מדברים על מדיניות הגירה ציונית. חלק ניכר מהם זכאי שבות, כלומר לא־יהודים שנכנסים לישראל על פי סעיף הנכד, אולם זו סוגיה נפרדת. אבל מאז תחילת המלחמה באוקראינה נוצר מצב חסר תקדים בהיסטוריה של ישראל. לראשונה יש מלחמה בין שתי מדינות שיש לישראל הסדר של פטור מוויזה איתן. התוצאה היא שהפכנו למעין מדינת גבול, כי כל אזרח אוקראינה שעבר את הגבול לאחת המדינות השכנות יכול לטוס ישירות לישראל ולהיכנס לכאן כתייר, אף שבאופן אמיתי הוא לא תייר.
"חמור לא פחות – ישראל היא המדינה המערבית היחידה שיש לה הסדר פטור מוויזה עם רוסיה, ומספר הרוסים שנכנסים בלי שתהיה אפשרות להרחיק אותם הולך ותופח. זה סיפור ארוך, אבל מה שקרה בסוף הוא שבחסות מצב המלחמה נוצרו תקדימים משפטיים מסוכנים ונפגעה זכותה של מדינת ישראל לשלוט על מה שקורה בגבולות שלה". גם בעניין הזה מדגיש יעקובוביץ' כי הממשלה לא עושה אפילו את המינימום הנדרש כדי לעצור את הזרם הגואה.
בתקופה הנוכחית מרבים לדבר על התנגשות בין בית המשפט העליון לכנסת, אך במקרה הזה מדובר בקומץ שופטים מסוימים עם עמדות מאוד מסוימות, שמעצבים בפועל את מדיניות ההגירה של ישראל. חלק ניכר מהתקדימים המשפטיים בנושא נוצרו בפסיקותיה של שופטת מחוזית אחת בבית המשפט המחוזי בתל־אביב, שיעקובוביץ' מסמן את פסיקותיה כבעייתיות במיוחד: השופטת מיכל אגמון־גונן, שכל תיקי ההגירה במחוז מנותבים אליה.
"זו שופטת שמוציאה שוב ושוב ושוב פסיקות דרמטיות, תוך שהיא מתעלמת מהוראות החוק. היא מייצרת פסקי דין תוך הסתמכות על שירים של ויסלבה שימבורסקה, קובעת תקדימים שמחייבים את רשות האוכלוסין וההגירה, מתעלמת אפילו מכללי הסמכות המקומית, ואיש לא עוצר אותה. השופטת אגמון־גונן הפכה לעניין כמעט בלתי־אפשרי להרחיק מישראל אזרחי אוקראינה, גם כאלו שהגיעו לכאן ממדינות אירופיות שמותר להם לשהות בהן ושלא נשקפת להם שם כל סכנה, ושבעליל אינם תיירים. בין השאר היא קבעה כלל שאסר להרחיק אוקראינים שהגיעו לנתב"ג לפני שעוברות 72 שעות, מה שבפועל מנע את ההרחקה שלהם בכלל, כי בזמן הזה הם פוגשים עורכי דין שדואגים למנוע את ההרחקה. גם כל הערעורים לעליון מנותבים לשופטת אחת, דפנה ברק־ארז, שמצרפת אליה בדרך כלל את השופט פוגלמן, ואין גיוון של המותב".
הסיפור האוקראיני הוא חלק ממגמה רחבה יותר, שנקודת ציון משמעותית שלה נרשמה בפרשת לארה אל־קאסם, פעילת BDS שבג"ץ הורה לאפשר את כניסתה לישראל כסטודנטית. "אם עד עכשיו בית המשפט התערב והגביל את יכולתה של המדינה בנוגע להרחקת מסתננים או מהגרים לא חוקיים שכבר שוהים בישראל, כיום המגמה היא לכרסם גם בזכותה הריבונית לשלוט על הכניסה. בתהליך זוחל אבל עקבי, בית המשפט העליון בפרט ומערכת המשפט בכלל, מכרסמים ביכולתה של מדינת ישראל לנהל מדיניות הגירה. פעם אחר פעם הם מתערבים בהחלטותיו של שר הפנים בנושא, וזאת אף שהחוק מסמיך אותו במפורש לקבל את ההחלטות הללו. היכולת של ממשלת ישראל לשלוט על גבולות המדינה, ומכאן גם לאורך זמן על אופייה וזהותה, הולכת ומתכרסמת, והציבור לא מודע לכך מספיק. כאשר אנחנו מדברים על אקטיביזם שיפוטי נוגעים בהרבה סוגיות, אבל על הסוגיה הזו כמעט לא מדברים".
