שלושים שנה חלפו מאז נחתם הסכם אוסלו. הייתי אז נער צעיר, אך טראומת הימים ההם עוד צרובה בי. גל הטרור החל כמעט מיד, אף שבתחילה מי שספגו את עיקר האש היו "המתנחלים", אנשי ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון וחבל עזה. חודשים ספורים לאחר החתימה, ערב הבר־מצווה שלי, נרצח חיים מזרחי הי"ד, תושב היישוב בית־אל שבו גרתי אז עם הוריי ובו אני מגדל היום את ילדיי. הבר־מצווה כבר לא נראתה כפי שתוכננה. היא צומצמה מאוד ביוזמתנו, וגם החלק שנותר לא היה חגיגי באותה המידה. חודש אחר כך נרצחה לא רחוק מבית־אל שלווה אוזנה הי"ד, הגננת של אחד מאחיי הצעירים. אני עוד זוכר כיצד הילדים בגן התקשו להבין לאן נעלמה הגננת האהובה.
אנחנו הילדים של אוסלו שנת 93'. היינו אז ילדים או נערים צעירים, וראינו איך העולם סביבנו הולך ומתפרק. חשנו שדמנו הפקר ואיש לא מתעניין, אפילו לא ראש הממשלה, הגנרל הנערץ והמעוטר יצחק רבין. לאחר שחיים מזרחי נרצח בלכתו לקנות ביצים מסוחר פלסטיני אמר גיבור ששת הימים "שהמתיישבים לא ילכו לקנות ביצים בזול". בהזדמנות אחרת אמר, בחיוך, שהוא ראש ממשלה של 98 אחוזים מהעם. אנחנו היינו שני האחוזים הנותרים. הבנו זאת היטב.
כמעט שלושים שנה עברו עד שאנחנו, הילדים של אוסלו, חשנו שמותר לנו לפתוח את הפה. רק בשנים האחרונות הסיפור הזה התחיל להיות מסופר, ובחודשים האחרונים ביתר שאת. כתבות בעיתונים, סדרת רשת מצוינת בתאגיד (גילוי נאות: היוצר שלה, נחום אבניאל, הוא חבר מנוער) ועוד. שתקנו במשך עשורים, לא עוד. שתקנו בעיקר משום שלכאב שלנו לא הייתה לגיטימציה. לדעת חלקים גדולים בחברה הישראלית היינו האחראים לרצח ראש הממשלה ולרצח השלום יחד איתו. כשניסינו להסביר שאנחנו שילמנו את מחיר פנטזיית השלום של הישראלים, נתקלנו בחומות של עוינות ובוז. רצינו לדבר, אבל בקושי נמצא מי שהיה מעוניין להקשיב.
בחלוף שלושים שנה, האסון שחבורת מנהיגים מסנוורת מחזיונות שלום מדומים הובילה אליו את ישראל כבר ברור לרוב העם. בימים ההם היינו שם כמעט לבד – אנחנו, אחינו הקטנים והורינו, מול גל של רצחנות מצד אחד וחומה של אדישות ממסדית וחברתית מצד שני. הפצע שפערו הסכם אוסלו והאירועים שבאו בעקבותיו בליבה של החברה הישראלית לעולם לא יגליד בלי הכרה גם בכאב ובעוול שנגרם לנו, ילדי אוסלו.
