"קשה לנו להאמין שהם עשו שינוי אבל צריך לדעת לחבר אסירים משוחררים לקהילה"

בערב יום הכיפורים, כאשר מיליוני יהודים ברחבי הארץ יצעדו לעבר בתי הכנסת ויפתחו את תפילות היום הקדוש ב"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", גם בבתי הכלא יגיעו אלפי אסירים לבתי הכנסת ולמרכזי התפילה שסודרו עבורם. מי שיובילו הפעם את התפילה כחזנים, פייטנים, קוראים בתורה ותוקעים בשופר – הם האסירים עצמם. למעלה מאלף אסירים השתתפו בחודשים האחרונים בסדנאות הכנה לתפקידים שונים בתפילות הימים הנוראים. בכל האגפים הפליליים התקיימו מעמדי סליחות, ו־180 מוקדי תפילה הוכשרו עם ציוד מותאם.

בעיני רב שירות בתי הסוהר, גונדר־משנה הרב אייל סלמן, לא מדובר רק במחויבות לחופש הדת של האסירים, אלא גם חלק משמעותי בשיקומם. "אחד הגורמים שמביאים אדם לפשע הוא הסתכלות אנוכית, כשהוא רואה רק את עצמו", הוא מסביר. "כשאסיר מקבל תפקיד של בעל־תפילה או תוקע, והוא הולך בליווי הסוהרים לבצע אותו גם באגפים אחרים, פתאום הוא מבין שהוא בעל אחריות ושאנשים אחרים תלויים בו. אם הוא לא יקום בזמן, לא יהיה מי שיתקע או לא תתחיל תפילה.. מרגש לראות אסירים שרוצים לתרום. נהייתה תחרות מי ילך לאגף השני, מי יוכל ללכת למקום אחר. הם הופכים לנותני שירות וזה חלק מהשיקום שלהם".

ההיערכות הלוגיסטית בשב"ס לכל חג ומועד מתחילה הרבה לפני בואו, מספר הרב סלמן. "כשנגמר פסח מריחים את ראש השנה, וכשיוצא ראש השנה מריחים את פסח. כל חג זה מהלך ארוך עם מכרזים, ספקים, כשרויות מתאימות והרבה הזמנות. לקראת הימים הנוראים החלפנו 80 פרוכות, רכשנו 480 מחזורים בכל הנוסחים והשפות, 500 כיסויים לחלות, 100 פלטות, 50 מיחמים, 60 שופרות, 5,000 כיפות, 220 גביעי יין, 100 קיטלים, 2,000 מגשים עם סימני ראש השנה, 630 טליתות, ו־1,310 סטים של ארבעת המינים ברמות כשרות שונות, על פי מנהגים כאלה ואחרים. שלא יהיה אף אסיר בלי מענה".

בשבועות האחרונים התקיימו בבתי הכלא, ממש כמו בריכוזים דתיים ברחבי הארץ, עצרות חיזוק לקראת ימי הדין. מיטב הרבנים התגייסו למשימה, ובהם הרב הראשי דוד לאו והרבנים יצחק דוד גרוסמן, זמיר כהן, יצחק פנגר ועוד. באגפים השונים נערכו גם טקסי התרת נדרים בהשתתפות רבנים מכהנים בשב"ס ששימשו כדיינים, כאשר האסירים הובאו בפניהם בזה אחר זה.

במסורת היהודית עשרת ימי תשובה הם תקופת השיא של העיסוק בחשבון נפש ובתיקון המעשים, אך אצל רבני שב"ס זוהי רק הפתיחה לפעילות השנתית. "אצלנו עוסקים כל השנה מול האסירים בנושאים של חרטה, תיקון וחזרה בתשובה. הימים המרוממים האלה הם אצלנו הכותרת הראשית של השנה, ויום כיפור מקבל מקום מאוד מרכזי. הרגש שמתעורר ביום הזה מסיר את הקליפות החיצוניות, ומתעורר רצון גדול באדם לחזור לטבעיות שבו, לנשמה הא־לוקית שבו. להיות אדם טוב יותר עם א־לוקיו, עם חבריו ועם משפחתו. אנחנו רוצים להביא את האדם לאמונה שיש בו את הכוח לתקן, שהקב"ה מאמין בו, ושאם הוא ירצה יש לו כוחות להאמין בעצמו ולעשות את השינוי. זו העבודה שלנו".

כל זמן שהנר דולק

הרב סלמן, בן 50 ותושב בית־שמש, נכנס לתפקידו הנוכחי לפני כשלושה חודשים, לאחר 23 שנים בארגון. הוא החל כרב יחידה, שבאחריותו מתקן כליאה אחד, בהמשך כיהן כרב מחוזות המרכז והדרום בשב"ס, כראש ענף תָקוׂן תורני – המסלול התורני של האגף לשיקום האסיר, וכממלא מקום רב השב"ס.

הוא נולד בירושלים למשפחה דתית, אך נשלח למסגרות חינוך חילוניות. “חצי יום למדתי בתיכון לימודי חול, וחצי יום עסקתי בקודש. הייתי קשור לבתי הכנסת באזור מגוריי ולעשייה הדתית". הוא שירת בצה"ל, במסלול רגיל, כמש"ק דת במסגרת הרבנות הצבאית, ולאחר השחרור למד במכון מאיר בירושלים ובכולל מר"ץ. בהמשך פנה למסלול הרבני בשירות בתי הסוהר.

מתוך היכרותו עם הרבנות הצבאית ועם מערכים רבניים נוספים, הרב סלמן מצביע על הייחודיות של רבנות שב"ס על פני מקבילותיה בגופי ביטחון אחרים. “הרבנות פה מתחלקת לשני ענפים", הוא מסביר. “האחד זה הטיפול ה'רגיל' בענייני דת וכשרות – דאגה לאוכל כשר עם מערך שפועל מסביב לשעון, והפעלת בתי הכנסת. מלבדו יש לנו את הענף המיוחד של תקון תורני. הרבנות יושבת בתוך חטיבת התקון ועוסקת ביעד האמיתי של השב"ס. מעבר למשמורת נאותה על האסירים, המטרה היא להחזיר את האסיר לחברה כשהוא טוב יותר, אחרי שיקום. ואנחנו עושים את זה עם הכלים של עולם התיקון היהודי".

בכל אחד מ־29 מתקני הכליאה של שב"ס ישנו רב יחידה, ובבתי הכלא הגדולים יש שני רבנים. הרב ממונה על שירותי הדת – אגב, לבני כל הדתות – וכאמור על השיקום התורני. ברבנות שב"ס מקיימים פעילות מותאמת לכל סוגי האסירים הפליליים, ובהם אסירים טעוני פיקוח ואסירים על הרצף האוטיסטי עם מדריכים מיוחדים, מדרשות באגפי העצורים, וגם לימוד תורני לנשים בכלא נווה תרצה.

“מחוץ לכלא מכירים את האגפים התורניים, אבל מתוך 200 אגפי הכלא בישראל יש בסך הכול חמישה אגפים דתיים, מתוכם שלושה תורניים", מציין הרב סלמן. “אנחנו מפעילים בכל המתקנים 56 ‘מדרשות' – מסגרות שהאסירים לומדים בהן בתוכנית סדורה עם מבחנים. התוכנית כוללת חומרים תורניים מונגשים, עם מורים מתנדבים בכל רחבי הארץ. בכל אגף יש בית כנסת, והרב מגיע ונותן שיעורים. מי שמתקדם ומגלה רצינות יכול לעבור לאגף דתי. שם יש פחות טלוויזיות ויותר לימוד תורני, אבל עדיין לא מחויבים ללו"ז תורני. בהמשך, מי שעומד בתנאים יכול להתקדם ולעבור לאגף התורני. שם ממש מתַרגלים קהילה דתית עם תרבות תורנית. אין טלוויזיה, יש מדרשה בבוקר ובצהריים, ומחויבים ללו"ז".

איך אתה יכול לדעת שמי שיושב מולך בשיעור ומגיע לתפילות באמת עושה תיקון, או שהוא צריך להראות שהוא במסלול של תיקון בשביל שיפור תנאים או קיצור שליש?

“זה נכון שאין לנו מדד לזהות את עומק התשובה והשינוי, ואת התהליך שאדם עובר ובאיזה מקום הוא נמצא, אבל ברור לנו שאנשים עושים פה תהליך. השיקום התורני ידוע כמסלול שמוכיח את עצמו. מהמסלול הזה יש הכי פחות אסירים חוזרים, וזה המדד להצלחה".

אתה עומד מול אדם שאתה יודע על מה הוא יושב, אולי רצח או אונס, ומזמין אותו ללמוד תורה. זה לא נראה לך סותר?

“ברור שזה מקום מורכב, אבל דווקא פה נכנס התפקיד שלנו. אני אומר לרבנים שתחתיי איזו זכות יש לנו לקחת את אותם אנשים שפשעו וחטאו והזיקו לחברה, ואם הם לא יעשו שום תהליך ויישארו כמו שהם נכנסו לכלא, בבוא היום הם ישתחררו ויחזרו להיות שכנים שלנו ושל ההורים שלנו. אבל אנחנו יכולים לעשות את זה אחרת, להוציא אותם טובים יותר, מתוקנים יותר, כאלה שבחרו לעזוב את הרע. אנחנו מלמדים אותם שהאדם טוב ביסודו. המטרה שלנו היא שהאדם ירצה לחזור לטבעיותו ולשורש שלו, שהוא טוב, וכך הוא בוחר בדרך הטוב. צריך לבוא לזה עם לב שומע, להיות קשוב לצער שלהם, אבל לנתב את זה לא רק כדי לשפר איזה תנאי פה ושם, אלא שיבין ששלילת החירות שלו היא תוצאה של בחירה לא טובה שהוא עשה, ושבכל יום אפשר להתחיל מחדש".

וכשאתה מודע למעשים שהם הורשעו בהם, אתה מצליח לבוא בעמדה תמימה ולהאמין שהם יצאו אחרת?

“כשאני מדבר עם אסיר אני אומר לו שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן, וכל עוד אתה חי, הקב"ה אומר שעם האדם הזה אפשר לתקן. ההבנה הזו נותנת כוח לאמונה עצמית ולדרך שהם עושים, שיש בה עליות וירידות. זה לא חלק. יש אסירים שבדרך מאכזבים את עצמם וגם את הרב. היו אסירים שפתאום באיזו טעות שהם עשו, הם חזרו שנה אחורה בתהליך שעשינו. ראיתי אנשים שנפלו שוב ושוב. אבל חשוב להסתכל פנימה אל תוך האדם ולנסות שוב".

לעילוי נשמת הקורבן

דיברת על החזרה שלהם לחברה. כשאסיר יוצא מהכלא, הוא מצליח למצוא את עצמו בתוך חברה נורמטיבית?

“אנחנו עושים עבודה גם במישור הזה. החברה צריכה לדעת שאסיר שיוצא מכאן עשה פה דרך. קשה לנו לראות אנשים שעשו שינוי ולהאמין בזה, אבל החברה צריכה לדעת גם לעשות את השינוי ולחבר את האסירים המשוחררים לקהילה. בהובלת נציבת שב"ס פתחנו בחטיבת התקון מחלקת קשרי קהילה, שתפקידה לבצע השמה של האסירים שעומדים להשתחרר בתוך קהילה. מי שרוצה להמשיך בקשרי הקהילה התורניים שהחלו כאן, אנחנו מחברים אותו לרבני הקהילה ולגורמים שונים שיקלטו וילוו אותו. זה הופך את הליך השחרור לפחות מפחיד.

"אספר לך משהו מרגש", אומר הרב סלמן. "באחד האגפים הדתיים, האסירים היו עושים סיומי מסכת, ובין השאר הם עשו מבצע על סיום ש"ס של כל האגף ביחד. כל אחד נרשם ולמד מסכת, ויחד סיימו את ששת הסדרים. אחד האסירים ריצה עונש מאסר על רצח. בלוח שבו כל אחד כתב איזו מסכת הוא לומד, חלק כתבו שהלימוד מוקדש לרפואת או לעילוי נשמת אנשים מסוימים. אחד האסירים, שיושב על רצח, לקח על עצמו ללמוד מסכת לעילוי נשמת אלה שהוא רצח. זה היה אמיתי, וזה מראה שהוא עשה שינוי ומתחרט על המעשה. דבר כזה נותן לי כוח להאמין שגם מהעבירות הכי חמורות אפשר להשתנות. את המעשה אי אפשר להשיב ואת הכאב של נפגעי העבירה אי אפשר לרפא, אבל אם אנחנו יודעים שבעתיד הוא כנראה לא יפגע עוד באחרים, אז עשינו משהו".

"קשה לנו לראות אנשים שעשו שינוי ולהאמין בזה, אבל גם החברה צריכה לדעת לעשות את השינוי ולחבר את האסירים המשוחררים לקהילה"

הרב סלמן ממשיך ומספר על אסיר שהצליח להשתקם אחרי דרך חתחתים ארוכה. "כשהייתי רב יחידה, היה אסיר שהיה חשוב לו מאוד להשתתף באזכרה לאימא שלו. הוא היה קשור אליה מאוד, וידעתי שאם הוא לא יֵצא לאזכרה משהו אצלו ישתבש. אחרי שפניתי למפקד והסברתי לו את החשיבות, הסכימו שהוא יצא תחת ליווי כשאני בין המלווים, אזוק אליו יד ביד כל האזכרה. היה ברור שלידי הוא לא יעשה בעיות. בהמשך הוא השתקם, עבר לאגף התורני והשתחרר, ואני כבר לא הייתי בקשר איתו.

"יום אחד אחרי כמה שנים אני מקבל טלפון, 'הרב שלום'. אמרתי לו 'מה קורה, איך הגעת אליי'. הוא אמר לי 'הרב, אני מתחתן'. זה היה דבר כמעט דמיוני, בחור עם הרבה קשיים. ואז הוא אומר 'הרב, אני רוצה שאתה תחתן אותי'. אמרתי לו שאסור שיהיה קשר אישי מהסוג הזה בין הרב לאסיר משוחרר. אבל הוא לא הרפה. 'אתה הרב שלי, אין לי רב אחר, ואני רוצה שזה יהיה אתה'. הוא שלח מכתב רשמי לשב"ס וביקש שיאשרו את המהלך, ובאמת אישרו לי עם שורת הגבלות. הבחור הקים בית ומשפחה. אחרי קשיים לא פשוטים שעבר בדרך, הוא עשה את זה. לפעמים אדם צריך מישהו שיאמין בו ויגרום לו לגלות את הכוחות לשנות את עצמו".

לולב בבידוד

תפקיד נוסף שהרב סלמן לקח על עצמו, הוא סיוע למסורבות גט שבעליהן נכנסו לכלא בהוראת הדיינים עד שיסכימו לתת גט לנשותיהם. “כשהתחלתי את היוזמה הזאת היו כ־30 סרבני גט בכלא, היום יש 10. עשינו עבודה ביחד. אנחנו מקבלים רקע מבית הדין על הסיפור של הבעל, ואז מתחילים לפעול. לעיתים הבעל רואה בדיינים סוג של אויב, והם לא מצליחים לדבר על ליבו. ואז מגיע רב האגף, יוצר איתו קשר טוב, רוכש את אמונו ומנסה להסביר כמה חשוב להתחיל חיים חדשים ולא להיות תקוע במה שהיה. יש לנו הצלחות בעניין הזה. זה לא חלק מהשיקום, אבל ראינו שיש פה צורך ויכולת לעזור לחברה, אז לקחנו עלינו גם את הדבר הזה, על פי הנחיות בית הדין הרבני.

“לפני כמה שבועות", מספר הרב סלמן, “היה סרבן גט שהסכים להביא את הסיפור לסיומו, אבל לא רצה שזה יהיה דרך בית הדין שבו היו הדיונים, אלא שיגיע בית דין מחו"ל. הבאנו דיין מחו"ל כדי לסדר את הגט שלו. אחרי עשר שנות עגינות אשתו קיבלה את הגט".

לאחרונה עלתה טענה על כך שעמירם בן־אוליאל, שהורשע ברצח בני משפחת דוואבשה בכפר דומא, לא מקבל אפשרות לתפילה במניין ודברים נוספים. אתה מכיר את המקרה?

“בן־אוליאל לא כלוא באגף הפלילי אלא בביטחוני, והוא מוגדר כ'אסיר שמור'. אסירים ביטחוניים לא יכולים להיות באגף תורני ולא בשום מסלול שיקום. ההגדרה שלו נקבעת אצל גורמי הביטחון. למרות זאת, יש לנו תוכנית ייחודית גם לאסירים מהסוג הזה. אי אפשר לקבץ אסירים שמוּרים לשיעור תורה או לפעילות משותפת, אז רב המדרשה לומד באופן פרטני עם כל אחד. נותנים להם חומרי לימוד, ספרים. הוא לא היחיד. אנחנו משתדלים להגיע לכל פינה ולכל מקום, שלכל אחד יהיה שופר, מחזור, סוכה, ארבעת המינים, גם בהפרדות ובבידודים. אין אסיר שלא תהיה לו זכות לסוכה או לכל דבר אחר בחגים. כמובן, הכול בכפוף להוראות הביטחון של סגל הכלא".