בשנת 2004 הוצאתי לאור את הספר "ההולנדי של עכו", 43 סיפורים קצרים על כדורגל. היה זה ניסיון כן ואמיתי לחבר בין תרבות וכדורגל. שותפי דאז, אמיר דורון, ואנוכי הצלחנו לגייס את העיתונאי אבי מלר לערוך את האתגר העצום הזה. פנינו למאות אנשים מתחומים שונים – עיתונאים, ספורטאים, סופרים, משוררים, קולנוענים, זמרים, פוליטיקאים – וקיווינו לטוב. כשתיבת המייל התמלאה במאות סיפורים, הופתענו מההיענות המדהימה.
לאחר עבודת מיון נמרצת נותרנו עם 43 סיפורים. אחד הסיפורים הגיע מאורי אורבך. אז היה מגיש בגלי-צה"ל, חמד של אדם, לבבי וחייכן ולימים הוא יהפוך לחבר-כנסת ושר מוערך ביותר. ב-16 בפברואר 2015 הלך לעולמו.
הסיפור שלו, "עוד שבת", היה הסיפור הקצר ביותר באנתולוגיה. רק 524 מילים. אבל גם כשאני קורא אותו בפעם האלף, הוא מצליח לרגש אותי מחדש ולחנוק דמעה בקצה הגרון. אני מביא את סיפורו מילה במילה, סיפור על חבר שנפל במלחמה ואף הוא אהב כדורגל.
עוד שבת / אורי אורבך
רוטשטיין לא היה עוצר ליד בית הספר אחד העם בשבת אחר הצהריים בדרך למנחה. אפילו אם היה צריך לשרוך את הנעל או לדבר עם מישהו. אם היה רואה מרחוק מישהו מתקרב, היה מאט כדי לא לפגוש אותו בדיוק על המדרכה של אחד העם ליד המגרש. או שהיה מגביר פתאום את המהירות כדי שאת הגיט-שאבעס יוכל להגיד לאיש שבא ממול רק אחרי שיעבור את הקטע של מגרש הכדורגל.
טוביה'לה היה רץ במגרש ובועט וצועק ומקלל והכיפה שלו בכיס, אם בכלל. כמה שרוטשטיין אמר לו שזה אסור בשבת לא עזר. הוא אף פעם לא אמר לו, לפחות אל תשחק ליד הבית כשכולם רואים שהבן של רוטשטיין לא רק הוריד את הכיפה, הוא עוד משחק כדורגל בשבת. ואיפה? ליד הבית שלו, איפה שאבא שלו עובר וכולם עוברים בדרך למנחה או לסעודה שלישית ורואים. ולא רק זה. הוא הכי צועק ומקלל ויורק וצורח: "תמסור, תמסור", ואתה לא יכול לעבור במדרכה בלי שתראה שזה טוביה'לה. רוטשטיין.
אבל את זה רוטשטיין לא אמר לו אף פעם. הוא דיבר איתו סחור סחור: אתה יודע שזה כואב לאמא שאתה משחק בשבת, ואתה יודע שגם בבית הספר כבר שמעו על זה, ומה יהיה איתך, לאן נשלח אותך בשנה הבאה. הרי שום בית ספר דתי לא ירצה לקבל אותך. אבל לא אמר לו מילה על זה שלפחות ישחק במקום אחר ורחוק, במקום שאף אחד לא מכיר ויודע שזה הבן של רוטשטיין. איך יגיד לו לשחק רחוק אם הוא לא רוצה שישחק בכלל? ומה, לשחק רחוק זה בסדר? זה דבר שאפשר לתת לו לגיטימציה?
ועכשיו הוא כבר אחרי בר המצוה וממשיך עם הכדורגל. אולי בשנה הבאה כשהוא ילך לפנימייה יעשו ממנו בנאדם. אבל אף אחד לא רוצה לקחת את טוביה'לה, אפילו שהוא ילד טוב. איך יקחו ילד שבתיק האישי שלו כתוב בפירוש "חלש מבחינה דתית". רק בפנימייה ההיא בנתניה מוכנים לקחת אותו, אבל זה בגלל ששם ממילא רובם לא הכי דתיים וגם יש שם מלא פרענקים.
ורוטשטיין לא רוצה שטוביה'לה יתקלקל חס וחלילה. הוא הרי לא ציפה שטוביה'לה יהיה תלמיד חכם או איזה צדיק, אבל הוא גם לא רוצה כדורגלן שמסתובב עם כל מיני פושטקים. מה הוא בסך הכול ביקש? שהבן היחיד שלו, יהושע רוטשטיין מבוקובינה, אוד מוצל, יהיה בעל בית טוב עם עבודה מכובדת, ושילמד דף גמרא פעם בשבוע, ולראות נכדים. לא מגיע לו ולברטה אחרי כל מה שהם עברו עם הגרמנים? כשהוא חוזר עוד לפני ההבדלה כולו מזיע כאילו אין שבת ואין איסור פסיעה גסה והוא מתנשף כמו איזה מוז'יק, רוטשטיין לופת את השולחן עד שהאצבעות שלו מלבינות מרוב כעס ושותק. אבל ברטה תמיד אומרת לו שזה לא טוב ללב שלו אחרי כל מה שהוא עבר. והוא אומר, אולי מרוב שהילד רואה מבט ספורט בטלוויזיה שקנינו לו, אולי זה מהחברים שלו שככה קלקלו אותו. אם לא תהיה ברירה הוא ישלח אותו לנתניה. אולי הם יעשו ממנו בנאדם.
ברטה דווקא אומרת לו כל הזמן: "יהושע, עזוב את הילד, אתה לא רואה שהוא אוהב כדורגל? אז מה, הוא לא יהודי?". ברטה תמיד הייתה פחות דתייה אבל כואב לה לא על טוביה'לה אלא על רוטשטיין, שכל כך כואב לו.
בסוף היה הפי אנד. טוביה'לה הלך לפנימייה בנתניה, הפסיק כמעט לגמרי עם הכדורגל ואפילו נהיה קצת יותר דתי, הלך לצבא ונהרג בסואץ ביום הראשון של המלחמה. ורוטשטיין? כל שבת אחר הצהריים הוא עובר ליד אחד העם בדרך למנחה ונעצר לרגע להסתכל על הילדים שצועקים תמסור, תמסור.
