שלושה עשורים חלפו מאז אותה לחיצת יד מתוקשרת בין ראש הממשלה יצחק רבין ליו"ר אש"ף יאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן, ונדמה שקולות הימים ההם עדיין מהדהדים באוזני העם היושב בציון. כבר בלילה שבו נחשפו פרטי ההסכם החשאי שהושג בין שליחי שר החוץ דאז שמעון פרס ובין אנשי אש"ף בבירה הנורווגית, נרשמה המחאה הראשונה. עשרות אלפי אנשים התייצבו מול משרד ראש הממשלה בירושלים כדי לפרוק את זעמם על התוכנית המתגבשת, אבל בטלוויזיה הישראלית, כפי שכונה אז בפשטות ערוץ הטלוויזיה היחיד כמעט בישראל (ערוץ 2 היה בחיתוליו), הסתפקו בדיווח יבש וקצר. מי שלא נותרו אדישים הם שוטרי משטרת ישראל שהסתערו על המפגינים בסוסים ופרשים, הכו בהם ועצרו עשרות אנשים. בכך הגבירו את תחושת התסכול, שתלך ותגאה בחודשים הבאים.
הביטוי "מרי עממי" הושמע אז לראשונה מפי ח"כ צעיר בשם צחי הנגבי, שהצהיר ברדיו כי האופוזיציה לא תציית למהלכי הנסיגה הצפויים מעזה ומיריחו. "אנחנו ניכנס ליריחו ונוריד דגלים", אמר. בנימין נתניהו, שזה עתה נבחר ליו"ר הליכוד, קבע שממשלת רבין גרועה מממשלת צ'מברליין. הקצף יצא גם על ההחלטה לצייד את השוטרים הפלסטינים בנשק. סיסמה זכורה במיוחד שנטבעה אז היא "אל תתנו להם רובים". מחאת הימין הייתה רבת עוצמה; היא התקיימה שבוע אחר שבוע, כאשר בכל רחבי הארץ התייצבו משמרות מחאה. מדי פעם התקיימו עצרות גדולות בירושלים או בתל־אביב, ומול משרד ראש הממשלה הוקם מאהל גדול. "העם היהודי נגד ממשלת המיעוט", נאמר בשלט גדול בפתחו, עד שהמשטרה הסירה אותו בברוטליות.
אהרן דומב, אז דובר מועצת יש"ע: "כשחסמנו את הכניסה לירושלים הביאו פרשים והכול הסתיים אחרי 20 דקות. אם היינו עושים עשירית ממה שעושים היום, התמיכה בנו בדעת הקהל הייתה פוחתת"
בחרנו לחזור כעת אל כמה מהאישים שכיכבו במחאה ההיא או ליוו אותה, לשמוע מה הם חושבים עליה ממרחק הזמן, וכמובן אי אפשר בלא ההשוואה המתבקשת בין אירועי הימים ההם ובין המחאה הנוכחית נגד הרפורמה המשפטית ונגד ממשלת הימין, על הדומה והשונה ביניהן.
הגנטיקה של הימין
במשך שנים ארוכות העדיף אהרן דומב (דומפה), דובר מועצת יש"ע האגדי שעמד מאחורי הפקת אירועי המחאה, להתנזר מהתקשורת. כעת הוא נאות לדבר, הן בשל הזמן שחלף, אבל בעיקר מול מה שהוא רואה כהשוואות מופרכות בין מחאת אוסלו למחאת הרפורמה. הוא עומד היום בראש חברה פרטית העוסקת בנדל"ן ובתיירות.
"מחאת אוסלו הציגה בפעם הראשונה בישראל את האפשרות של קיום מחאה ממושכת על פני ימים ולילות", אומר דומב. "אבל מכיוון שאת המחאה הזו הובילה הרוח ה'קוקניקית', כלומר מי שמזוהים בעיקר עם 'מרכז הרב', היה ברור שיש גבולות שלא עוברים. גם אם נעצרתי חמש פעמים על חסימת כביש או נגררתי על ידי השוטרים, חייכתי והם חייכו, כי הבינו שזו מחאה בגבולות הלגיטימיים. אנחנו ממוסדים וממלכתיים. לא חלמנו להגיע להקצנה, למרות הכאב הגדול שלא פחת מהכאב של המחאה היום. לא הרשינו לעצמנו לפגוע באדני היסוד של מדינת ישראל, גם כשחשבנו שההחלטות למסור חלקים מארץ ישראל לארגון טרור אינן לגיטימיות. כזכור, ההסכם עבר בכנסת ברוב של 61 מול 59 תמורת מיצובישי, ואנחנו הבנו שהיה רוב בניגוד לדעתנו. אז צריך למחות ולהשתולל, אבל בוודאי לא בממדים של מה שקורה היום. זה גורם לי להרהר לאן 'אבירי הדמוקרטיה' לוקחים אותנו".
דומב מסכים שמשהו בגנטיקה של הימין לא מאפשר לו לחרוג מהמסגרת הממלכתית של "הדר ז'בוטינסקאי" וכיוצא בזה, והוא תמיד יביא בחשבון מה חושבים בשמאל. "אני עצמי בחנתי כל דבר גם במשקפיים של איך יראו את זה התומכים באוסלו. בשמאל, לעומת זאת, בכלל לא סופרים אותנו".
"אין דבר שחיסל את הסיכוי האמיתי לשלום יותר מהסכמי אוסלו", סבור דומב. "גם אבות ההסכם, מרבין ופרס ועד ייבדל לחיים יוסי ביילין, יסכימו שדבר מחזונם לא התממש. ביילין אמר במפורש שהסכם אוסלו ייבחן אם ימשיך להישפך דם. זו לא חוכמה לאחר מעשה, אמרנו זאת גם אז. זה יישמע אולי שטחי, אבל המסקנה שלי מאוסלו היא ש'אשכנזים' שעושים הסכמים עם ערבים לא יודעים על מה הם חותמים בכלל. עד היום יש לי קשר עם חמולות גדולות בחברון, והם צוחקים עלינו. חבריי ואני הבנו שברגע שנותנים כוח לרשות טרוריסטית שכולה חמדנות ושחיתות, היא תשתמש בו לפגיעה הן ביהודים והן בבני עמם, ואת הכסף היא תגנוב לעצמה. היום יש לממשלה רוב של 64 בלי עריקים, והוויכוח בתוך העם מעורר מחשבות רבות על אודות הלגיטימיות הקולקטיבית שלנו".
לאחרונה נחשפו פרוטוקולים מישיבות הממשלה באותה תקופה. היו שרים כמו חיים רמון שרצו לאפשר מחאה עוצמתית, אבל רבין הגיב ב"לא בטוח שצריך". תגובת השלטון הייתה שונה מהיום?
"אם אנחנו היינו חוסמים את איילון כמו אנשי כוח קפלן, היו הרוגים ופצועים", משוכנע דומב, אך מוסיף, "אומנם יצא לנו לבלות כמה לילות בבתי הסוהר אחרי אותה מחאה, אבל באופן בסיסי אני חושב שחלק לא מבוטל מהאנשים שהורו לעצור אותנו הבינו בסוף את הכאב".
בעיניך, למחאה נגד אוסלו הייתה השפעה?
"בשוליים. היא השפיעה על התנהלות הצבא בשלבים שלאחר ההסכם, ההתנהלות מול ערפאת, הנסיגה מהערים, שיתוף הפעולה עם אש"ף. בשיחה שהייתה לי עם רבין הוא אמר שיש דברים שלא יקיים לפני שיבדקו את ההתנהלות של ערפאת. הוא סירב לוותר על השליטה בקבר רחל. אבל בגדול המחאה לא הניעה אותו להתנער מההסכם".
צה"ל תמך באוסלו, לא?
"לא הצבא ולא המודיעין היו מעורבים בתהליך אוסלו. זה נפל עליהם מהשמיים והם קיבלו את זה. אהוד ברק הזהיר מפני הסכנות שבתהליך. זה מחוויר מול ההחלטות על הרפורמה המשפטית".
התנהלות התקשורת כלפי שתי המחאות, אז והיום, היא נושא למחקר בפני עצמו. "אמרו אז שהתקשורת מדווחת על מה שהיה, ולא משמשת חלון ראווה מודיעיני על העתיד. היום אתה שומע כל הזמן היכן ההפגנות ייערכו, ואיש אינו קובל על כך שהתקשורת הפכה לחלק מהמחאה. זכיתי להיות ממייסדי דוברות מועצת יש"ע, דבר שלא היה קיים קודם לכן, והבנתי שאם לא יהיו גימיקים לא נהיה קיימים. כשרצינו להראות איזה אחוז מהשטח יימסר לפלסטינים איש לא רצה להתייחס לעניין, עד שהפקנו סרטון בסגנון 'החרצופים' והראינו בו את טיבי וערפאת טסים במסוק מעל תל־אביב ומדברים על השטח שיקבלו. שילמנו כדי להכניס את הפרסום הזה לבתי הקולנוע, ורק אז התקשורת התחילה להתייחס. היום התקשורת לא התמכרה למחאה, היא מכורה אליה באופן טבעי".
גם אז היו אירועים אלימים.
"אתה זוכר את 'קייטנת כך?' אותה מסגרת 'חשאית' שבה למדו הנערים להשתמש בנשק ושיטות לחימה כדי להתנגד לאוסלו? ניצן חן ביקש ממני תגובה. אמרתי לו 'כל הסיפור הזה הוא גימיק, הצגה למען התקשורת כדי לזכות בתשומת לב', וסירבתי לתת תגובה. נכון שהיו מעשים אלימים, דחפו שוטרים והבעירו צמיגים, אבל כשחסמנו את הכניסה לירושלים הביאו פרשים והכול הסתיים אחרי 20 דקות. אין מה להשוות להיקפים של היום. מטות ערים עשו הפגנות בכל הארץ, אבל כמה? אני חושב שנהגנו נכון. אם היינו עושים עשירית ממה שעושים היום, התמיכה בנו בדעת הקהל הייתה פוחתת".
תחושה של גוג ומגוג
ניצן חן (60), היום מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, היה אז כתב הטלוויזיה הישראלית לענייני התיישבות ומתנחלים. חן סיקר מקרוב את ההתארגנויות והמחאות, ההפגנות וחסימות הכבישים, ואף שידר בשידור חי את אותה הפגנה סוערת בכיכר ציון שבה הוצגה תמונת רבין במדי אס־אס, וששימשה מושא להתקפות נגד הימין ונתניהו. רבים היו בטוחים אז, הוא זוכר, שאנו עומדים בפני מלחמת אחים אמיתית. "הייתה באוויר תחושה של גוג ומגוג. הסכמי אוסלו חידדו את השסעים בחברה ואת הקונפליקט המשמעותי ביותר בין ימין לשמאל. מנהיגי המחאה היום צריכים להודות לאורי אריאל, אהרן דומב ומשה פייגלין שסימנו עבורם את קווי המחאה החזקה, והראו איך מובילים מרי אזרחי לא אלים. אלה אבני דרך שמאפשרים את המחאה היום, על כל חסימות צירי קפלן ואיילון. בלי אנשי מחאת אוסלו זה לא היה קורה היום".
ובכל זאת, אומר חן, המחאה אז הייתה אידיאולוגית ולכן מוצדקת. "הייתה לה הנמקה ערכית משמעותית, ואני לא חושב שזה מה שקורה היום. איש אינו מאמין שעל שסע משפטי יגיעו לממדי מחאה כאלה. זו ארצנו ופייגלין ניהלו עשרות מחאות של סגירת כבישים ועימותים עם המשטרה. סיקרתי מאות עימותים כאלה, שהייתה בהם גם אלימות, אבל היו להם קווים אדומים שאותם הם לא חצו למרות כל נבואות הזעם".
יש מי שניצל את רצח ראש הממשלה שנתיים לאחר מכן כדי לנגח את המחאה הנרחבת נגד אוסלו.
"חייבים לנתק. הסכמי אוסלו הביאו לרצח מאות יהודים בשלוש השנים מאז החתימה. הקרקע הקשה והתוססת של הרציחות היא שהביאה למחאות. מחאת הימין הייתה לגיטימית וכללי המשחק נשמרו, למעט מקרים בודדים. הנהגת המתיישבים והימין הקפידה הקפדה יתרה שלא לחצות את הקווים, ושילמה את המחיר. הייתה אווירת אלימות אבל היא הייתה מדודה ונשלטת, עם בלמים ואיזונים. גם בכיכר ציון, עם הסיסמה 'בדם ואש את רבין נגרש', רק בודדים חסמו כבישים והבעירו צמיגים. הרוב באו למחות בצורה ממלכתית".
כאיש תקשורת ותיק, מה אתה חושב כשאתה מתבונן על התנהלות התקשורת אז והיום?
"אני זוכר ששידרתי עשרות כתבות על המכות שפייגלין חטף ועל הימים שישב בכלא, אבל בלי ההליכה על הקצה והגימיקים של יש"ע, מה שכינינו בזמנו 'דומפה הפקות', הם לא היו זוכים לכיסוי תקשורתי. היום רוב תקשורת המיינסטרים מסקרת באהדה רבה את ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית. צריך לזכור שזו תקופת טרום הרשתות החברתיות, והתקשורת הייתה הכלי הבלעדי לסיקור המתרחש. לא היה פלורליזם תקשורתי. רשות השידור שלטה בכיפה, ורוב התקשורת נטתה לצד הסכמי אוסלו כדי לתת צ'אנס לשלום, כמו הרוב המכריע של הציבור. מעטים נמנעו או התנגדו. לו היו אז רשתות חברתיות, הן היו מלבות את היצרים ומתסיסות את האווירה. היו מתפרסמים קטעי וידאו ללא פילטר של עריכה, וזה היה יכול להבעיר תבערה גדולה עד כדי נפגעים בנפש".
אמרת מחאת אוסלו אמרת משה פייגלין, האיש שנעצר, הואשם, הורשע ונכלא יותר מכל אחד אחר על פעולותיו בתקופת המחאה. יחד עם חבריו, הרב בני אלון ז"ל ושמואל סקט, הקים פייגלין את תנועת "זו ארצנו", אחרי שטען כי מועצת יש"ע פסיבית ו"חלבית" מדי.
"החלטנו לפעול אחרי שראינו ששום מחאה ממוסדת אינה משנה דבר, כי התקשורת לא נותנת לה כלל ביטוי", מספר פייגלין. "אני זוכר שהלכתי עם משפחתי להפגנה שארגנה תנועת חב"ד. היו שם אולי מיליון איש ואריאל שרון שבת שם רעב, אבל בתקשורת כמעט לא שמעת עליה מילה. להפך, הימין הוצג כאלים ומכוער. עד שבאנו באוגוסט 95', חסמנו כבישים ועצרנו את המדינה מלכת, ואז כבר אי אפשר היה להסתיר את זה. יצרנו בעיה אמיתית לשלטון.
"ההתנהלות מולנו הייתה כמובן שונה לחלוטין ממה שאנו רואים היום מול חסימות הכבישים של 'כוח קפלן'. כבר ביום הראשון עצרו אותי, ובתוך יום הביאו אותי לבית המשפט. שם הטילו עלי חצי שנת מאסר על תנאי וקנס של עשרת אלפים שקל. כשהמשכתי לארגן הפגנות העמידו אותי לדין באשמת המרדה. זה כתב אישום שאני גאה בו מאוד, הוא תלוי אצלי בסלון. קיבלתי 18 חודשי מאסר, חלקם על תנאי וחלקם הומרו בעבודות שירות.
"כבר אחרי הפעולה הראשונה נתקלנו באלימות מצד המשטרה. האלימות הזו הקטינה מאוד את מספר האנשים שהיו מוכנים לצאת, והיא התקבלה בהבנה תקשורתית. אחרי שחטפנו מכות רצח הכותרת בעיתון הייתה 'אלימות בהפגנת זו ארצנו', אבל ברקע הייתה תמונת מפגינים זבי דם, כך שכולם יכלו להבין מי האלים כאן".
כשאתה שומע היום את אהוד ברק ודן חלוץ קוראים לסרבנות, מה אתה חושב?
"מה שאמרתי אז הוא כלום ושום דבר מול הדברים הנשמעים היום. אני לא קראתי לסרבנות צבאית שלא מכינה את המדינה למלחמה, שזה דבר איום ונורא. מה שקורה היום הוא לא מרי אזרחי אלא בגידה במדינה. להחליש את כוחו של צה"ל מול האויב שונה מסרבנות לפקודה ספציפית כמו לשרת בשטחים".
אחרי רצח רבין המחאה דעכה, משחזר פייגלין, והרצח פתח את השער למימוש הסכמי אוסלו ללא כל התנגדות בתקופת ממשלת פרס. "מי שטוען שרצח רבין רצח את תהליך השלום הוא מקשקש ומלהג. הסכמי אוסלו קיבלו צ'ק פתוח. נתניהו רכב על גלי המחאה ועלה לשלטון ב־96' כנגד כל הסיכויים, אבל תוך זמן קצר התברר שלרוב היהודי אין אלטרנטיבה שונה מאוסלו. גם הוא רץ ללחוץ את ידו של ערפאת".
מהלך נוסף שיזמה תנועת זו ארצנו בתקופת מחאות אוסלו היה הקמת מאחזים ליד כל היישובים הקיימים ביו"ש. "ניסינו לגרום לכך שמאה יישובים יקימו מאחזים, וכך לעצור את השיחות. לא הצלחנו להוציא את המהלך כולו לפועל כי מועצת יש"ע התנגדה. בכל זאת קמו קרוב לעשרה מאחזים. הם פונו אבל חלקם חזרו ונשארו והיום הם יישובים פורחים. הם התחילו את מה שנקרא היום 'ההתיישבות הצעירה' או נוער הגבעות, והיום הם תופסים שטח ששווה בגודלו לכמה ערים בגוש דן. זה הכוח היחיד שפועל נגד ההשתלטות הערבית. זו ארצנו הקימה את התשתית התודעתית של היציאה מהגדרות אל השטחים הפתוחים".
היו דברים שהיית עושה אחרת במחאת אוסלו?
"בגדול לא. בהארץ כתבו אז ש'פייגלין מסוכן כי הוא חושב כמו שמאלן', והם צדקו. השמאל חושב שהוא האבא והאימא של המדינה, ולכן גם כאשר הוא במיעוט הוא ממשיך לשלוט. השמאל יודע לסמן את הקו האדום שמעבר לו לא חורגים, והימין לא. לכן 'למחוק את חווארה' זו אמירה מתועבת, אבל אם מישהו יגיד למחוק את בית־אל או קדומים זה הומני. הבעיה שהפכנו את המדינה מהתפיסה של 'יסוד כיסא ה' בעולם', שאני מאמין בה, לא־לוהים ממש. זו עבודה זרה, ואסון גדול שעד היום לא יצאנו ממנו. השמאל בז לנו ובצדק. מי שחושב שההקבלה הזו תגרום לשמאלני אחד לחזור בו מהסרבנות, פשוט אינו מבין את שורש העניין. העלאת הצייתנות שלנו על נס, מול מעשה הנבלה והפשע שהיינו שותפים לו, הופכת אותנו לבלתי רלוונטיים לחלוטין.
"הכוהנים הגדולים של השמאל, כמו עמוס עוז, לא היססו להצהיר שהם מוכנים למלחמת אחים. אם אצלנו שניים או שלושה רבנים היו מדברים כך, לא היה גירוש. פגשתי בוועידת הליכוד את עמרי שרון וניסיתי להלך עליו אימים בסירוב פקודה. הוא צחק ואמר 'זה לא יקרה', וידעתי שהוא צודק. לא יעזור שנמשיך לנצח בבחירות כי הם קובעים את גבולות השיח באמצעות אי הציות הערכי. זה מה שקורה כעת בקפלן. במשפט ההמרדה שלי סירבתי לטעון לעונש ולהביע חרטה, אף שידעתי שצפויות לי שנים ארוכות בכלא".
הסגידה לפרס
ענת רוט, היום חוקרת בכירה בפורום קהלת, הייתה באותם ימים פעילת שמאל נלהבת, חברה בשלום עכשיו ויועצת לבכירי מפלגת העבודה. היא השתתפה בעשרות מפגשים עם פלסטינים, ולא היה לה ספק בלגיטימיות של ההסכמים. "בליבי התנגדתי לאוסלו כי גדלתי בבית ציוני, ולא היה לי פשוט שהולכים לוותר על חלקים מהארץ. שירתי בבקעה, ליד יריחו, והיה לי קשה לחשוב שיוצאים משם. גם להפגנה ב־4 בנובמבר לא הלכתי, אף שהמארגנים היו חבריי הטובים. אבל סמכתי על רבין שאם הוא הלך למהלך כזה, זה כנראה הדבר הנכון. ידעתי שהוא מחובר בנימי נפשו לישראל ולירושלים, אבל כעת הוא נותן סיכוי לשלום. הפלסטינים תוארו כמי שמוותרים על דרך האלימות ומכירים במדינת ישראל. יש את 'הרעים', חמאס והג'יהאד מתנגדי השלום, אבל יש את ה'טובים' שאיתם נעשה שלום.
"לא הבנתי למה המפגינים אומרים דברים כה קשים על רבין. הוא הרי היה גיבור ישראל, רמטכ"ל 67' ששחרר את ירושלים. אחרי הרצח פרחה ספרות עיון שעסקה במחאה ובמה שכונה 'ההסתה שקדמה לרצח רבין', וממנה רכשתי את כל הידע שלי. לא היה ספר שלא קראתי. המתנחלים היו בעיניי חבורה שמקדשת את האמצעים ומעדיפה את ארץ ישראל על פני כל ערך אחר, ובשם הערך המקודש הזה כל האמצעים כשרים, כולל רצח ראש ממשלה. זה מובנה באישיות ובאידיאולוגיה שלהם ועל זה הם מחנכים את הילדים שלהם. על הנרטיב הזה גדלתי ואיתו הגעתי להתנתקות. חיכיתי לראות מתי זה יתפרץ, ולהפתעתי ראיתי תמונה הפוכה לחלוטין. ראיתי ציבור שארץ ישראל אכן ערך מקודש וחשוב בעיניו, אבל יש ערכים אחרים כמו שלמות העם ושמירת כללי הדמוקרטיה".
את רואה קווי דמיון למחאה היום?
"מחאת אוסלו נוהלה בידי ציבור אחראי מאוד, בתוך הקווים, מבלי לפגוע בצבא ובמדינה. את האחריות הזו אני לא רואה היום במחאות נגד הרפורמה. אני מאשימה את המפגינים היום באותן ההאשמות שהוטחו במוחי אוסלו. הם כאן כדי להגן על מה שהם מכנים 'דמוקרטיה', אבל מוכנים לשרוף את המועדון, לפלג את העם, לפגוע בצבא ובמדינת ישראל. זה עצוב".
יהושע מור־יוסף היה כתב ערוץ 7 בכנסת ומגיש יומני חדשות. את המחאה סיקר בעיקר מהכנסת, אף שחבריו לתא הכתבים ניסו מדי פעם להוציאו מהתא בטענה שמדובר בערוץ "לא לגיטימי". "השתדלנו להביא חדשות שלא הופיעו בערוצים האחרים, שלא היו ספקנים וביקורתיים כלפי הסכמי אוסלו. למשל דיווחנו שישראל כללה את ירושלים בהסכם פריז מההיבט הכלכלי. זה סיפור שעיתונים כמו ידיעות אחרונות כבר לא יכלו להתעלם ממנו. אחד התפקידים שלנו היה להסיט את הווילון שהתקשורת הכללית פרסה מעל הפרות ההסכם מצד הפלסטינים. זו הייתה האובססיה שלנו.
"שידרנו גם את מספרי המשתתפים בהפגנות. היום יש לימין אמצעי תקשורת מגוונים, אבל הם כל כך מפוצלים ואף יוצאים זה כנגד זה. בניגוד להיום, יצאנו נגד סרבנות. הימין ממלכתי הרבה יותר, כנראה אנחנו לא מסוגלים אחרת".
מור־יוסף קובל על כך שהיום הקו המפריד בין דעה לידיעה נמחק לחלוטין, ועיתונאים אינם מהססים להיות שחקנים פעילים. "כתבים בכלי תקשורת מובילים כיום מתפקדים כמנהיגי המחאה, מסקרים כל פסיק בכל צעדה ומדווחים על לוחות הזמנים של ההפגנות. אני זוכר את עצמי רב עם עורכי חדשות ברשת ב' ומתחנן שידווחו על הפגנה שתהיה בעוד שעה, ומקבל תשובה שלא מדווחים אלא על מה שקרה ולא על מה שיקרה. פעם נסעתי לטאבה לסקר את פגישת פרס עם ערפאת. פרס קיים תדרוך לכל הכתבים הישראלים וראיתי כיצד כולם סוגדים לו. הם יודעים לשלוט, אנחנו כאלה שלומפרים".
בהשראת מהפכת הסטודנטים
יונה פרסבורגר, כיום גרפיקאי ותושב מצפה־יריחו, תיעד את מחאות אוסלו בספר שהפיק. הוא נולד בצרפת, עלה ארצה כנער, חזר בתשובה ובזמן לימודיו בישיבת הסדר הפך לפעיל ארץ ישראל. בימי אוסלו עיצב, יחד עם אביו, האמן יצחק פרסבורגר, כרזות מחאה שהופצו בכל רחבי הארץ.
"הרקע לכרזות היה מהפכת הסטודנטים בצרפת בסוף שנות השישים, שהייתה קרובה למלחמת אזרחים", הוא מספר. "אבי, ניצול שואה, היה בסורבון, מוקד ההפגנות, וראה כיצד מצליחים לכבוש את הלבבות על ידי כרזות אמנותיות. כאשר הגיעו ימי אוסלו בער לו ליצור אמנות מחאה. הכרזה הראשונה שיצר הייתה של מחבלים היוצאים ממפת ארץ ישראל עם קלשניקובים בידיהם. לצד האיור נכתב: 'נחש צפע – מדינה ערבית בלב הארץ היא סכנה קיומית'. הוא גם צייר יונת שלום שממנה יוצאת יד עטורת טבעת בצבעי דגל אש"ף".
הכרזות הופצו מאילת ועד קריית־שמונה, במימון קבוצת יהלומנים ואנשי עסקים. "אפילו אנשי ההתיישבות העובדת נטלו חלק במאבק, כולל מפא"יניקים ותיקים בעמק יזרעאל. בצומת כפר יהושע אפילו היה אוהל מחאה. השב"כ ניסה בשלב מסוים להפליל את אבא. מישהו הזמין כרזה מסיתה נגד רבין, אבל לא נפלנו בפח".
"אנשי הימין התריעו מפני הבאות והתברר שצדקו. חשבנו שהדור הבא, שישאל איך נתנו רובים והכניסו מחבלים אל לב ארץ ישראל, צריך לקבל תשובה. לכן החלטנו להראות שלא כל העם הלך ומכר את ארץ ישראל, והיו כאלה שהזהירו והתריעו. הימין צדק והשמאל היה הזוי, וזה עוול לטעון שהעם היפה הזה מכר את ארצו".
אחרי רצח רבין, כשהימין נדם והאווירה הייתה שהמחנה הלאומי כולו אחראי לרצח, יצא פרסבורגר לשטח והחל ללקט תמונות ולראיין את האנשים שנטלו חלק במחאה. הראיונות והתמונות הצטברו לספר אלבומי בשם "רוח אחרת: סיפור המאבק והמחאה בעידן אשליות השלום, מהסכם אוסלו למלחמת אוסלו".
איך היית מסכם את מחאת אוסלו, מה היא שינתה?
"להבדיל מהמחאה היום נגד הרפורמה, שהיא בעיקר של השמאל הקיצוני, מחאת אוסלו כללה חלקים הרבה יותר נרחבים מהעם. היא התחילה באופן ספונטני מהעם. מטות הערים צמחו מהשטח ולא הונהגו בידי פוליטיקאים. הפסיפס האנושי היה מרתק. אני חושב שהיא הצליחה, שכן היא הובילה למהפך 96'. אם פרס היה נבחר, הוא היה ממשיך להוביל ללא היסוס את 'תהליך השלום'. המחאה אומנם לא עצרה את הסכם אוסלו בזמן אמת, אבל היא יצרה את האווירה הציבורית שהובילה לעליית הימין לשלטון".
