כתב הערוץ הראשון לשעבר בני ליס חוזה שחורות לכותלי הר הבית. בשבוע שעבר, אחרי שנפלה אבן הרודיאנית אדירת ממדים ממרומי הכותל היישר אל הרחבה הרפורמית שמתחת, העלה ליס בדף הפייסבוק שלו קטע מכתבה ארוכה שפורסמה בערוץ הממלכתי אי שם בשלהי האלף הקודם. ליס הצעיר נראה שם מביט היישר אל קטע הקיר העתיק שבו קרסה השבוע אבן, ומבשר לצופים שהתמוטטות חלקית או מלאה בכותל הזה היא רק עניין של זמן.
"בכל מהלך הצילומים", התבטא ליס בכתבה ההיא, "הותקה תשומת ליבנו לכך שלקטע זה של הכותל הפועלים נמנעים מלגשת. זו ה'בטן' של הכותל. הסכנה בקטע זה של הכותל, המכונה קשת רובינסון, היא ממשית, וחלילה עלולה להיות מיידית. בחלקו זה עומד הכותל על סף התמוטטות. המפולת יכולה להתרחש בעוד שנים, או בעוד רגעים. איש אינו יודע לבטח. האבנים העליונות כבר נדחקו כמטר אל מחוץ לקו הכותל. לחצים כבדים של אלפי קוב אדמה מופעלים על האבנים. מלמעלה שופכים כמויות מים גדולות מאוד המחלחלות בין האבנים ואט אט מערערות את יציבותן".
קשת רובינסון היא בליטה בכותל המציינת את המקום שבו העפילו להר במדרגות בימי הבית השני, ואשר התגלתה בשנת 1838 בידי החוקר האמריקני אדוארד רובינסון. ליס ציין בכתבה ההיא שהתאורה הלילית על הכותל מראה בבירור את כתמי המים והמלחים על גביו, כתמים שנראים כיום היטב גם באור יום מלא. "מקצת האבנים ספוגות מים ומלבינות כבר ממשקעי המלחים", הוסיף ליס. "מקצת האבנים נסדקו והתפוררו. מפולת כאן יכולה לגרום לקריסת הכותל עד לפינתו הדרומית. קומץ קטן של יודעי סוד ערים לסכנה. אלפיים שנים עומד הכותל על מכונו, אבל אם לא יפעלו בזריזות עכשיו, אין ערובה שכך יישאר".
השבוע, אחרי התמוטטות פיסת הסלע הזו, ליס איננו רגוע יותר. הוא מציין שהארכיאולוגים יעקב ביליג ופרופ' רוני רייך שעסקו באותה עת – מאמצע שנות התשעים ועד לשנת 2001 – בחפירות מתחת לקטע הזה של הכותל המערבי, הצביעו לעיניו על אבנים במרומי הכותל שבולטות החוצה וציינו שזו הסיבה שפועלים אינם רוצים לגשת לשם. הם גם העריכו, לדברי ליס, שמוקד הבעיה הוא ככל הנראה פיצוץ בצינור מים במרומי ההר. רשות העתיקות ידעה על כך וכנראה גם התריעה באוזני הוואקף, אולם דבר לא נעשה.
הרבה מים זרמו מאז ועד היום בסדקי הכתלים ותרמו את שלהם לערעור היסודות. "שלא יהיה לך ספק", הוסיף ליס השבוע, "זאת רק האבן הראשונה שמתמוטטת, ולא האחרונה. כשמוציאים אבן אחת כל הגדר מזדעזעת. האבנים הללו מצויות שם בלי מלט ובלי חיזוקים והן נתונות ללחץ פיזיקלי נורא".
"קיים צורך מיידי לחסום את הגישה לחומות הר הבית מדרום לרחבת הכותל המערבי", משוכנע גם הארכיאולוג צחי דבירה, ממנהלי מיזם סינון עפר הר הבית בעמק צורים, "וככל הנראה גם ברחבת הכותל המערבי עצמה. יש להקים מחסום או גדר במרחק של כמה מטרים. מדובר בסכנת נפשות. האבן התפצלה לשניים כתוצאה מסדקים שנוצרו במשך שנים מחלחול של מים ושורשי עשבים. ניתן היה לראות שרק קטע קטן מפניו הפנימיים של השבר היה מחובר עד לאחרונה אל החלק של האבן שנותר קבוע בקיר".
האבן שנפלה הוצבה בכותל אי אז בשלהי ימי הבית השני. סגנון הסיתות החלק והאופייני לנדבכי הכותל המערבי הללו מיוחס באופן מסורתי למלך הורדוס, אבל חפירות שהתקיימו שם בשנים האחרונות גילו שבניית הכותל המערבי נמשכה עשרות שנים אחרי מותו של הורדוס. אם בכלל הסתיימה סופית אי פעם, זה קרה כנראה רק שנים אחדות לפני החורבן הגדול של שנת 70.
"עברתי ובדקתי את האבנים לאורך הכותל באזור הגן הארכיאולוגי", מוסיף דבירה, "וגם ברחבת הכותל המערבי. לאורך כל הכותל ראיתי סדקים דומים. בעבר הייתי ער לקיומם של סדקים אלו, אך חשבתי שהם סדקים חיצוניים. עכשיו מתברר שמדובר בסדקים עמוקים מאוד, וכל אחת מן האבנים הללו היא בגדר סכנת נפשות".
דבירה מוסיף שזו איננה הפעם הראשונה שאבנים בחומות הר הבית מתמוטטות. הוא מספר על התמוטטות בכותל המזרחי של ההר, הפחות פופולרי ממקבילו המערבי על אף שבבסיסו הוא קדום ממנו. "הזעקתי את רשות העתיקות", מספר דבירה על הקריסה ההיא, "אך זו לא היתה יכולה לעשות דבר כמעט בנידון מכיוון שסמכויות האכיפה שלה בהר הבית מוגבלות בהוראת היועץ המשפטי לממשלה והדרג המדיני".
"ממשלת ישראל חייבת להחליט על תוכנית שימור מיידית לכל חומות הר הבית", מוסיף דבירה. "הממשלה מעולם לא קיבלה החלטה כזו בגלל הרגישות המדינית. כאשר נוצר בלט בכותל הדרומי בשנת 2001, ולאחר מכן בשנת 2003 כשנוצר גם בכותל המזרחי, הביאו משלחות מירדן וממצרים כדי לשקם את הקטעים המסוכנים. התוצאה של עבודות השיקום האלו היא שני טלאים מכוערים בחומות הר הבית שאינם עומדים בקריטריונים של עבודת שימור ארכיאולוגית".
גם מנהל רשות העתיקות, ישראל חסון, העריך השבוע בראיון בגלי צה"ל שייתכן שקריסת האבן נובעת מהשקיה מרובה של העצים והצמחיה במרומי ההר. הסטת המבט מקטע קיר התמך שבו קרסה האבן כלפי מעלה תגלה שאכן קיימת שם חצר, ובה שני עצי ברוש נישאים וצמחייה רבה נוספת. סימני ההשקיה ניכרים היטב, כאמור, מצידו החיצוני של הקיר. נראה שגם שורשיהם של עצי הברוש מאיימים לערער את יציבות הכותל שתחתיהם.
על אף העובדה שזהו חלק ממתחם הר הבית, החצר הזו שמעל לכותל המערבי היא במקורה מתחם פרטי – בית אבו סעוד. זהו שריד אחרון לשכונת המוגרבים שהשתרעה בצמוד לכותל המערבי במשך מאות שנים, עד מלחמת ששת הימים. גרה כאן משפחה מוסלמית אמידה בשם אבו סעוד שמוצאה ממרוקו. זו הגיעה לכאן ככל הנראה יחד עם שאר ה"מוגרבים" – מערביים, כינוי ליוצאי מרוקו – שבעבורם ייסד בנו של צאלח א־דין את שכונת המוגרבים בשנת 1193, במקום שבו שוכנת כיום רחבת הכותל. האבו־סעודים החזיקו בכמה וכמה בתים על המתלול בכותל המערבי בואכה הר הבית, מתלול שהיה ואיננו ועל מקומו נמתח כיום גשר המוגרבים.
יאסר ערפאת עצמו טען שנולד בבית הזה בירושלים בשנת 1929. ערפאת, מקובל להניח, נולד בכלל בקהיר, אך יחד עם זאת אין ספק שרב המחבלים אכן בילה בבית הזה לא מעט בשנות ילדותו. אמו של ערפאת, זהווה אבו־סעוד, היתה אחת מבנות המשפחה שהתגוררה כאן. כאשר היא מתה בקהיר ממחלת כליות בשנת 1933, ערפאת, שהיה אז בן שלוש, נשלח לזמן מה לבית הורי אמו שבהר הבית.
אחרי מלחמת ששת הימים, הרב הצבאי הראשי שלמה גורן בחר להקים דווקא בבית הזה שבחצרו עצי הברוש מדרשה של הרבנות הצבאית. הכוח שהתמקם בה נועד בידי הרבצ"ר להחליף את הוואקף במשימת הפיקוח על ההר, אך זה סולק לבסוף מההר בידי שר הביטחון משה דיין, שהשיב את המפתחות למופתי. החצר, שעודנה מטופחת ופורחת גם כיום, מעידה שבית אבו סעוד איננו נטוש בעידן הנוכחי. הוואקף, כך נראה, דואג לתחזוקה מלאה שלו – תחזוקה טובה כל כך, שייתכן שמביאה את קיר התמך שעליו היא נשענת לסכנת התמוטטות.
