שלטי הבחירות במצפה־רמון מיוחדים מאוד. אין בהם תמונה של המועמדים ולא סלוגן קצר המבטיח עתיד מזהיר. על חלונות הבתים תלויים שני סוגי שלטים בלבד: דגלי להט"ב, ושלטים בצבעי כחול ולבן עם הכיתוב "מאמינים במשפחה". בלא מעט בניינים השלטים אף תלויים חלון ליד חלון. כינינו אותם "שלטי בחירות" משום שהם מבהירים מהיכן נובעת המוטיבציה העיקרית של רבים מהתושבים להצביע, הרבה יותר ממצע או יכולות ניהול.
רותם שפע, מוכרת בחנות הווינטג' "ויו" ברובע האומנים, גרה במצפה־רמון עשרים שנה. היא סבתא לשני נכדים שגרים בחריש, ולו הייתה יכולה הייתה עוברת לגור לידם. "העזובה והשיממון כבר לא עושים לי את זה. פעם זה היה נורא רומנטי אבל היום אני יוצאת החוצה ורע לי, מלוכלך לי ולא כיף לי. הדבר היחיד שטוב לי פה הוא הנוף המדברי מהבית. זה מה שמציל אותי".
על ראש המועצה המכהן רוני מרום היא אומרת שהוא "תותח וישר", אבל לא מתכוונת להצביע לגזבר שלו, אליה וינטר. "אני לא מצביעה למישהו מהמפד"ל. אחר כך יהיו עניינים בבריכות, בהופעות, בבתי הספר. ביום העצמאות ניסו להפריד את ההופעות, ואם הבחור הדתי ייבחר הוא גם יצליח".
היא תומכת בפלורה שושן כי "היא קשובה ותמיד מתייצבת כשצריך", חושדת שקורין גולד־מגדים "מוצנחת", ומעריכה שווינטר ינצח: "במדבר אנשים לא משתנים. מי שהצביע לרוני יצביע לאליה, והוא כנראה ייקח את הבחירות בהליכה".
"פעם היה פה כבוד, ומי שערערו אותו הם החדשים משני הצדדים", היא סבורה. "פעם ההיפים למדו לחיות עם המסורתיים ועם האומנים ועם האנגלו־סקסים. ואז הגיע גל של חובשי כיפות וגל של היפים שפתחו בתי ספר של ריקוד ומוזיקה, וזה הביא גל של סטודנטים שהתחילו לתלות דגלים מטופשים. תמיד היו פה מסורתיים והמון בתי כנסת, ופתאום התחילה מלחמת עולם".
נחום טבסקי, אמן קרמיקה, הגיע לכאן בשנת 1995 כדי לשמש ר"מ בישיבה התיכונית. בניו לומדים במוסדות תורניים, אבל הוא עצמו הולך בלי כיפה: "העולם הדתי מסואב בצורה שלא שווה להזדהות איתו", הוא אומר, ומתכוון להצביע לפלורה שושן: "עדיף שלא תשלוט פה קבוצה דתית שמונעת מאג'נדה, למרות שהם אנשים טובים. זה יעורר פה שיח מפלג יותר. העולם החילוני לא נמצא באג'נדות שלהם, והם יחלישו את מצפה־רמון. זה לא יגרום לכך שיבואו יותר דתיים אלא שיותר חילונים יעזבו".
גם מור רון חושש לאיזון בין הקהילות במצפה־רמון. הוא יצביע לפלורה שושן בעיקר מפני שחברה לנדב סילברט המוביל קו ליברלי. הוא הגיע מנתניה לפני חמש שנים, והיום הוא קרקסן ומעביר סדנאות קרקס: "חשוב לי שמצפה תלך לכיוון חילוני מאפשר, שמבליט את הייחודיות של המקום. כזה שההתקדמות שלו היא לאו דווקא לבנות עוד קניון".
לדבריו, מצעד הלהט"ב שהפנה את הזרקור למועצה, הוא רק דוגמה למה שקורה במהלך השנה: "זה קורה בפיקים קטנים. בת אחת שלא הסכימו שתצטרף לחוג כי הוא רק לבנים, שינוי חלק משעות הבריכה לשעות נפרדות. זה מפריע לי כי אני לא רוצה שהבסיס של המרחב הציבורי יהיה דתי. על כל דוגמה אפשר לומר שהיא לא קריטית, ועל הכול אפשר כאילו להבליג, אבל זה נותן תחושה של מגמה". על הקהילה הדתית הוא אומר: "אין בינינו ממשק. אנחנו שקופים אחד לשני. כאילו יש שני מצפה־רמון".
שמואל יעקב גר ביישוב כבר שמונה שנים. הוא למד בישיבה ומחובר לגרעין התורני, ועובד בחקלאות. הוא לא מקבל את החששות של התושבים החילונים. "לאחרונה יצא לי לדבר עם כמה אנשים ולשמוע מהם על הפחד הזה, שהוא הרבה פעמים בדמיון ולא באמת קשור למציאות. אני מאמין שיקום ראש מועצה שיעשה טוב למצפה־רמון וידאג לכולם, כי אי אפשר לדאוג רק לציבור אחד, זה לא אפשרי ולא הגיוני".
הוא מכיר את אליה וינטר במשך שנים ומאמין שעשה עבודה טובה עד היום ויהיה ראש מועצה של כולם: "יש שני כוחות במצפה־רמון, ובשנים האחרונות מרגישים את זה יותר כי מצפה מתפתחת. מגיעות עוד קהילות מגוונות ובאופן טבעי מרגישים יותר את ההבדלים. ברחוב זה מורגש פחות, יותר ברשתות החברתיות וסביב הבחירות או שבוע הגאווה".
ואחרי כל האידיאולוגיות הגדולות נמצאים החיים עצמם, ותושבים שלא מתעניינים בבחירות, במועמדים ואפילו לא במצעד הגאווה. מצפה־רמון היא מועצה רחוקה בפריפריה, שחלק לא קטן מתושביה מתמודדים עם בעיות רווחה. במרכז המסחרי הישן אנחנו פוגשים את רונן קוצביצקי שהגיע לכאן לפני שלושים שנה כי "אימא קיבלה פה דירה של עמידר. אני מקבל הבטחת הכנסה כי אין פה עבודה". גם דניאל מושיילוב הגיע לעיר כי פה נתנו לו ולאימו דירת עמידר: "נתניהו וליברמן באו לכאן ואמרו שיהיו פה בתי מלון ושכדאי לעבור. בפועל, מעט מצפאים עובדים בכל המקומות האלה. אנחנו לא עצלנים, אנחנו רוצים לעבוד, אבל הבדואים תופסים את כל המקומות".
