כאשר תת־אלוף בני בן־ארי שמע שאחד מחבריו הטובים, ששירת בתפקיד מקביל בעברם הצבאי, מככב במסיבת עיתונאים בין ראשי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, ונמנה עם הקוראים לסרב להתנדב לשירות מילואים, הוא התקשה להאמין. "הרמתי אליו טלפון ושאלתי אותו, 'הרי אתה חבר שלי, איך אתה עושה לי דבר כזה'. ואז התברר שלא היה ולא נברא. הוא אמר לי 'אני אומנם פעיל בהפגנות, אבל בחיים לא אקרא להפסיק לשרת. פשוט שיקרו לך'. זו הייתה צפירת הרגעה עבורי. המסקנה שלי היא שבסוף יש פער גדול בין ההצהרות והשמועות ובין המציאות".
30 מתוך 52 שנותיו משרת בן־ארי בצה"ל, רובן בשירות מילואים. הוא יליד טירת־צבי, מתגורר כיום ברמת־השרון ואב לשניים. בשירותו הסדיר שירת ביחידת דובדבן. את יתר תפקידיו עשה במערך המילואים: שבע שנים כמפקד פלוגה בחטיבה 12, שבמהלכן השתתף במבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה. בשנת 2011 מונה למפקד חטיבת הנגב אף שהיה איש מילואים, ופיקד עליה כמעט שש שנים. בהמשך היה ראש מטה חטיבת הקומנדו בשנותיה הראשונות. בספטמבר 2021 הועלה לדרגת תת־אלוף ומונה לקצין המילואים הראשי. כשאני שואל אותו כמה ימי מילואים הוא עושה בשנה, הוא מחייך. "הרבה, אולי 200".
לצד שירותו האינסופי במילואים, בן־ארי "מג'נגל", כלשונו, בין תפקידו כיועץ ביטחון לתנועת מכבי העולמי, האחראית בין היתר לארגון המכבייה ואירועי ספורט נוספים בעולם, ופיקוד על צוות באקדמיה למג"דים. את חברת כוח האדם שהייתה בבעלותו מכר כי "הפריעה לו לשירות המילואים".
שנותיו הרבות בצבא לא הכינו את בן־ארי לאתגר הנוכחי שהוא מתמודד עימו. במרכז עיסוקיו בחודשים האחרונים עומד הצורך להבטיח את כשירות מערך המילואים למלחמה, על רקע משבר אזרחי־חברתי שלא ידענו בעבר. אחוז ניכר מזמנו, הוא מספר, מוקדש לכיבוי השריפות הזה. הוא ומפקדים אחרים מבלים אינספור שעות עם מילואימניקים שהביעו רצון להפסיק לשרת.
איך אתה מתמודד עם חייל שאומר שהוא חש כי משהו בחוזה בינו ובין המדינה נשבר?
"אני אומר לו שצה"ל נמצא מחוץ לוויכוח הפוליטי, והוא נועד להגן על המדינה ולאפשר את הוויכוח הפוליטי. האמירה 'אני לא בא' לא תפתור דבר, זה לשרוף את המועדון. ברוב המקרים המפקדים מצליחים לשכנע את האנשים בחשיבות של המשך השירות יחד, למרות הוויכוחים וההפגנות. תמשיך להפגין, אנחנו אומרים, אבל כשקוראים לך למילואים אתה בא וממשיך להגן על המדינה כדי שתמשיך להתקיים".
תאר לי בבקשה, כיצד מתנהלת שיחת שכנוע כזו.
"לאנשים קשה מאוד להוציא מהפה את המילים 'אני מפסיק לשרת'. הוא קודם כול מסביר לך עד כמה הזהות שלו כמשרת במילואים עמוקה, עד כמה הוא מחובר לחברים ולמפקדים, מה עשה בעבר ובאילו מבצעים השתתף, וכמה קשה לו עם מה שקורה היום במדינה. כאן מגיע הקטע שבו מזכירים לו את המחויבות לחברים ומול מה אנחנו מתמודדים. לרוב, מה שמטה את הכף הוא המחויבות למפקד ולמשימה, במיוחד אם מדובר באדם שהוא חלק אורגני מהיחידה.
"לא הכול הצלחה, יש גם תסכולים אחרי שלא הצלחת לשכנע, אבל כמעט בכל המקרים מצליחים. כשמישהו רוצה לדבר איתך אתה מבין שהוא לא נגד המילואים או צה"ל. לפעמים גם אם קיבל עונש, הוא חוזר לשרת".
איך קרה שנושא כה מובן מאליו כמו הגנה על המדינה נזקק לפתע לשכנוע?
"מישהו זיהה כאן את תעודת הכבוד של האזרחות הישראלית שהיא להיות מילואימניק, איזו גאווה ואיזה ערך מקבל שירות המילואים, ועד כמה הוא מרכיב משמעותי בזהות הישראלית. דווקא משום כך זו גם נקודת תורפה של החברה הישראלית, ובשני הצדדים משתמשים בה. אנחנו עושים מאמצים אדירים להוציא את צה"ל מהמשוואה הזו".
ואתם מצליחים?
"מאוד. בשבוע שעבר קיבלתי סקר שלפיו ביחידות שיש בהן תחושת נחיצות גבוהה, ההתייצבות נמצאת בעלייה גם לצד המחאה, ואולי אף בעקבותיה. ככל שאתה קורא להם יותר לתעסוקה מבצעית, הלכידות עולה, וככל שפחות – העסק מתפורר. זה עוזר לנו לשמור על מערך המילואים בכשירות, אבל אנחנו גם דואגים מה יקרה בעתיד".
פער בין הצהרות למציאות
כמה בקשות להפסקת מילואים קיבלת בחודשים האחרונים?
"לא אנקוב במספרים. אנחנו יודעים לסמן שיש בעיה מתוחמת בחיל האוויר, אבל בשאר היחידות אין פגיעה משמעותית, ודאי לא בכשירות. עשינו פעולות רבות שמסייעות לחזק את השורות פנימה. מה שהכי מחזק את היחידות ושומר עליהן בהתייצבות ולכידות גבוהה, הוא האימונים והתעסוקה המבצעית. באמצעותם החבר'ה מבינים את החשיבות בשירות ואת האיום, ומסתכלים למפקדיהם ולחבריהם בעיניים. זה הפתרון הטוב ביותר. בכל יחידה שמסיימת תעסוקה או אימון, רואים כיצד המוטיבציה לשירות הולכת ועולה. אנחנו מחזקים את הלכידות והרוח, את המחויבות לשרת. מנהלים שיחות עד אחרון החיילים, כולל פעילי מחאה וכאלה שמביעים עמדות קיצוניות. מה שאני חווה הוא שהשנאה והקרע שמאפיינים את הוויכוח בעולם האזרחי נעדרים כאן. פעיל בקפלן ואיש ימין מובהק שהפגין בירושלים יושבים יחד בג'יפ באותה משימה, ואין להם בעיה לדבר ולשתף פעולה".
בתנאי שההוא מקפלן אכן מגיע למילואים…
"הוא מגיע, בהחלט מגיע. יש פער גדול בין ההצהרות למציאות".
לדברי תא"ל בן־ארי, מספר הפניות והבקשות להשתחרר ממילואים ירד דרמטית בעקבות הקו שהוביל הרמטכ"ל, של הימנעות מהתייחסות להצהרות ברשתות החברתיות. במקביל, כל חייל שמשגר מכתב כזה למפקדיו זוכה לשיחת שכנוע אישית. שאלתי אם לדעתו הרמטכ"ל לא גילה יד רכה מדי כלפי תופעת הסרבנות, ואם יחס נוקשה יותר לא היה עשוי לגדוע אותה באיבה. "זו לא יד רכה", משיב בן־ארי. "אנחנו נפעל מול כל סרבן בכלים משמעתיים גם אם ניאלץ להיפרד ממנו בסופו של דבר, אבל לפני כן נעשה הכול כדי לא להגיע לשם. הכנסת מישהו לכלא לא תעזור לשמירה על הכשירות, ולכן אנחנו פועלים בזהירות. אנחנו משאירים את שיקול הדעת למפקדים, ויש להם כלים וחופש פעולה מלא. כל מקרה נדון לגופו, ואכן היו חיילים וקצינים שטופלו משמעתית".
עד כמה תופעת הסירוב להתנדב למילואים רחבה, או שמא מדובר בספין תקשורתי?
"התופעה ממש לא רחבה. אני לא אומר שהיא לא קיימת, אנחנו לא טומנים את הראש בחול; אנחנו עושים המון ומנסים לגעת בכל חייל. יש לנו בעיה בכשירות בחיל האוויר, אבל לא בכלל צה"ל. אנחנו כשירים לכל משימה כפי שאנו מבינים את המשימות. אי אפשר לומר שאם מחר בבוקר פורצת מלחמה לא נדע או לא נוכל לבצע מה שתכנַנו. מושקע כאן מאמץ אדיר של המפקדים להצליח לחבר כל חייל. לפני שירות מילואים כבר לא מקיימים יום ראיונות ומחכים שהחיילים יבואו לדבר איתנו. אנחנו יוזמים את הקשר, והמפקדים מדברים עם החיילים לפני כל 'מופע' כדי לוודא שהדבק הזה עדיין קיים. הוספנו יותר מופעי אחידות, ובתחושה שלי זה מצליח".
למה חיל האוויר חריג מבחינה זו?
"אני, אנשי חיל האוויר והמפקדים שואלים את עצמנו כל הזמן את השאלה הזו, ואני לא בטוח שאני יכול להסביר את זה עד הסוף. אנחנו עושים פעולות רבות, ובהן הרבה אימונים ופעילות משותפת, כדי לייצר לכידות בין חיל האוויר לצה"ל כולו. אני משער שהתשובה טמונה גם בכך שבחיל האוויר יש יותר פרטים המקובצים תחת משימה מבצעית, בעוד בחילות השדה אתה מחויב יותר למסגרות, למפקדים ולחברים. יש גם שוני באופן שבו חיל האוויר בנה את עצמו, כך שהיכולת המבצעית בנויה בעיקר על אנשי מילואים ולא על סדיר".
"אנחנו מנהלים שיחות עד אחרון החיילים, כולל פעילי מחאה וכאלה שמביעים עמדות קיצוניות. מה שאני חווה הוא שהשנאה והקרע שמאפיינים את הוויכוח בעולם האזרחי נעדרים כאן. פעיל בקפלן ואיש ימין מובהק יושבים יחד בג'יפ ואין להם בעיה לשתף פעולה"
כלומר, יש להם יותר כוח לתפוס את המדינה במקום רגיש.
"אני לא מתכוון לזה. נכון יותר לומר שהתפתחה שם הבנה שמה שאתה עושה משפיע מבחינה מדינתית ברמה האסטרטגית. מה שמכריע תמיד את הכף הוא ההבנה שיש אויב חיצוני ואיום רב־זירתי, ובסוף כולנו צריכים לדאוג שהמדינה תחזיק מעמד, גם אם יש לנו דעות שונות. את זה מבינים גם בחיל האוויר".
ביום פקודה כולם יתייצבו?
"אני משוכנע שכן. גייסנו למבצעים האחרונים אנשי מילואים, והם התייצבו עוד לפני שקראנו להם. חלקם נמצאים במוצאי שבתות בקפלן. לא היו סימני שאלה. המוטיבציה שמניעה את האנשים מגיעה מהמקום הכי ערכי ואמיתי, להגן על הבית, ולכן גם קל לנו בשיח איתם. הרי לא מדובר בשיחה עם פציפיסט שבעיניו צה"ל מבצע פעולות בלתי חוקיות בשטחים, אלא באחד שבא ממקום אזרחי שרוצה להשפיע ולהיות מעורב. אין לו משהו נגד צה"ל, הוא בוכה כשהוא כותב את המכתב הזה, ולכן השיח של המפקדים לרוב מצליח להשפיע, כי הרי בסוף הוא לא מעוניין להתנתק מצה"ל אלא רוצה שיקשיבו לו ושירגיש שהוא משפיע".
האם אתה מודאג מחדירת הפוליטיקה לצבא?
"צריך להדגיש שבסדיר ובקבע אין בכלל חדירה כזו. מאז התחילה המחאה המצב השתנה, והפעולות שנקטנו הביאו תוצאות. אני רוצה להאמין שהצלחנו לתחם את זה ולומר שמי שאיתנו הוא איתנו, נקודה".
בן־ארי מייחס את ההצלחה לשיח אחד־על־אחד שהצבא נקט מול הכוונות להפסיק לשרת. האם גם לעובדה שהרפורמה עצמה נסוגה והממשלה חזרה בה מרוב סעיפיה יש תרומה לירידה בסרבנות? בן־ארי חש שהצבא מאותגר כל הזמן מחדש, ממושב כנסת אחד למשנהו, ולפיכך הוא זוקף את הירידה בהיקף הסרבנות להתמודדות המוצלחת של הצבא, אך גם למצב הביטחוני המורכב – גל הפיגועים והאיומים מצפון, מאיראן ומרצועת עזה.
מהי ההשפעה של סוגיית השוויון בנטל על הנושא?
"במערך המילואים אנחנו פועלים לשלב את כל המגזרים. הרמטכ"ל דיבר על גיוס לכולם, ואני חושב שזה הדבר הנכון למדינה. זה הפך לרכיב נוסף בשיח הפוליטי הכללי, חלק מהוויכוח על אופייה של המדינה, שנמשך מראשית ימיה של התנועה הציונית. צה"ל מסתכל על זה בזווית של כשירות מול המשימה שהמדינה הטילה עליו".
איך אתה מסביר את זה שקצינים בכירים בצבא ובגופים ביטחוניים אחרים פושטים את המדים והופכים מיד לאנשי שמאל? רק לאחרונה אמר ראש המוסד לשעבר שישראל מפעילה ביו"ש משטר אפרטהייד.
"אני לא יודע לומר אם זו תופעה, אבל ברור שצה"ל הוא קדוש ולא צריכה להיות חלק מהדיון הפוליטי. גם אחרי שקצין משתחרר, אסור לאיש להשתמש בצה"ל ככלי בוויכוח".
הצבא שייך לצעירים
במבט כללי, אומר תא"ל בן־ארי, מערך המילואים נמצא בתקופה טובה הרבה יותר מבעבר. "מאז צוק איתן נכנסנו לתהליך איטי של שירות מילואים הולך ופוחת, הן בתעסוקה המבצעית הן באימונים. הקורונה שהגיעה אחר כך, למעשה ייבשה אותו לחלוטין. האימונים והתעסוקות פסקו לגמרי. המפנה חל בשנת 2021. מול האיום הרב־זירתי, שהוא תרחיש הייחוס המרכזי, עברנו מאפס למאה כאשר הבנו שכלל המערך צריך להיות בכשירות ובמוכנות מלאה.
"התחלנו להתאמן כמו משוגעים, וגם התקציב לאימוני מילואים גדל מאוד. הוספנו אימוני פרט שמחזירים את הכשירות ללוחם הבודד, ולא רק בתרגילי מסגרת. אם פעם חייל מילואים היה נדרש להגיע פעם בשנה לאיזה 'מופע' גדול, היום הוא נדרש להגיע עוד ארבע פעמים למופעי כשירות פרט. זה מטיל עומס לא פשוט, בעיקר על המפקדים.
"מבצע שובר גלים, שהתחיל בקיץ 2022 אחרי הפיגוע בחדרה, ולמעשה נמשך עד עכשיו, היה נקודת מפנה נוספת במערך המילואים. מספר התעסוקות המבצעיות גדל בצורה משמעותית. כל הצבא נמצא בתעסוקה בהיקף של פי שניים או שלושה מהרגיל. מדי פעם עלינו לגשת לוועדת החוץ והביטחון כדי לקבל אישורים חריגים לקרוא לחיילים להתייצב מעבר למתחייב בחוק שירות הביטחון. אנחנו כל הזמן מקיימים הערכת מצב כדי לא לפגוע במשרתי המילואים יותר מדי".
תהליך נוסף שתא"ל בן־ארי מזכיר הוא הצערת המילואים. "הגיל הממוצע של המילואימניקים ירד מ־35 ל־25 עד 28. אנחנו צריכים יותר את החבר'ה הצעירים, בעלי כושר פיזי גבוה, גם בשל הקשר בין הסדיר למילואים. אם אבא שלי היה לוחם עד גיל חמישים ויותר, היום קשה למצוא אנשים כאלה, אם כי צריכים גם בעלי ניסיון ואיכויות".
צה"ל הוא עדיין צבא העם?
"בוא איתי עכשיו למפקדת אימון חטיבה 5, אחת החטיבות המובילות, ותראה שם את כולם – גברים ונשים, חילונים וחרדים ודתיים, עולים מרוסיה ומאתיופיה. כולם מתאמנים שם יחד וכולם יושבים יחד ומתווכחים. כי יש משימה ברורה ויש מפקד שיודע להכיל את הדבר הזה.
"אני מרגיש שאני נשמע כמו דף מסרים", משמיע בן־ארי מעין התנצלות, "אבל אני בהחלט מאמין בערך הלכידות בצה"ל בכל נימי נפשי". יחסו העמוק להוויה הצבאית בא לידי ביטוי גם באירוע שקרה כששימש מפקד חטיבת הנגב: הוא פרסם אז תגובה רשמית זועמת נגד סצנה מינית בסדרה "זגורי אימפריה" שצולמה במתחם האנדרטה של החטיבה. "אנו מזועזעים ממעשה חמור זה ומוחים בשאט נפש על הפגיעה, הבוטות והזלזול בנופלים, וקוראים למצות את הדין עם האחראים", כתב. בראיון רדיו הסביר כי צילום הסצנה סמוך לקיר שבו חקוקים שמותיהם של 400 נופלים הוא בגדר "בוּרות הפוגעת בערכים ובמשפחות שכולות".
"מה שמכריע תמיד את הכף הוא ההבנה שיש אויב חיצוני ואיום רב־זירתי, ובסוף כולנו צריכים לדאוג שהמדינה תחזיק מעמד, גם אם יש לנו דעות שונות. את זה מבינים גם בחיל האוויר"
האם אינך חושש משבירה מסוימת של האמון בדרג המדיני הנוכחי, שיֵדע לקבל תמיד את ההחלטות הנכונות ולזכות בלגיטימציה?
"אני מרגיש ביטחון מוחלט במפקדים שלי. יש רמטכ"ל ומטה כללי, ואני בטוח שאם היה להם צל צילו של ספק שמשהו מונע משיקולים פוליטיים ולא מטובת מדינת ישראל, הם היו מניפים דגל אדום. כך חינכו אותי וכך חינכו אותם. אני לא מכיר צבא כל כך ערכי ומוסרי שמקיים ניתוחים ודיוני עומק לפני כל פעולה, אם לירות פגז או להטיל פצצה או לא, ומה זה יעשה לנו בהיבט הבינלאומי. אני בטוח במערכים שמקבלים את ההחלטות. הייתי בדיונים וראיתי כיצד הם מתנהלים".
שירות המילואים היום כלל אינו דומה למה שאנו מכירים מימי "גבעת חלפון", מעיר בן־ארי. "היום אין יותר זמן לקפה. השירות עָצים ואינטנסיבי יותר והמוכנות למלחמה עלתה דרמטית, ואני לא אומר את זה לשם הרתעה חיצונית. עברנו מהלך שלם שטיפל בכלל החתכים של משרתי המילואים: באמצעי הלחימה, בטיוב, בדיוק, בעוצמה, במוכנות למשימה, ולא פחות חשוב – במעטפות האזרחיות שלו, בצד הכלכלי, הלימודים, המשפחה. אני משרת במילואים שלושים שנה ולא זוכר היקף כזה של פעילות.
"כל חייל שמסיים תעסוקה מבצעית מגיע עם משפחתו ליום שלם לאחת האטרקציות המרכזיות בארץ – ספארי, לונה פארק וכדומה – ושם אומרים לילדים שמדינת ישראל אומרת תודה לאבא שלך ולכן אתה פה. כולם מקבלים מענקי כלכלת בית. שתי הממשלות האחרונות שיפרו ללא הכר את היחס למילואים, והיום הממשלה מבינה שמדובר באוכלוסייה הכי ערכית ושבאמצעותה אתה יכול להשפיע על כל מה שקורה במדינה, למרות האירוע המטורף של המחאה וסוגיות צבא־חברה, אני מזהה סימנים מעודדים ביותר. בסופו של דבר, מכל מה שקורה רק התחזקנו. ממנים למפקדים במילואים את הטובים ביותר, וכשהמפקדים טובים גם המסגרת טובה".
