אירועי השבת שעברה ברחובות דרום תל־אביב היכו רבים בתדהמה. חגיגה של שגרירות אריתריאה הפכה לעימות אלים בין מתנגדי המשטר האריתריאי לתומכיו, עשרות משתתפים נפצעו בכינוס ובהפגנה שנערכה מולו, ועשרות שוטרים שהגיעו למקום בניסיון להשליט סדר בין הניצים נפגעו גם הם.
מי שמכיר את הנעשה ביומיום ברחובות האלה כלל לא הופתע, להפך: בעיני המקומיים זה היה רק קצה הקרחון של היעדר חוק וסדר בשכונות הדרום של תל־אביב. "למקום הזה יש חוקים משלו", אומר אביעד גזבר, שמדריך אותנו בסיור בשכונה. גזבר מנהל בשנים האחרונות את ישיבת "עוז ואמונה", שפועלת בדרום תל־אביב.
ברחובות הוא מראה לנו אנשים שעומדים בקבוצות ומסתודדים. "ראיתם עכשיו עסקת סמים", הוא מסביר לנו, "הרבה סמים, הרבה בתי בושת פעילים כאן. בערב עומדות כאן העובדות, ובסמוך יש חדרים להשכרה לפי שעה. אפשר לראות גם את הלקוחות, את הסרסורים. הכול לא חוקי, אבל הכול מתאפשר.
"מדי פעם מגיעה המשטרה ומפזרת את ההתקהלות, אבל העסק חוזר לחיים בתוך כמה דקות. אין חוק בדרום תל־אביב, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה ואיפה שאתה רוצה – כל עוד לא הגעת לרחובות המרכזיים של העיר".
בקצה הרחוב עומדים זקופים בעלי הסמכות – מטעם העולם התחתון כמובן. גברים מזוקנים ניצבים חסרי מעש, אך עינם פקוחה על המתרחש. "אלה בני משפחה מוכרת", אומר גזבר, "מי שרוצה למכור פה סמים או להפעיל פה בית בושת – עושה את זה רק באישור שלהם. לכל כמה רחובות יש אחראי כזה. אם ייכנס סוחר סמים אחד לרחוב של אחראי אחר בלי רשות – יכול להישפך דם. זה עולם עם חוקים משלו".
"אני מרותקת לבית"
"אני גר בשכונה כבר כמעט 40 שנה", אומר אליעזר חסידים, בעל חנות קטנה באזור, שממבט על המוצרים שעל מדפיה ניכר שהיא ותיקה ביותר. בקבוקי אלכוהול של מותגים שעברו מהעולם עומדים בשורה כמו חיילים על המדפים העליונים.
"כשבאתי לכאן היו פה רומנים, הייתי מוכר להם בירות", מספר חסידים, "אחריהם הגיעו סינים, וכיום יש כאן את האוכלוסיות האפריקניות יחד עם עוד כל מיני גורמים עברייניים שהגיעו לשכונה והפכו אותה למה שהיא כיום. בחודשים האחרונים אפשר לראות ברחובות עשרות מסוממים על הרצפה, והמשטרה לא תמיד מטפלת בזה.
"זה גם הפך על פניו את שוק השכירות: בעבר מי שהייתה לו פה דירה של שניים או שלושה חדרים היה יכול להשכיר אותה בכמה אלפי שקלים לחודש. כשהצטברו כאן המון זרים וחיפשו איפה לישון, באו מתווכים לבעלי הדירות ואמרו 'תן לי מפתח, אני אכניס לך לחודש הרבה יותר', הציעו מגורים באותן דירות לא לפי מחיר הדירה, אלא לפי אדם: 1,000 שקלים לראש, כאשר ישנים בחדר במיטות קומותיים או תלת־קומתית. ככה דירה במחיר 5,000 שקלים לחודש הושכרה ב־20 אלף. בעלי הדירות הרוויחו המון, השכונה נהייתה עמוסה וצפופה, ומעבר לעומס הפשיעה חוגגת".
תושבת השכונה אורה אהרוני גם היא כבר לא צעירה אבל מתעקשת לשמור על הגחלת בבית הכנסת התימני הסמוך לביתה. "בעלי, חכם שלמה אהרוני, היה גר פה מגיל שלוש", היא מספרת, "מגיל 14 הוא היה גבאי בית הכנסת, והיום אני שומרת עליו בעצמי. כל השנים האלה היו הרבה יהודים בשכונה, המון אנשים מבוגרים, דתיים וחילונים. בחגים בתי הכנסת היו מלאים. היום אני היהודייה היחידה כאן באזור. באה לפה מאסה של אזרחים זרים, ונהיה פשוט מסוכן".
אהרוני מספרת שלא זכתה לילדים משלה, אך תלמידי הישיבה שבשכונה הפכו למשפחה שלה. "באים אליי לכוס קפה, לשבת איתי וזה חשוב לי. אני לא יוצאת לקניות לבד, אני מתקשרת והם מלווים אותי. ב'שומר החומות', כשהיה בלגן ברחובות והייתי לבד בבית, הם באו לשבת איתי פה. לא עובר יום בלי שהם מגיעים אליי, וכל דבר מחוץ לבית אני עושה איתם".
אהרוני חוותה בעצמה את חוסר המשילות ברחובות: "פעם אחת הלכתי לרחוב וניגשו אליי שני בחורים. הם הקיפו אותי. אחד נתן לי מכה, השני נצמד אליי. לזה שהיכה אותי נתתי מרפק בבטן והוא נפל, השני נבהל והתחיל להתנצל. יש לי בתיק שוקר וגז מדמיע. אני לא בטוחה, היהודים פה הפכו למעט שבמעט".
"אני מרותקת לבית", מספרת לנו תושבת דרום תל־אביב נוספת, המתגוררת בשכונת שפירא, "ערב אחד אישה שבאה לקנות סמים תקפה אותי ללא סיבה, הטיחה אותי למדרכה ונפצעתי. הייתי מאושפזת באיכילוב, עברתי ניתוח וכעת אני בבית".
להציל בית כנסת
בהיעדר ביטחון ברחובות, בחורי ישיבת עוז ואמונה לקחו על עצמם לשמר את החיים היהודיים בשכונה.
בשנת 2016 הבחין הרב אחיעד אטינגר ז"ל במצוקת תושבי השכונה ועזיבת החיים היהודים ממנה. הוא ביקש מאליעזר חסידים את המפתחות לבית הכנסת ברחוב יסוד־המעלה והחל ללמוד במקום עם עשרה בחורים. כיום מונה הישיבה כשבעים תלמידים אשר מעבר ללימוד משמשים כוח עזר לתושבים. אטינגר נרצח בפיגוע באריאל לפני כארבע שנים, אך מפעל חייו, הישיבה, ממשיך לפעול תחת חסות של מוסדות בני דוד־עלי.
"היהודים בשכונה מקבלים כל יום אוכל חם. אין בית כנסת נטוש", מספר גזבר, "בתי הכנסת שהפכו לבתי בושת ומאורות סמים מתוחזקים ונשמרים על ידי בחורי הישיבה. יש מניינים, יש תפילות, לומדים תורה בבית כנסת שהיה נטוש. לא מתים הומלסים, יש אכפתיות ודאגה, וזו מהפכה של ממש".
לדבריו, בתי כנסת בודדים הפכו לנכס נדל"ני, וגם את המגמה הזאת מנסים בני הישיבה לעצור. "בכל בית כנסת אני שם בחורים שישנים בחדרים הצדדיים, אלה המגורים שלהם וכך נמנעות פריצות. היה בית כנסת שהחלה בו נפילת טיח, תיקנו אותו וקיבלנו ממהנדס אישור להמשיך בו את הפעילות. את המקווה שהרסו ושרפו – שיפצנו. לילה אחד הגעתי לבית הכנסת שערי־חסד ומצאתי שהתמקמו בו זונות. מיד גירשנו אותן מכאן, הבאתי בחורים ששיפצו את המקום, ופעמיים בשבוע אנחנו מקיימים כאן שיעורים כדי לשמר את הנוכחות ולמנוע פלישה".
"הקמתה של הישיבה מחדש אחרי הרצח של הרב אטינגר, שפעל בצנעה ובענווה, באופן שלא הרבה ידעו על הפעילות שלו, נועדה להתמודד עם גל המסתננים שהגיע לדרום תל־אביב ואובדן החיים היהודיים מהמקום", אומר הרב איציק פנירי, ראש הישיבה כיום. "משפחות עזבו את השכונות, אנשים לא הצליחו להשאר לגור פה, ומי שנשאר ספג לא פעם אירועי אלימות – פשיעה וגנבות. ההליכה ברחוב הפכה לפחד גדול.
"בנוסף לכול היה חורבן של בתי הכנסת ומרכזי הפעילות שהיו פה. הרב אטינגר ראה את כל אלה, ובעוצמה ובמסירות נפש נכנס לשכונה כדי להציל את אובדן החיים היהודיים בה. כשיהודי רואה מזוזות ותפילין שזרוקים בפחי אשפה – ליבו נחמץ. הרב אטינגר חש חובה להגיע לכאן. הוא לא עמד מנגד, נכנס וניסה להציל כמה שיותר. החידוש שלו היה שאפשר להעז. את זה אנחנו רוצים להמשיך, לנסות עד כמה שאפשר להחזיר אורח חיים יהודי למקום הזה".
