בשבועות האחרונים עלתה לאוויר "ילדי אוסלו", סדרת רשת בת ארבעה פרקים מבית כאן דיגיטל, שיצר נחום אבניאל. כפי שמלמד שמה, היא עוסקת בבני הדור שהתבגר במהלך שנות התשעים, בעיקר ביש"ע ובירושלים, וחווה על בשרו את כישלונו של הניסיון לעשות שלום.
מבחינת אבניאל, מדובר בסיפור אישי לפני שהוא לאומי. "כשעוסקים בתקופה ההיא מדברים בעיקר על הזווית המדינית, לא מדברים על השטח, על מה שאני חוויתי: תפילת שחרית במקום שבו היה רצח, מצב ביטחוני שהולך ומידרדר, הפגנות שמדוכאות ביד קשה ותקשורת שמציירת אותך כקיצוני ואלים. יש דור שלם שראה את המנהיגים לוחצים ידיים, אבל לא חווה רגע אחד של שלום. הדור הזה נושא איתו מטען כבד, והכרה במטען הזה אולי תעזור לנו להבין את הפחדים והכעסים של ישראל 2023. כשאתה יוצר, אתה רוצה לספר סיפור שלא סופר, ואני חושב שהסיפור הזה לא סופר".
הדור השני של ההתיישבות, אומר אבניאל, נושא עימו מטען מובחן. "הדור הראשון הגיע ליש"ע מתוך בחירה ואידיאולוגיה חזקה. אנחנו, איזו ברירה הייתה לנו? גדלנו שם עם ההורים שלנו, לא יכולנו להגיד להם 'יאללה ביי, אנחנו הולכים לגור ברחובות'. זה הסיפור שלנו".
נחום אבניאל, יוצר "ילדי אוסלו": "מצד אחד אומרים לי 'למה מדברים על הקשיים? זה חישל אותנו ואנחנו חברה חזקה ויש יישובים פורחים', ומצד שני 'אתם הפרעתם לשלום ורצחתם את רבין'. מה לעשות שהסיפור מורכב יותר"
אז מי הם אותם ילדי אוסלו, ועד כמה אותם ימים עיצבו את זהותם הנוכחית כאנשים בוגרים? כדי להשיב על השאלה הזו, שוחחתי עם אבניאל ועם עוד שלושה שעונים להגדרה הזו, ושמביטים על התקופה ההיא בדרכים שונות.
איך זה נראה לנו הגיוני
"גדלתי במקום שאסור לומר את שמו, וכששאלו תמיד עניתי: אני מלְיַד. לנקוב בשם המפורש היה לבחור עמדה: התנחלות, התיישבות, שטחים או שטח כבוש. כל אחת מן המילים נשאה מטען. להגיד את שמו של המקום בו נולדתי פירושו להיות זרה, שנואה ללא עוון: אני משם. אבל אני נולדתי שם, ביישוב הקטן בעל הגגות האדומים שנקרא על שם ביתו של הא־ל והיה לפרקים גן עדן של ילדות נטולת דאגות של אופניים ושמש קיץ ומחנות סודיים, אך הפך לעיתים קרובות לפתחו של גיהינום, רעשי אדמה פוליטיים שנשגבו מתודעתנו הילדית מולידים התפרצויות פתאומיות, פותחים את שעריו באחת. אבנים ניפצו שמשות, כדורים נורו, אנשים שהכרנו נעלמו לבלי שוב" (מתוך "היופי אם יוכל להגן עלינו", ממואר בכתובים מאת נחמה (ליבסקינד) רוזנצוייג).
"ישבנו וספרנו שבעה אחים, שמונה פעמים כמעט מתנו", אומרת נחמה רוזנצוויג, בת 37 ואם לארבעה, תושבת רתמים שבנגב ומורה לספרות בתיכון לחינוך סביבתי בשדה־בוקר. כפי שהבנתם, היא גדלה בבית־אל. גם בעבור נחמה ואחיה, כמו רבים אחרים, קבוצת הפייסבוק "ילדי שנות ה־80: ילדות בצל האינתיפאדה", שפתחה שירה צרי, הציפה את הסיפורים הללו.
"את אוסלו אני זוכרת כהפגנות. לקחו אותנו שבוע שלם לעיר אוהלים, ישַנו שם במין סיטואציה מוזרה של הפגנות, שהפכו ליותר ויותר אלימוֹת ככל שחתימת ההסכם התקרבה. אבא שלי פעיל ימין, ממקימי היישוב, זה היה בדמו, אז היינו מאוד מעורבים. היו הפגנות שאבא שלי נעצר. זה היה תרחיש הגיוני, ולכן היינו קובעים מראש נקודה שבה מחכים ששכן יחזיר אותנו ליישוב. היום כאימא זה נראה לי לא הגיוני. לא הייתי מכניסה את הילדים שלי לסיטואציה כזו. אפילו עכשיו, כשהאווירה הפוליטית בוערת, לא הצלחתי להוציא את עצמי להפגנות ובטח שלא לשתף את הילדים, כי אני חוויתי את הדבר הזה כמשהו לא מוגן. אני מאמינה במעורבות פוליטית, אבל לא מסוגלת.
"היום אני בקצה השני, מצביעת מרצ. אני חושבת שזה קשור לחיים שלי כילדה בבית־אל, שהיו בלתי אפשריים. אני כמובן אומרת את זה במבט מבוגר, ילד מסתגל כמעט לכל מציאות חיים. גדלנו לתוך המציאות הזו וזה היה נראה לנו נורמלי, ורק כשיוצאים ממנה פתאום עולות שאלות. 'רגע, מה זה היה'. כילדה את לא יודעת לנסח את זה, אבל איזה ילד נורמלי הולך כל הזמן ללוויות? הבן של השכנים נרצח יחד עם אימא שלו כשהייתי בת שמונה, וזה היה משהו שברור שיכול לקרות לך. מין פחד כזה שחיים איתו. באינתיפאדה השנייה הייתי מתבגרת. אני זוכרת את התחושה שכל שיחה יכולה להיות האחרונה, שאני נוסעת בכביש ולא יודעת אם אחזור הביתה".
"מה אני זוכר? בעיקר את הזעם כלפי השמאל. תחושת חרדה שהנה הולכת להיות פה מלחמה. תחושה שהזניחו אותנו, שזרקו אותנו לכלבים". אומר לי דן שנקר, חבר קרוב שגדל בקריית־ארבע. "יש לי זיכרון מכיתה ז', טרום אוסלו. הייתי נוסע לרנה־קאסן בירושלים. ילד פַספוס שנוסע לבית הספר כל בוקר בכבישים המטורללים האלו, דרך חלחול וצומת הזכוכית ודהיישה וקבר רחל, וכל פעם חוטף אבנים. בכמויות. בחוויה שלי מפרקים לנו את הצורה יום אחרי יום אחרי יום, ואנחנו לא עושים כלום".
היחס הנוכחי של דן לעולם האקטואליה, נבט לתחושתו באותם ימים. "אני פנאטי בהקפדה שלי לא לצרוך מדיה, ממש שום טיפת חדשות. זה קשור לזעם שהיה אז, לתחושות הסלידה מהתקשורת. אני חושב שאפילו הזעם וחוסר האמון שיש לי היום מול השמאל קשור. אני מנסה להתנתק מהפוליטיקה. לכו תפגינו ותעשו מה שבא לכם, זה לא מעניין אותי. אבל כשאתם לוקחים ילדים להפגנות אני מזועזע. הפיוזים נדלקים אצלי מזה שילדים יהיו בהפגנות.
"ואולי הדבר הגדול באמת בסיפור שלי ושל אוסלו כילד שגדל בקריית־ארבע זה האנטי־ממסדיות. כשאתה חוטף אבנים וזורק אבנים בתור ילד, והמשטרה רודפת אחריך כשאתה בכיתה ה', ואחרי זה אתה גדל לתוך הנסיעה המשוגעת שהזכרתי, יש בך משהו אנטי־ממסדי מובנה. כילד אתה חווה את זה כהרפתקה ואין בך פחד, אבל נזרע שם חוסר אמון מטורף, ששיאו זו הממשלה שנותנת להם רובים. זהו, אתה לעולם לא תבטח בממשלה, לא משנה ימין או שמאל. הסלידה שיש לי מהמערכת והדיפולט האנטי־ממסדי שלי והתפיסה שאסור שיהיה לממשלות יותר מדי כוח, קשורים לאוסלו בצורה ישירה".
כאן זה בית
בדרך לתקוע ב', ווייז מראה לי שאני נוסעת ב"דרך השלום" בדיוק כאשר על צג הטלפון מופיע דיווח על פיגוע בחווארה. אני פוגשת לריאיון לילי את נחום אבניאל יחד עם נחמה שדה, בת 44 ואם לארבעה, מטפלת ומאמנת ובעלת גן ילדים פרטי. בין הכיסאות הקטנטנים והדובים הפרוותיים, כמעט כל מילה נטענת במשמעות נוספת.
שדה נולדה בקריית־ארבע, וכשהייתה בת שש עברה משפחתה לבית־הדסה בחברון. "כשהייתי בכיתה י"א אבא שלי כמעט השתגע מהמצב", היא מתארת. "החיילים היו חוטפים מאות בקבוקי תבערה בשנה, והיה אסור להם לירות. כל זה קורה מול הבית שלנו, כשלמטה חונים אמבולנסים שמחכים לטפל בחייל שייפצע. זאת הייתה השגרה. אבא יצא למילואים בעתניאל ומשם התקשר לאימא שלי ואמר לה 'לחברון אני לא חוזר. יש פה בית, אפשר לגור פה. אם את רוצה, תבואי'. וזהו, עברנו לעתניאל".
משפחתו של אבניאל עברה ממרכז הארץ ליישוב עטרת בבנימין בשנת 1992, אחרי שרבין עלה לשלטון, "אבא שלי אמר שזה הזמן לחזק את ההתיישבות. ההורים שלי אנשים מאוד אידיאליסטים, ויחד עם זה מאוד מחוברים למציאות", הוא אומר, ומוסיף בחיוך: "פגשתי גם כאלה שלא.
"אחרי שהסדרה עלתה, הרבה טוקבקיסטים כתבו 'למה הלכתם לגור שם?', 'לְמה ציפיתם?', או 'אז למה לא עזבתם?'. חשבתי על השאלות האלה, והתשובה היא שבהתחלה זה לא היה כל כך מסוכן לגור בעטרת. זרקו אבנים, זה לא נעים, אבל חיינו עם זה. חלק מהעניין בסדרה מבחינתי זה לתאר את ההידרדרות של המצב הביטחוני, כמו הצפרדע שמחממים אותה. אתה נמצא שם ונמצא שם ונמצא שם, ואז אחרי 20 שנה אתה שואל במבט לאחור 'איך לעזאזל שרדתי את זה'. מתישהו פשוט הגיע השלב שזה הבית שלך, ואתה לא עוזב את הבית".
שדה: "אין לי ציר זמן וזיכרון של ההידרדרות בשנים, אבל כשהגענו לחברון כל הרחובות והמעברים היו פתוחים. היינו הולכים לשווקים שלהם וקונים בגדים ונעליים. את כל הנעליים בתל־אביב ייצרו בחברון, אז הלכנו לחנות המפעל. זה היה לפני אוסלו".
אבניאל: "ככל שהשלום התקדם היה פחות מהחיים. הכול נסגר, היה יותר מוות, הפיגועים נהיו יותר מסוכנים. אני מנסה לספר את הפער המפגר הזה. כמה זה מוזר שהשלום גורם מצוקה".
מתי נגמרה הילדות?
אבניאל: "נקודת ציון משמעותית עבורי הייתה הרצח של נחשון וקסמן. עברתי כעת על תיעודים מהערוץ הראשון, ולא היו אז מסננים. הראו גופות של אנשים באוטובוסים. את הקלטת של נחשון וקסמן ראיתי ב'ערב חדש', חמש אחר הצהריים. עמדתי בחדר ילדים, הייתי בן 11, אני זוכר בדיוק איפה עמדתי, ואני זוכר את ההבנה שמחלחלת: החיילים שלנו לא כול־יכולים".
שדה: "לא נגמרה לי הילדות, אף פעם לא הייתה לי ילדות. אחת החוויות שנחרטה לי באופן קשוח מאוד היא דווקא לא ביטחונית, היא כאילו 'עדינה'. בחברון הייתה משחטה של גמלים, ובגלל שמדובר בחיה ענקית שקשה להשתלט עליה, השיטה הייתה להרעיב את הגמלים המון זמן עד שהם נחלשו ולא היה צורך להיאבק בהם. רק אז שחטו ותלו אותם בכיכר הגמלים ברחוב השוהדא למכירה. היינו שומעים את הצעקות של הגמלים הרעבים, והקולות האלה לא יוצאים לי מהראש. עכשיו תשאלי מה קשור שמתנחלת מחברון תדבר על מה קורה לה כשהיא שומעת צעקות של גמלים? זה משהו שקשה להסביר".
עניין נוסף שנחרט בנפשה של נחמה ושלרוב איננו נתפס כחלק מהסכסוך הלאומי, הוא "להיות ילדה ונערה בחברון", כלשונה. "כשעברת ברחוב היו מסתכלים ומקללים וזורקים מילים רעות דווקא לנערות. לא יודעת אם הם באמת היו חולים או שזה היה חלק מהטרור. לא הפחידו אותי לא יריות ולא אבנים, הפחיד אותי להיות נערה הולכת ברחוב. זה כל הזמן היה לספוג את המבטים של ילדים, נערים, בחורים וגברים ערבים. גדלתי מוטרדת, מפוחדת. תכלס אפשר לומר שאני פגועה מינית. כשיצאתי לעולם חשבתי שגברים הם חיות טרף, מסוכנים ורעים, שכולם כאלו ושערבים בוודאי כולם כאלו. לקח לי המון זמן להבין שאולי לא. שיש גברים טובים, וש'אפילו' חלק מהגברים הערבים הם בסדר".
זיכרונות מהרופא גולדשטיין
שדה כותבת קטעי ספוקן־וורד שבהם היא נוגעת בפצעי ילדותה. "אימא שלי ארגנה לפני שנה ערב סיפורים עם ותיקי חברון, ובעקבותיו היא ארגנה גם ערב של הילדים. כתבתי קטע ספוקן, אמרתי לזה שזה קשוח, שאני מנסה להיות עדינה אבל זה מה שזה, ושתגיד לי אם זה מתאים לה. בין השאר כתבתי על ברוך גולדשטיין, שהיה כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. הוא היה רופא המשפחה שלנו ועזר לנו המון, הייתי מאושפזת אצלו בבית. ברור שאני לא תומכת במה שהוא עשה, אבל הוא היה חלק מהילדות שלי. כשעליתי על הבמה לא ויתרתי על המשפט הזה ועל המורכבות הפסיכית ועל זה שהאירוע הזה סדק לי מלא דברים. היו אחר כך דיונים אינסופיים אם זה בסדר שהעליתי את זה. יש אנשים בגילי שעדיין תופסים ממנו צדיק, לא יכולים לחשוב אחרת. זה כמו לגעת בפצצה".
יש לכם זיכרון מההורים שלכם שמגוננים עליכם באיזושהי צורה?
"אבא שלי תדרך אותנו לפני נסיעות", מצטט אבניאל מן הזיכרון. 'אם אני אומר 'אבנים' כולם מתכופפים, אם הרכב מתחיל לבעור – לצאת מהרכב'. מאוד הצחיק אותי שהחברים שלי מתל־אביב דיברו באימה על המכת"זיות. איפה אתם חיים? אבא שלי תמיד הרחיק אותי מהפגנות. ישַנו ליד האיגלו של הג'וינט מול משרד ראש הממשלה, בשעה שכל החברים שלי הלכו לחסום כבישים וחזרו רטובים וסיפרו סיפורי גבורה על המכת"זיות".
שדה: "לזכותם של ההורים שלי ייאמר שהם לא נתנו לנו ללכת ללוויות בחברון, וגם לא להפוך בסטות אחרי פיגועים. זה היה יוצא דופן, ואבא שלי חטף על זה".
אבניאל: "חינכו אותי טוב. לא חינכו אותי לשנוא ערבים למשל, תמיד הפרידו, וחשבתי שזה אצל כולם ככה. בשלב מסוים גיליתי שלא. הכעס שלי היום הוא לא כלפי ההורים שלי אלא כלפי המדינה. אם אתם לא רוצים שנהיה שם תפנו אותנו, ואם רוצים או מסכימים שנהיה פה אז תגנו עלינו. אבל אי אפשר להפקיר אותנו. זה מגזר שהרגיש שהפקירו אותו, וזו תחושה קשה ועמוקה שנמצאת עד היום. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל אני חושב שהתחושה הזו מסבירה דברים על המציאות הישראלית עד היום".
שדה: "המדינה היא כלום מבחינתי, מזמן לא כתובת עבורי. אעשה הכי טוב שאני יכולה כדי להגן על הילדים ואהיה עצמאית ואייצר לנו חיים טובים. אף אחד לא יעזור לי בחוץ. יש לי אפס ציפיות. זה רק אני והבחירה שלי. זו אחת הסיבות שיש לי גן ילדים. לייצר בועה של ביטחון ונעימות והתחלה טובה. אני עושה את זה ממש טוב ועדיין קרועה מבפנים ורואה על הילדים שלי שלחלקם לא מתאים לגדול פה. יש לי ילד בן 19 שרוצה לעבור לצפון, ואני לחלוטין תומכת בזה. הוא רגיש מדי והסיפורים של האדמה הזו לא עושים לו טוב".
יש זיכרונות של כלי הגנה מהילדות?
שדה: "לאבא שלי לא היה אקדח, אבל היו לו חרבות מלוב. הוא היה הולך למערת המכפלה עם חרב בתוך נדן. לא שהוא ידע להשתמש בה"…
אבניאל: "אני ישנתי עם מקלות ליד הראש. אני חושב שזה היה נפוץ".
שדה: "לאחי שגדול ממני בשנתיים הייתה צוואה. במחברת מיוחדת הוא תכנן כל מיני תרחישים, כתב את שמות כל הילדים ומה התפקיד וכלי הנשק של כל אחד מהם".
אבניאל: "אין לי אקדח כיום, אבל יש לי נונצ'קו מאז כיתה ט'. ראיתי שביעיסט שמתאמן בישיבה וביקשתי ממנו שילמד אותי איך להשתמש בזה, וקניתי לי. עד היום אני מסתובב עם נונצ'קו. עדיין דוקרים אנשים היום. כואב לי מאוד לראות שהילד שלי ישן עם מקלות ליד המיטה".
שדה: "הילדים שלי אומרים שהם מפחדים, לא נרדמים".
אז למה גם אתם, הפעם כהורים, בוחרים לגדל ביו"ש את הילדים שלכם?
שדה: "לאן אני אלך, לירושלים? ברכבת הקלה לא יהיו לך התקפי חרדה כשהקרון מלא בערבים צעירים? הבת שלי לא מסתובבת בחצי מהאזורים בירושלים. אני מהשואה ומטריפולי, גם שם רצחו שלושה דורות של המשפחה שלי".
אבניאל: "הסיפור המכונן של המשפחה שלי זה הפרעות שעשו בהם ב־67' בתוניסיה. לאן נלך? אנחנו גרים פה, בישראל, לא יודע אם אפשר להגן עליהם. בת־שבע ניגרי, שנרצחה בפיגוע בהר חברון, הייתה הגננת של הבן שלי. הוא לא זכר אותה, הוא בן שבע היום. לעומת זאת הרצח של משפחת דִי מאוד נוכח אצלנו. הבת שלהם רינה הייתה מדריכה ב"עזרא" אצלנו. אשתי שרית שמעה אותו אומר לאחותו הקטנה 'יש לנו מזל שיש לנו אימא, כי יש שתי אימהות שהרגו'".
קשה.
"השאלה אם מותר להודות שקשה. יש דור שאומר 'לא, אסור! זה מחליש את כולם! זה פוגע במה שעושים! האמת שגם אני בתוך עצמי אומר 'לא מגיע להם שנהיה חלשים'".
זה הסיפור שלנו
"אי אפשר להבין את השבר של הציבור הישראלי מול הסכמי השלום אם לא מבינים את הפרקים הקודמים בסיפור", חוזר אבניאל למניעים שהביאו אותו ליצירת הסדרה. "האינתיפאדה השנייה היא הקצה, אבל לאורך כל הדרך מאז שנחתמו הסכמי אוסלו, אנשים לא חוו את השלום שדיברו עליו. לא ביש"ע ולא בירושלים ולא בבית־ליד. אני לא מרגיש נוח להיות כזה פוליטי, אבל כאדם שזה הסיפור שלו, לא אשתוק כשמבטלים את הסיפור שלי".
מי מבטל את הסיפור?
"זה גם וגם. מצד אחד ביקורת שאתה לא מספר אותו מספיק אידיאולוגית, כי אנחנו גיבורים ורוצים להמשיך להיות גיבורים. לדור ההורים קשה לשמוע את הדברים האלו. התגובות שאני מקבל הן 'למה מדברים רק על הקשיים ועל הטראומה וכמה זה היה נורא? זה חישל אותנו. אנחנו חברה חזקה והנה יש יישובים פורחים וכל הכבוד לנו ותדבר על זה'. ושואלים אותי למה לא הבאתי מתנחלים 'רגילים' אלא רק מישהי שנראית חילונית, כלומר את שירה צרי, ו'למה הבאת שמאלני', כלומר את שיבי פרומן. בעצם שואלים למה לא הבאת את הסיפור של מי ששמענו את הסיפור שלו כבר אלף פעם", הוא אומר בחיוך.
"ומצד שני ישנו הגזלייטינג, 'זה לא היה ככה'. מנסים לדחוק אותי בחזרה לנרטיב של 'אתם הפרעתם לשלום ורצחתם את השלום ואת רבין, ואל תספר לי סיפור מורכב יותר'. ומה לעשות שהסיפור באמת מורכב יותר. אנחנו כמתנחלים רגילים לשמוע את הנרטיב השמאלני ולהגיד 'זה הנרטיב שלהם'. בצד שלהם לא רגילים לראות את הנרטיב שלנו. זה בסדר שתחלקו עליו, זכותכם, אבל תבינו איך אני מספר את הסיפור הזה".
